תכננתי הכל כמו שצריך, והדבר היחיד שמפריע הוא הגוף שלי, והשטויות שלו. כמו תמיד, הגוף שלי מתפקד בצורה הטובה ביותר כשהמוח שלי אינו שולט בו. כשאני במצבים לא מוכרים ועליי לגייס יכולת נפשית כלשהי עבור some greater good אני מפתיעה אפילו את עצמי. רק ביום-יום, כשאני צריכה להיות חזקה באופן קבוע, להחליט שזו מלחמה לטווח ארוך, אז אני מתפרקת. אין לי שום כוונה להיות כזו, ואני אפילו מסדרת הכל כך שיהיה לי ״מצע נוח״ להתמדה. אני מכינה לעצמי אוכל לשבוע, נפטרת מהלחצים הלא נחוצים, עושה רשימת סדר עדיפויות, דואגת שלא יפריעו לי. 

אך, בדיוק ברגע הזה, הגוף שלי מתמוטט, הבטן שלי מתחילה לכאוב, כל התירוצים האפשריים עולים.

מהבוקר, בו התעוררתי אחרי שעתיים של שעונים מעוררים (לא קרה לי מעולם), הספקתי לשפוך את קערת דגני הבוקר, להיתקע עם האצבע הקטנה של הרגל בשולחן ולשתות קפה (גם את זה לא עשיתי אפילו פעם אחת לפני היום סתם ככה על הבוקר).

.

אלוהים, תעזור לי, עוד רגע אמצע הסמסטר.