יש לי בעיה.

המילים ״אני אוהבת אותך״ תמיד נשמעו לי קצת חסרות משמעות. לומר במקומן ״אני שמחה שיש לי אותך״, ״גם אני״ או סתם לתת נשיקה וחיבוק, נראו לי תמיד כמו מקבילה הגיונית למילים שלא הצלחתי לצקת לתוכן תוכן אמיתי. 

עוד יום רגיל של התמוטטות פנימית, והצלה שאפילו לא ראיתי. ״תדעי שאת משפיעה על אנשים הרבה מעבר למה שאת חושבת״. טלפונים, הודעות, כולם תופסים אותי בהפתעה ועושים אותי קהה ומבולבלת. מי הם כל הלחוצים האלה, ולמה הם מתקשרים אליי כל היום? האם גם אני מציה להם בתדירות גבוהה כל כך? ״אנחנו דואגים לך״, ״בואי ניפגש״, ״חייבים לעשות משהו לפני שאת הולכת״.

בקרוב אני עוזבת לקצת.

אני מתגעגעת לרגע היחיד ההוא בלילה, שעניתי לו ״גם אני אוהבת אותך״. ונישקתי אותו.

זה עלה לי בדם, ועכשיו, לקרוא שוב את המכתב שהבטחתי לעצמי לא לקרוא ולגלות בסופו ״אוהב אותך״, מבלבל לי את הלב