כל השבוע הזה אני רק בוכה.
קיבלנו את ההקצאות של התונויות ויש לי פאקינג שבוע שלם לשמור.... ועוד שבועיים מטבחים.
אני לא יודעת איך אני אעבור את זה. אני פשוט אשתגע! אני לא אפסיק לבכות אני אכנס לדכאונות טוטאליים. אני לא מגזימה ולא נסחפת, עשיתי שמירות מסוג אחר שהם בלי נשק ובישיבה ועוד השתגעתי ולא הפסקתי לבכות.
אני פשוט לא מוכנה לזה! לא רוצה יותר להשתייך למסגרת המטומטמת הזאת . כ"כ רע לי במקום הזה. אני מרגישה הכי מבוזבזת שיש.
דיי דיי לא מוכנה יותר.
חשבתי אולי ללכת לרב ולדבר איתו, כי אני גם ככה דתייה ולהגיד לו שאני רואה שזה ממש לא מתאים לי ואני לא מסתדרת. אבל אני ממש בספק אם זה ישנה משהו....
איך איך עשיתי את הטעות הזאת ובחרתי להתגייס..... טעות חיי תאמינו לי. עד שאתה לא נכנס למסגרת הזאת אתה לא מבין עד כמה היא איומה ...
מבחינת דיאטה, לא נראה לי שה53 קרוב במיוחד.... אני בספק אם אני בכלל על ה-54 .. מחר בבוקר אני אשקל ואראה איפה אני עומדת.
ככה אכלתי השבוע:
ראשון- 1500 ק'.
שני- 1400 ק' + 40 ד' הליכה מהירה.
שלישי- 1300 ק' + 45 ד' הליכה מהירה.
רביעי- 1370 ק'.
חמישי- 1170 ק'.
מבחינתי זה אידיאלי. בין 1200-1500 זה פיקס. אני מרוצה מעצמי.
ותכל'ס, אני צריכה להתחיל לעבוד על עיצוב של הרגליים והתחת. ברגע שאני קצת אחזק שם את השרירים הגוף שלי יראה הרבה יותר טוב. כי מבחינת פלג גוף עליון? אני ממש מרוצה ממנו. נשאר רק להוריד מהלמטה, אבל מה לעשות שהכל יורד יחסי ואי אפשר להוריד ממקום ספציפי אחד .
אתמול דיברתי עם אחי על כל העניין הזה של הצבא, ושוב התחלתי לבכות. איזה שעה לא הפסיקו לרדת לי הדמעות... ואז הוא שאל אותי "תגידי, אבל תעני לי בכנות... איך המצב הנפשי שלך? את בסדר?" אמרתי לו שתלוי מתי. ובאמת בשבוע הזה היה לי ממש רע! ראבק! בטירונות לא בכיתי (שכווולן בוכות!) ובקורס אולי פעם אחת... אבל עכשיו? אני בוכה כמעט כל יום! שיבין באיזה רמה זה... הוא כזה "את לא חושבת להתאבד או משהו...." "לא.. אבל בשבוע שמירות אני בטוחה שאני אהיה מאווד קרובה לזה." ראבק! 4 שעות אתה יושב ורק חושב. ומתחרררררפן. זה הדבר שהכי מכניס לדיכאון בעוולם. אתה לאיכול לברוח מזה.
ולמה אני ככה כ"כ מדוכאת? כי פאק! אני קמה בבוקר ואין לי שום מטרה ותכלית בחיים. כלום. זה ההרגשה הכי מגעילה וריקנית שיש! אפילו פושע ששמים אותו בכלא יכול ללמוד ויכול לעשות עוד דברים. אני כלוווום. פשוט תקועה במקום. אין לחיים שלי מטרה. אז מה אני עושה פה לעזאזל?! לא רוצה לא רוצה לא רוצה. לא מוכנה לעבור ככה שנתיים. זה לא שפוי. אני אצא מטורפת. גם אם אני יכולה לעבור את זה אין בי שום חלק שרוצה בזה ורואה בזה משהו נכון.!!!
אה ואתמול קניתי 2 חזיות מ'זה יפפפות של חברה ספרדית חדשה כזו!
והיום אכלתי שוקולד פרה עם הביסקוויט. זה אחד הדברים הכי טעימים שהמציאוווו... כ"כ אוהבת את זההה D: (כן, אין קשר.. חח)
מקווה שיהיה טוב.
אוהבת אותכם! 3>
ותגיבו, זה באמת חשוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Super-Girl
