crazy or not, what ever!|

היי מתוקים :)

שמחתי לראות שאהבתם את הפרק הקודם.

למרות שיש כאלה שנכנסו, קרוא ולא הגיבו,

אני יודעת שהם אהבו :P

טוב, לכבוד יום כיפור חשבתי לעצמי לשים עוד פרק.

תהנו !!!! :)

פרק 4- ווידוי

"אני חולמת" זה הדבר היחידי שאמרתי מרוב הלם. הייתי בטוחה שאני חולמת, ולא יותר מזה. הייתי בטוחה שאני אצבוט את עצמי, ואני אהיה שוב במיטה החמימה שלי, לא מתחילה אפילו את היום הזה.

חוץ מזה שהייתי בשוק טוטאלי למה שקרה כאן הרגע ולמה שפיטר עושה, התאפקתי בעצמי לא לצחוק למראה פיטר, עם טייץ נצמד כחול, גלימה אדומה שכנראה הייתה הסדין על המיטה שלו, מגפיים אדומות בוהקות ומכוערות, ושרירים מנופחים שנראו כמו כריות מתחת לחולצת סופרמן כחולה. ולא רק זה, הוא עמד על שולחן, ועליו חיתול לבן גדול, עם הטייץ. לא ממש הבנתי את החיתול אבל לא ממש ציפיתי להרבה.

"סופרמן הולך להציל את המצב!" ואז הוא נפל והתגלגל על הרצפה, עומד שוב על רגליו בצליעה מוחלטת, מתבונן במשקפת מאולתרת שעשה עם אצבעותיו והתחיל "לעוף" בכל החדר.

אני עדיין עמדתי בכניסה לחדר, משותקת וקפואה כולי, עדיין לא מאמינה לשום דבר.

ראיתי את פיטר, וידעתי שזה פיטר, אבל עדיין הרגשתי שנכנסתי לחדר הלא נכון.

לפתע הוא עצר, מתבונן בי, מלמטה למעלה ובחזרה, מצמצם את עיניו וקורא "פולשים!!!!". פולשים? "מטפלת!!!! הצילו!!!! שמישהו יציל אותי!!!" ותוך כדי צעקות רץ לחלון ומנסה לשבור את הסורגים בכל כוחו, ממשיך לצעוק לעזרה.

אני לא מבינה.. חשבתי שהסברתי לו הכל אתמול... ועם זאת חשבתי שעברנו את הקטע של ללכת על הקירות כמו ספיידרמן (זה מה שהוא עשה כרגע) כי זה לא יעבוד לו.

ידעתי שאני אצטרך להתחיל מההתחלה ולהסביר לו הכל. וידעתי שאני אמשיך לעשות את זה, עד שהוא באמת יקלוט משהו לתוך המוח הפצפון שלו.

"פיטר" קראתי בקול, אך הוא עדיין המשיך לצעוק לעזרה לאנשים העוברים ושבים בחוץ. "פיטר" צעקתי עליו.

הוא התבונן בי בעיניים מצומצמות וחושדות. הרגשתי לא בנוח.

"מה דעתך שנתחיל הכל מההתחלה? היי אני אמבר ואני אעזור לך לצאת מפה" הוא לא ענה. "אהמ... אני אעשה הכל כדי שתוכל לצאת מפה צ'יק צ'אק. כל מה שאתה צריך לעשות זה רק לשתף פעולה..." - ולקלוט את מה שאני אומרת עכשיו לעוד הרבה זמן - "ללא בעיות וכבר בעוד כמה חודשים תמצא אותך מחוץ לבניין הזה. אז... מה אתה אומר?" אין תגובה. מה אני עושה? איך אני אגרום לו באמת להקשיב ולשתף פעולה? הסתכלתי על החדר במהירות, מחפשת פתרון. כשלא מצאתי משהו שיכול לעזור לי, חזרתי להסתכל עליו. פניו הוא שלווים יותר. שמתי לב שהייתה לו ביד חרב עץ עם פס אדום על המחזיק. עצרתי וחשבתי לרגע... כדי לגרום לו להקשיב ולעשות את הדברים ליותר קלים, ולהתחיל להרגיל אותו אלי כדי שיזכור שאני לא סתם מטפלת אלא מישהי שבאמת לא הולכת לפגוע בו, אני צריכה לגרום לו להאמין בי. אני צריכה שיידע שכיף להיות איתי, ועם זאת, אחרי כמה זמן, הוא כבר ישתף פעולה בלי בעיות. חייכתי. פיטר הסתכל עלי במבט שואל.

ראיתי שבקצה החדר מונח עוד חרב אחת, עם פס שחור לעומת החרב בידו של פיטר. התחלתי להתקדם לשם בצעדים קטנים, מגניבה מבטים לעבר פיטר שנראה קצת יותר רציני כרגע. כשהגעתי לפינה, התחלתי להתכופף ולהרים את החרב. בזמן שעשיתי את זה, פיטר נראה שוב חושד, והתחיל לאט לאט לרדת מסורגי החלון אל הרצפה. לבסוף היינו בקרב פנים מול פנים. כל אחד מחזיק את החרב שלו כשרק מטרים ספורים מפרידים בנינו. פיטר חייך ורץ אלי, מנסה לתקוף אותי עם החרב שלו, אך אני בתגובה זזתי הצידה כשאני מתחילה לנסות לפגוע בחרב. בסופו של דבר הגענו למצב שיש רק בסרטים. אני ופיטר התחלנו להילחם עם החרבות שלנו זה בזה. החרב שלי מתנגשת בשלו ושלו בשלי. אני נופלת על המיטה מהדחיפה הרצינית של פיטר, והוא מנסה לקפוץ עלי אך אני מתגלגלת במהרה ושבה לעמוד על הרגליים. אך כמובן, פיטר לא וויתר. הוא שוב רץ אלי, אך אני הפעם הצלחתי להדוף את מהירות החרב שלו, ועכשיו החרבות שלנו היו מוצלבים בצורה של איקס. הפנים של פיטר היו היישר מולי וחייכתי, יודעת שזאת תהיה המכה האחרונה. דחפתי אותו לכיוון הרצפה, אבל עם כמה שניסיתי, לא הצלחתי להפיל אותו. פיטר עמד במקום בפישוק קל עם רגליים כפופות, מחכה למהלך הבא שלי. לפתע ראיתי מאחורי צינור ארוך, לבן וצר מאחוריו. זה נתן לי רעיון. רצתי לכיוון פיטר, לא מנסה לחבוט בו. פיטר לא הבין מה אני עושה כשראה אני מתגלגלת בדיוק לידו, ולוקחת את הצינור לידיי. עכשיו היו לי שני כלי נשק. פיטר הביט בתגובה על החרב שלו, ואז עלי, ואז שוב על החרב שלו וזרק אותה על הרצפה. מה הוא עושה? פיטר הפעם התיישר ועמד זקוף, חיוך גדול מרוח על פניו. על מה הוא חושב? עמדנו ככה איזה דקה, בלי לדבר או לזוז. פשוט הבטנו כל אחד בפניו של האחר. ציירתי בראשי את תווי פניו, העיניים שלו, האף שלו, השפתיים שלו... שמתי לב שהוא מסתכל על כל כולי ועוצר על החזה. הסתכלתי על חזי וחייכתי. טוב, לפחות אני יודעת שמרץ המיניות שלו עדיין תקין.

לא הייתי ממש מוכנה לזה, אבל הוא פשוט רץ אלי, מנסה לגעת בי. ניסיתי להדוף אותו בעזרת החרב והצינור, אך איכשהו הוא הצליח להחזיק בשניהם, לסובב את ידיי ולהשליך אותם על הרצפה מאחוריו. הייתי מבוהלת. הוא החזיק בכתפיי וזרק אותי על המיטה שלו. מרוב הנפילה עצמתי את עיניי, אך כשפתחתי אותם ראיתי אותו מעלי, מתנשף כולו. החזה שלו עלה וירד, בדיוק כמוני. הוא הביט בפניי. לא ידעתי למה לצפות. הוא משוגע דיו כדי לאנוס מישהי?

לפתע, בהפתעה גמורה, הוא אמר "זה היה די כיף" הוא קם מעלי מחייך ונותן לי להתיישר.

חייכתי גם. בזה אני חייבת להסכים איתו.

"לא חשבתי שאני בכלל אעשה את זה מתישהו במשך ימי חיי" הוא התחיל לצחוק. "זה לא כזה גרוע" הוא אמר וקם, הולך אל החלון. לרגע חשבתי שהוא עומד להתחיל שוב לצעוק, אבל להפתעתי, הוא החזיק את ידיו בסורגים והסתכל אל השמיים.

למה הוא התכוון שזה לא כזה גרוע? "זה לא כזה גרוע להזות דברים?" שאלתי בבלבול.

הוא הסתכל עלי. "אני לא מתכוון לזה" הוא נאנח וישב על הרצפה כשגבו לקיר. "אף אחד לא יודע איזה חיים יש לאנשים שנמצאים במוסדות כאלה. לא משנה אם זה מוסד גמילה או מוסד למשוגעים. תמיד לאנשים שם יש את החיים הכי קשים. קשים עד כדי כך שאנשים רגילים," הוא עצר רגע, מסתכל עלי. "כמוך, לא מבינים אותם. יש אנשים שמתחילים סמים בגלל הבעיות שלהם, ואחר כך הם נכנסים לצרות גדולות יותר, ובסופו של דבר הם נכנסים למוסד גמילה, בלי שום סיכוי לצאת. אני, למשל, אוקי... אני הוזה וצועק לפעמים. אבל אף אחד לא באמת מבין את החיים שלי, אפילו לא ההורים שלי. אני בעצמי לא יודע איך נכנסתי לזה, אבל זה לא בשליטה שלי. לפעמים הזיות מראות את מה שבאמת עובר על החיים האלה של הבנאדם" נשימתי נעתקה בכל מילה שהוא הוציא מהפה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, והרכנתי את ראשי לכיוון השמיכה, מתחילה לשחק בה באצבעותיי.

"זה קשה. ואני כל כך רוצה לצאת מפה, אבל זה לא עובר ככה סתם. לפעמים בלילה אני חושב על זה, ומחליט שזהו, אני עושה הכל כדי לצאת. אבל זה פשוט לא הולך..." הוא חפר את ראשו בין ידיו. "ההזיות זה לא בשליטה שלי. פעם אחת אני רואה דרקון גדול מול העיניים שלי, פעם אחת פיה, פעם אחת מלא ג'וקים על הרצפה. ומה אני אעשה נגד זה? כל פעם שאני הוזה, אני עושה ההפך ממה שאני תכננתי לעשות. זה קשה... קשה מדי" המילים שלו נבלעו, אך עדיין הבנתי מה הוא מנסה להגיד. באמת שלא ידעתי מה להגיד, אבל חזרתי שוב על מה שהוא אמר קודם.

"אז למה זה לא כזה גרוע?" הוא נשם עמוק והסתכל על התקרה.

"המטפלים, לפני שאת הגעת, לא באמת הבינו מה קורה איתי ואיך עוצרים את זה. אבל הם לא באמת מבינים איזה דברים, אנחנו, אלא שהוזים, מנסים להעביר להם" למה הוא מתכוון? הוא לא המשיך, רק שתק. כאילו קרא את מחשבותיי הסתכל עלי ואמר "לפעמים, אם אנחנו ממש רוצים משהו, אבל יש לנו הזיה באותו הרגע, זאת בדרך כלל הזיה של מה שאנחנו רוצים. אני בשבוע שעבר הייתי ממש רעב. אבל כדי לאכול צריך לחכות לערב, כדי שהמטפלים ילוו אותנו לחדר האוכל. אז איכשהו, כשהמטפלת נכנסה, הזיתי אל מול העיניים שלי כיכר לחם ענקי, וכמה קטנים שריחפו באוויר" חייכתי. "אני לא צוחק. זה היא נורא מוזר. ואיכשהו הייתי יכול לראות את עצמי לוקח חתיכה ואוכל, והמטפלת לא מבינה מה לעזאזל אני הוזה לי. והיא עדיין לא מבינה!"

הייתה שתיקה. שנינו היינו בשקט כמה דקות, ואני רצינית. כמה דקות, שנראו ארוכות כל כך, היינו בשקט. חשבתי על כל הדברים שהוא אמר. הבנתי שאני צריכה לעשות יותר מאמצים, להסתכל טוב טוב ולא לשפוט אחרים.

הבטתי בו, חולם בהקיץ כשהוא מסתכל על התקרה בשקט מוחלט. הייתי די קרובה אליו, קרובה עד כדי כך שאוכל לראות בבירור מה מתחולל בפנים שלו. חשבתי לרגע שראיתי איזה חצי חיוך, אבל לא הייתי בטוחה בזה, כי באותו רגע, רגע גורלי כזה, ראיתי דמעה קטנה זולגת מעינו ונוחתת על הרצפה.

זהו, עכשיו הבנתי הכל..!