טולצ’ין

יוצאת משיעור על הון-שלטון

באינסטינקט מתחילה לנסח הודעה בראש

"אתה לא מבין איזה שיעור מטורף היה עכשיו"

ונזכרת שזה לא... זה לא

ובאמת שבכל כוחי אני נאחזת בעקרונות חיי

והעצב משתלט לפעמים, בעיקר בבקרים משום מה

והבכי עולה כמו קיא, כמו ביום הסטודנט

ולפעמים אני מצליחה להגיד משהו עלייך

(כי כמובן שאני עדיין מדברת עלייך המון, ברגיל)

בלי להתחיל לרעוד בסנטר

ואפילו לחייך

ואני זוכרת שבסופו של דבר אני אוהבת אותך

כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים

ואני זוכרת שאתה יושב בצד השני, איפה שזה לא יהיה כרגע

ואתה גם כנראה אוהב אותי

אלא אם כן התגברת עליי תוך יומיים

אבל בכל מקרה זה נחמד לדעת את זה

ואני מדמיינת אותך טיפה יותר רגוע וזה עושה לי טוב

ומקווה שלא קשה לך ולא עצוב לך

ואתה לא מתפרק לפני שנצ בתחינות לאלוהים שיקח כבר את הכאב הזה

וחיימשלי

אני אוהבת אותך

זה כל מה שבא לי להגיד

וכמו שהבטחנו, לא מזמן באיזה לילה ירושלמי

אני תמיד אוהב אותך