טולצ’ין

כותבת פה הרבה יחסית לאחרונה

זה גורם לי להבין כמה זרקתי כל פירור של מחשבה עליו

ואולי קצת חנקתי אותנו בחבל שכתוב עליו בגדול את שמי

הזמן הזה שיש לי להתבשל במחשבות שלי נותן לי המון

המון תובנות והארות

גורם לי להבין כמה שאהבה היא גוף בפני עצמה

והיא משתנה ועלינו להשתנות לפי הצרכים שלה

אחרת היא תיעלם לנו

ומשפט אחד שפתאום עלה לי לראש, מצחקק מאחורה

"אוגוסט יהיה קשה"

ואכן קשה

אבל איזה חלשים נהיה אם לא נדע לקבל את הקשה כחלק ממשהו טוב יותר וגדול יותר?

הילדה הקטנה שבתוכי תמיד תישאר ותצעק ותבכה

אבל לאט לאט הקול שלה יחריש

ויהפוך להיות הד עד שיהפוך להיות עשן שמתאדה באוויר.

הגיעה הכאפה

אין לי ברירה מלבד לקבל אותה באהבה גדולה

ולפנות מקום לאושר שיבוא

מתי שיבוא