אתמול שמעתי שיחה בין כמה אנשים שדיברו עלינו. בהתחלה לא כל כך הבנתי על מה הם מדברים, אבל לפי טון הדיבור שלהם, הבנתי שכניראה קרה משהו נורא. ולא סתם נורא, אלא משהו רע גם בשבילי וגם בשבילם (בדרך כלל, מה שרע בשבילי טוב בשבילם - הם מתעללים בי בשביל לחסוך כסף).
עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני כבר יודעת: כל מילה שאני כותבת מעכשיו, עלולה להיות האחרונה שלי.
לפני כמה ימים, בלול בקיבוץ עין שמר בצפון, התרנגולות התחילו למות בקצב מהיר יותר מבדרך כלל - שזה אומר המון, כי גם במצב רגיל, קשה מאוד לשרוד את התנאים בלול. אחרי בדיקה התגלה, שהתרנגולות בלול חולות במחלה ששמה "שפעת העופות". כשאנשים מדברים על המחלה הזאת, זה נשמע כאילו מדובר בסיוט הכי גרוע בעולם, וזה בטח היה גרוע בשביל 43 אלף התרנגולות באותו לול, שאת כולן הרגו וקברו בקבר אחים. אם המחלה תתפשט אל הלול שלנו, לי ולכול שאר התרנגולות כאן ימתין גורל דומה.
אולי מישהו יסביר לי סוף סוף, איך ההיגיון של בני אדם עובד?
את התרנגולות בתעשייה מצופפים כל כך, עד שבקושי יש לנו מקום לזוז - את התמונות של כלוב הסוללה שלי כבר ראיתם, ולפוסט הזה צירפתי תמונה מהלול שבו התגלתה המחלה. כשכול כך הרבה בעלי חיים נמצאים בשטח כל כך קטן, קל מאוד למחלות ווירוסים להתפשט, עד שמספיק שאחד מהם יהיה חולה, בשביל להדביק את כל הלול. למה הם ממשיכים לעשות את זה? למה בני אדם לא מבינים שהם רק מביאים על עצמם צרות?
שתבינו, כבר הבנתי שלאנשים שמגדלים אותי (הלולנים, התעשיינים ואנשי משרד החקלאות) לא באמת אכפת ממני, ובשבילם אני רק אמצעי ייצור. אבל חשבתי שיהיה אכפת להם אם הם בעצמם יפסידו כסף, ויבינו שהשיטה שלהם רעה גם בשבילם, ולא רק בשבילנו.
וזה לא מתחיל ונגמר בהם, אלא בכול מי שאוכל בשר וביצים. איך אפשר לעודד תעשייה שכזו? לא מדובר כאן רק על אדם שפוגע בתרנגולות, אלא גם בעצמו, באנשים אחרים, ובכולם.
לזכרם של 43 אלף קורבנות חפים מפשע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נולי בת-כרבולת