לרוץ. לרוץ מהר, בלי לעצור. להתנשף... הוא רואה אותי? הוא עוד עוקב אחריי? כן. ממשיכה לרוץ. הפעם מהר יותר, נושמת מהר, מכניסה חמצן, ופולטת אותו במהירות. שומעת את איומיו מאחורי ורצה, מבוהלת. נתקלת בעמוד ונופלת על הפנים.

"ילדה? את בסדר?!" קולות בהולים של אנשים. אני זורקת להם 'כן' חטוף וממשיכה לרוץ. מביטה לאחור, הוא נעלם, התפוגג...

מתרסקת על הארץ בעייפות ובוכה. מהפחד, לא מהכאב החודר שמפעם במותני בחדות, אני מפחדת. כל כך מפחדת שהוא יתפוס אותי. 'זו לא אשמתי!' רוצה לזעוק. הם לא מקשיבים לי. לא מבינים שלא רציתי את זה.

ממשיכה ללכת לאט, גופי השברירי לא עומד בזה. צונחת על הארץ ונושמת לאט, נרגעת.

צפצוף מכונית מפתיע אותי, ואני נהדפת אחורה.

חבולה, כואבת ורזה שוכבת בבית החולים. הם באו לבקר, ה'משגיחים'. הם מלטפים לי את הראש, כאילו אני ילדה קטנה. 

אני רק מרגישה, לא רואה. מבקשת להדליק את האור, עונים לי בשלילה. ואני נבהלת, נחרדת, צורחת! אני רוצה לראות! 

אני רוצה שעיני ישמשו אותי! רגלי ללא תזוזה. נכה.

רזה כל כך. שונאת את עצמי.

חיי איבדו מטעמם.

אני ממשיכה לבכות, מזיזה את רגלי עם ידי החיוורות, מחפשת במקל את כיסא הגלגלים.

 קמה מהמיטה ונופלת. מעוותת את פני בכאב, ומנסה להתיישב. מצליחה, מוודאת שעיני פקוחות, ומתאכזבת. הן פקוחות, ראייתי אבדה. אני מנווטת בכיסא הגלגלים ומוודאת שאין מכשולים בעזרת המקל. שומעת את קולו. של ההוא שרדף אחרי, שגרם לי לרזות. אין חמלה בקולו, לגלוג זעיר. אני מזילה דמעות.

מסתובבת מפניו ומנווטת ארוכות למעלית. שם אני מבקשת שילחצו על קומת הגג. אני מודה להם ויוצאת לגג. מורידה את עצמי מהכיסא וגוררת את גופי הקל לכיוון השפה. נושמת נשימה אחרונה של האוויר. שומעת את התנפצות הגלים, מרגישה את משב הרוח על פני, דומעת שוב, 

אבל החלטה היא החלטה. גוררת עצמי בכוח יותר ויותר לכיוון השפה. כמעט מתחרטת, אבל ממשיכה לסחוב עצמי לשם. חזי מרגיש שהוא נשמט, ורגלי אחריו, אני צונחת מהבניין.

צוללת בחוסר אונים מטה, מטה...

תגיבו!!!