הם עמדו ליד עמוד חשמל, נשענים על קיר מקושקש בכתובות גרפיטי וציורים גסים ומיניים. הוא נשק לשפתיה וליקק מכדור הגלידה שנח בגביע שלה. עוברים ושבים הפריעו לי להתבונן בהם.  השעה הייתה אחת בצהריים, ושמש חזקה פקדה את איזור מגורי. למרות האור החזק, רוח קרירה נשבה וגרמה לעורי לסמור שוב ושוב. הרוח פרעה את שיערי הארוך, שלא ממש טיפחתי. דניאלה נופפה בידה, על מנת להעיר אותי. "כן" עניתי, דניאלה ישבה על הגדר, בוחנת את ציפורנייה המטופחות ונושפת עליהן. ו... גם אני הייתי שם. מביטה בקנאה בזוג המאוהב. לא יכולתי להתכחש לעובדה שהיא הייתה יפה. יפהפייה אפילו. שיערה היה שחור ומתולתל ועיניה מבריקות ובהירות, ועור בגוון מושלם. אני מוכרחה להודות. קינאתי. מאז ומתמיד הייתי קנאית. הזוג החל ללכת לכיוון מעבר החציה, עיני נדדו לכיוונם, עד שנעלמו מהאופק. "היי! את איתי?!" דניאלה העירה אותי מחלומי. "כן." מיהרתי להעמיד פני מרותקת. והיא, כרגיל. ברברה על עצמה ועל החבר המדהים הזה שלה, רון. אני כבר שקעתי בעולמות אחרים, עלי ועליו. לפתע ראיתי דמות מוכרת שהתקדמה במרץ לקראתנו. חיממתי את ידי בכוס הקפה שאחזתי בידי. נעמדתי והתחלתי לפטרל מסביב לדניאלה, שלא שמה לב. לפתע כוח נפל עלי והקפה החם נשפך עלי. "שיט!" זעקתי. הבחור שנתקל בי מיהר לעזור לי. רק עכשיו דניאלה הסירה את מבטה מציפורניה, שהתגאתה בהן כל כך. "הי תומר!" קראה בעליזות. שמעתי את שם הבחור, ונפלתי על הבטן. הבחור מיהר להקים אותו. "וואו ניצן.. אני, אני לא ראיתי אותך. סליחה." קולו ליטף אותי ומגע ידיו על כתפי החשופות העבירו בי צמרמורת. "כ..כן אני בסדר. תודה." המילים כמו החליקו מפי. תומר חייך ולבי נמס. ידעתי שהוא בחיים לא יבחר בי. זה היה ברור שמיכל תהיה החברה שלו. כולם הסכימו על זה, ואני גם. מיכל הייתה מהממת. היה לה שיער בלונדיני חלק להפליא, ועיניים שחורות ועור חיוור. מעולם לא היה לי חבר. גם לא יהיה. אפילו לא מישהו שיהיה נחמד מספיק בשביל לנחמי ברגעי הקשים. "אז את שומעת..." דניאלה חזרה לקשקש, ואני נותרתי דוממת, בוהה באוויר שתומר עמד בו עד לרגעים ספורים. "אני צריכה ללכת. נדבר." פלטתי ומיהרתי לחזור הביתה. תשכחי ממנו אמר קול קטן ואכזרי בראשי. הוא לא שווה את זה. לא מגיע לך לסבול כל כך בגללו. לא אמרתי מילה. דניאלה כמובן לא שמה לב שהלכתי. כשהגעתי הביתה הלכתי למקלחת, לנקות את עצמי מהקפה. שטפתי מגופי את שאריות האפטרשייב של תומר. וכשסיימתי התלבשתי בבגדי הבית שלי.  שמעתי את אימא רצה אל הדלת וצוחקת, לאחר דקה בקעה זעקה חלושה מפיה. רק כעת נפל לי האסימון. אבא חזר. זינקתי מהמיטה ויצאתי מהחדר, ראיתי את אבא בסלון, חיוור עד מאוד וחלש. החיוך נמחה מפני. "מה קרה?" הצטעקתי. אימא גררה אותי לצד:"ניצני, אבא חולה. יש לו איזשהו גידול בבטן." השמחה נעדרה מעיניה של אימא. דמעות צצו שם ונחתו על הכרס הענקית. "אבל הוא יזכה לראות מעיין?" לחשו שפתיי כמעט ללא קול. "אני לא יודעת חמודה." אבא ישב דומם בסלון, מתנשם ומתנשף. חשתי חולשה משונה בברכי, נתמכתי באימא לבל אפול. שמענו את אבא מתחיל להשתנק. אימא כרכה את ידי על המנורה העומדת ומיהרה אל אבא. הוא החל למלמל ולפרכס באי שליטה. פתאום הוא צנח... על השטיח. התחלתי לרעוד ללא שליטה, רגלי כשלו וראשי הסתחרר, ניסיתי לקרוא לאימא לעזרה... אבל הכל נהיה שחור...

מצמצתי בעיני. מכשירי פלסטיק היו מחוברים לגופי, ומכשיר המודד את פעימות הלב ניצב מולי. לידי הייתה מיטה ישרה, ועליה גוף מכוסה בשמיכה לבנה. ראיתי את המחטים הנעוצות בזרועותיי והתחלתי לבכות. "אימא!" זעקתי. "אימא איפה את? אימא בואי!" בכיי כמעט ולא נשמע, יפחות בכי המסמלות ייאוש. הרגשתי כף יד עדינה שליטפה את גבי. עיני היו נפוחות מדמע והבטתי באימא שלי. האיפור נמחה מעיניה ושיווה לה מראה נוראי. היא הרגיעה אותי בדיבורים עדינים, וערסלה את פלג גופי העליון כמו שמרדימים תינוק. שתקנו. רופא חמור פנים לקח את המיטה שלצידי. אימא הביטה בי במבט עצוב. לא היה צריך יותר מזה בשביל שאבין. התחלתי לצרוח בייאוש ולבכות ולהשתולל ללא שליטה. אימא לחצה את פרצופי אל חזה ועיסתה אותי. לא האמנתי. מעולם לא שיערתי שדבר כזה יקרה. אימא ליטפה אותי. "אני כל כך מצטערת מתוקונת." המילים שלה ריככו אותי. היא דיברה באיטיות, כמו שמטילים לחש על מישהו. "מה קרה?" שאלתי לאחר שנרגעתי ואכלתי קצת. "את התעלפת. המכה בראש הייתה חזקה את לקחו אותך לבדיקה." מיששתי את ראשי, בליטה קובעה קרוב לגבתי הימנית. "אנחנו צריכות לחזור הביתה." אמרה אימא בשקט. התלבשתי לאט ונסענו הביתה. כשהגענו, לקחה אימא את הטלפון וצלצלה לקרובי משפחה. אני זרקתי את עצמי על המיטה ויפחות בכיי נשמעו מבעד לכרית. דפיקות על הדלת. שמעתי אותן. ניגבתי את הדמעות ופתחתי את הדלת. תומר עמד שם, חיוור ומבוהל. "ניצן!" הוא מיהר אלי וחיבק אותי. חיבקתי אותו בחזרה. הוא הרפה ממני:"אני מצטער." אמר בקולו השקט. חייכתי. "אתה הראשון שבא אלי." הוא מחה דמעה מעיני. "כשאת בוכה, את לא יפה. את לא, יפה..." הוא החל לזמר בזיופים נוראיים שגרמו לי לצחוק. "י'מגעילה!" העמיד פני נפגע. חייכתי. "תומר, אתה...אתה חבר אמיתי." אמרתי לו. תומר קירב את פניו אלי. הוא לחלח את שפתיו וליטף בעזרתן את שפתיי שלי. שפתיו נפתחו מעט ולשונו גיששה. לבי פעם במרץ רב מן הרגיל. מעולם לא הייתי כל כך קרובה כך לבחור. התנתקתי ממנו. "מה קרה?" הוא התכופף אלי. "אני לא רגילה להיות כל כך עם בנים..." הסברתי. תומר אחז בידי:"תקשיבי. אם את לא רוצה שנהיה חברים זה בסדר..." קפצתי מהמיטה בפתאומיות. "אני רוצה שנהיה חברים!" המשפט הדבילי הזה נפלט מפי לפני שהספקתי לחשוב. תומר הביט בי במבט מוזר. "בסדר!" אמר בקול. הבטתי בו בהפתעה. "מה?!" הוא חייך. "אני-מסכים-שנהיה-חברים." תומר הדגיש את מילותיו. באותו היום תומר לקח אותי לאכול גלידה, לסיבוב קצר בשכונה ולאחר מכן ליווה אותי הביתה. הוא נשק לשיערי :"לילה טוב." אמר. אני חייכתי ופניתי הביתה. ראית את אימא יושבת על הספה. מדוכאת ועצובה. "מתוקה, זוכרת את מעייני?" שאלה אמי שאלה שהתשובה לה הייתה ברורה. "ברור!" התיישבתי לידה והנחתי את אוזני לבטנה. אימא הדפה אותי בגסות. "אין יותר מעייני!" קראה, והסתלקה לחדר השינה המשותף שלה ושל אבא ז"ל.

הייתי בהלם. כן אני מודה. הבשורה הכתה בי כמו אבנים. אין יותר מעייני התקשיתי לעכל זאת. לאחר שעתיים של מחשבות, פרצתי לחדרהּ של אימא. "למה הפלת אותה?!" צעקתי. אימא הביטה בי כמו בבת ארבע ששואלת למה צריך לצחצח שיניים. "כי אבא מת!" צעקה. "אבל מעיין הייתה החלום שלך! ילדה קטנה, אחרי זה לא תוכלי ללדת עוד!" המשכתי לצעוק עליה. אימא קמה מהמיטה. "את לא תדברי אלי ככה!" האדימה מזעם. היא גררה אותי לחדרי וטרקה את הדלת.

לא התחרטי על מילותיי. הייתי צריכה להעיר אותה.

 הייתי על אדמה קשה, האוויר היה קר, והיה חשוך.  הילה זהובה השתוללה סביב אישה שדמתה בגזרתה לאימא. האישה עמדה על קצה הצוק. אני עמדתי מנגד, בלי יכולת לזוז. חשתי כיצד גופי צף לקראתה, קראתי אליה נואשות, אך שום קול לא בקע מבין שפתיי. פניה של האישה היו מטושטשים. אך זיהיתי את פניה של אמי. הושטתי אליה את ידי, אך זו טבעה בכתפה של אימא, הייתי רוח. אימא עמדה קרוב לשפת הצוק. צעקתי ורק עתה קול יצא מגרוני היבש. אימא הסתובבה בפתאומיות וצנחה. ריחפתי אליה בבהלה. היא צללה מטה. צללתי למטה וניסיתי לאחוז בידה. לפתי את זרועה. בפתאומיות ידי נעלמה ואימא טבעה עמוק בערפל האפל שהמתין בתחתית הצוק. ראיתי אותה נאבקת במכאוביה, הייתי חסרה אונים. חסרת כל יכולת להתקרב אליה. אימא פרכסה, התחלתי ליבב, לאחר מספר רגעים, הרוח החזקה עטפה את גופה של אימא שלי ולקחה אותה עמה. הרחק...

זינקתי מהמיטה בבהלה. נטפתי זיעה קרה ורעדתי עד מאוד. הבטתי בידי שהחווירו, הן היו מוצקות. לרגע אחד נשמתי לרווחה, ואז קול צעק במוחי אימא! קפצתי מהמיטה בפיג'מה חשופה ורצתי החוצה. אימא ישבה בסלון, קרן שמש מלטפת אותה. היה יום יפה. אימא שמעה את צעדי והתקרבה אלי:"בוקר טוב מתוקה! ישנת טוב?"

הבטתי בה בהפתעה. "את לא.. לא כועסת על אתמול?" אימא נישקה אותי. "לא. הבנתי אותך." הדבר נראה לי מוזר. הבחנתי בנערה בשיער חום גלי שישבה על הספה ובחנה את ציפורניה הצבועות ורוד עז. "דניאלה?!" קראתי בהפתעה. "אה התעוררת." ענתה דניאלה. "בואי לקניון!" היא משכה אותי לחדרי מבלי לשאול אפילו. "נצוד בחורים, שופינג מטורף.. אוי אלוהים! בית הספר מתחיל ואין לך סטרפלס????" לא התעניינתי כל כך באופנה. אבל דניאלה הלבישה אותי תמיד ונראיתי אחרת. היא בחרה מתוך הארון שלי את המחלקה של הבגדים שנועדו בעיקר למסיבות מיוחדות. "מממ... יש פה סקיני, טייץ שחור, גופיה לבנה ואחת סגולה, חצאית פליסה ורודה, חצאית שמוטה לבנה... אפשר להרכיב לך מזה מערכת בגדים מושלמה!!!" נעתי באי נוחות. "דני.. אומרים מושלמת." תיקנתי בפה קמוץ. היא לא התמהמה ודחפה אותי אל מאחורי המחיצה הסינית היפה שלי, ששימשה אותי בשביל להתלבש. "תתלבשי!" ציוותה. הייתי רגילה להיות הבובה שלה. אהבתי להיות נשלטת, לא לקבל החלטות קשות מדי בעצמי. העדפתי שחברתי המקובלת תעשה זאת בשבילי. היא זרקה את הטייץ השחור, החצאית השחורה והגופיות. יצאתי מאחורי המחיצה בהרגשה טובה. דניאלה ידעה לשלב בגדים, היה לה חוש עיצוב מושלם. ליד המתינו לי נעלי-סירה שחורות מנוקדות בלבן. נעלתי אותן והנעתי את אצבעות רגלי הצרות. דניאלה חיברה מכשירים מוזרים לחשמל. והוציאה מצלמה, צג דיגיטלי וכבל. היא צילמה אותי. "אני שונאת להצטלם!" מחיתי בזעף. "מטומטמת, זה בשביל האיפור והתסרוקת!" כעסה דניאלה. משכתי בכתפיי. היא הניעה את אצבעה הבהירה על הצג ובחרתי תסרוקת. "ממ... אני חושבת שתלתלים יתאימו לקניון." ניסיתי. "יפה!" התפעלה דניאלה. היא ניתקה מכשירים ונטלה קווצת שיער מראשי. היא חיממה את המכשיר המתכתי ותלתלה את שיערי. "ניצני את תיראי מהממת מאמי'לה!" נלחצתי מהכינוי הזה. שנאתי אותו. נתתי לה להתעסק באיפור ובשיער. "אתן מוכנות בנות?" שאלה אימא מאחורי הדלת. חשתי כיצד כאב מפלח את בטני. "דני... כואבת לי הבטן." התחלתי לעוות את פרצופי. "אויש נו!!! הרסת את כל האייליינר! עכשיו אני אצטרך להתחיל הכל מחדש! תודה באמת!" התעצבנה דניאלה. הדפתי את ידה האוחזת במכחול. "כואבת לי הבטן!" הדגשתי את מילותי. דידתי לשירותים, עוקפת את אמי שעטתה מבט שואל. לפני שהעיקול לשירותים הסתיים, התחלתי למלמל לעצמי:"אבא... למה?" בשירותים ראיתי את הקופסה שלו. שאיש לא היה רשאי לגעת בה מלבדו. מחשבה זדונית עלתה בראשי. מתחתי את גופי הרזה כיוון הקופסה. היא הייתה שחורה וחלקה העברתי את אצבעי הדקה עליה, מסירה מעליה את מעטה האבק הדק שהצטבר במשך חודשיים, פתחתי אותה והסרתי את עטיפת נייר הקטיפה. בתוכה התגלתה עוד קופסה. נשמתי עמוק, הקופסה הפנימית הייתה מעור רך ולבן ונקי, היא הייתה קשורה בסרט זהוב. פרמתי אותו בחרדת קודש. פתחתי את הקופסה לאט. היה שם פתק מקופל ודחוס שכנראה נכנס לקופסה הקטנטונת לאחר מאמצים קשים. פתחתי את הפתק והתחלתי לקרוא:

רונה אהובתי.

אני שולח לך מכתב זה לאחר שחזרתי ממלזיה. כתבתי אותו מבעוד מועד,

לעולם אין לדעת אילו מחלות תחטוף שם...

אני מצרף לך טבעת זו. עשויה מזהב טהור שמצאתי עם צוותי,  ויהלום משושה

שחודש לקח לי ללטש ולמצוא.

קבלי נא טבעת זו בתור מתנת נישואין. עדיין אין לי רגשות כלפיה וכלפי בתי.

אינני מתחרט.

אהובתי,

נתראה בקרוב כשאברח,

אוהב אותך לנצח,

יאיר

הפתק נשמט מידי. יאיר היה שמו של אבא. אך רונה איננו היה שמה של אמי. מבטי נדד אל השורה:

קבלי נא טבעת זו בתור מתנת נישואין. עדיין אין לי רגשות כלפיה וכלפי בתי.  לא האמנתי. אבא! דמות מרכזית בחיים, דמות שאמורה להיות תומכת! ו... אוהבת... דמעותיי שפרצו בשטף הרטיבו את הנייר. קיפלתי אותו והנחתי אותו בקופסה היפהפייה. הטבעת נפלה מהקופסה. הנחתי את הטבעת בפנים וקשרתי קשר אלים, על מנת לסמל את כעסי. הטחתי את הקופסה בזעם בקיר השירותים, ויצאתי זועמת. "מותק, כעס לא טוב לעור.. תביאי נשים לך קצת קונסילר.." דניאלה חזרה לחרטט ללא משים למבטי. "תגידי לי את עיוורת?!" התפרצתי עליה. העפתי את ידה האוחזת בתכשיר הכהה שהתכוונה למרוח על עורי. "מה קרה יפיופה?" ניסתה. "את לא מסוגלת להבדיל מתי בנאדם יש לו כוח ומתי הוא עצבני??" ממש צרחתי עליה. דניאלה התקפלה בבת אחת. "לא רוצה, לא צריך!" היא ארזה את התיק בהפגנתיות, ויצאה ברקיעות רגליים מחדרי. העפתי את הכפכפים מרגלי היחפות, ובעטתי בארון, פוצעת את אצבעותי כמו בשק האגרוף. חבטתי בו ופרקתי עליו את תסכולי. אימא נכנסה לחדר. "מה קרה מתוקה?" קולה הרגיע אותי. הנחתי לה לערסל אותי וללטף אותי. באותו רגע, הייתי זקוקה לחיבוק.

בבוקר, קמתי מוקדם וארזתי תיק לבית הספר. נסעתי על הסקייטבורד במשך עשרים דקות והגעתי. תומר הגיע אליו ונישק אותי קלות. "מה נשמע? למה פרצוף לימון??" נבהל קלות. "סתם..." מחיתי דמעת ייאוש שהתחלקה על לחיי. "דניאלה...מסרה לי את הפתק הזה. היא ביקשה ממני להביא לך אותו." הוא הסמיק קלות. פתחתי את הפתק המקומט:"מאמי, אני שוווווונאאאאתתת אוותך! י'מכוערת! ואני רק צחקתי. כמה שזה היה צפוי. רק דניאלה יכולה לכתוב כך. תומר הביט בפתק, ונעץ בי מבט שואל. "כלום..." התחמקתי. "אבא שלי רוצה להכיר אותך..." אמר בחשש. "אבא..." שפתותי לחשו את המילה. קולי היה שקט. ראייתי היטשטשה וטיפה ענקית וחמימה צנחה על ידי. "ניצן את בוכה?" שאל תומר בעדינות ."לא.. זה .. זה סת...תם" מלמלתי. הוא חיבק אותי. "מצטער." כרכתי את ידי סביבו והערכתי את החוש הזה שלו. החוש לקרוא אדם לפי מבטיו.

היום עבר בקלות ובמהירות, דניאלה הייתה מגעילה, המורים התייחסו אלי יפה מן הרגיל ותומר נשק ללחיי בפומבי! "רוצה לבוא אלי היום?" הצעתי לתומר. "סבבה." הוא אמר במהירות. שיעור מתמטיקה התבטל, ואני ותומר נותרנו להכין קצת שיעורים.  "מה יצא לך בשאלה ארבע עשרה?" שאל תומר, מצחו היה מקומט. דפדפתי במחברת המתמטיקה. "איקס שווה חמש. נכון מגעיל מצידם?" סגרתי את המחברת. "לתת לנו עבודת כיתה." תומר הנהן. "יאללה, אתה בא?" תליתי את התיק על כתפי. "רק שנייה..." תומר סיים לשרבט משהו במחברתו ודחף את המחברות לתיק:"מוכן." "הנה עידו!" תומר מיהר את חברו וטפח על שכמו. "יאללה אחי, נתראה מחר." הפליט תומר ויצא. הלכתי אחריו, גאה להיות חברתו. "פאק!" תומר נעצר. "יש לי אימון כדורגל!" הייתי מאוכזבת. "לא נורא." אמרתי, חיבקתי אותו. "יאללה יפהפייה, מחר אצלך בבית." והוא רץ, ונעלם מהעין. חייכתי. המשכתי ללכת הביתה. עברתי על מספרים בפלאפון שלי. כשהגעתי לאות ס', ראיתי את שמו של אחי. סער. הוא היה אמור לחזור מהשירות הצבאי שלו בעוד יומיים. חיפשתי את מספרה של רוני, חברתי לחיים שעברה לפתח תקווה.

היי רוני. זאת ניצן. שלחתי את ההודעה. כעבור חצי דקה נשמע צרצור, שלפתי את הנייד וקראתי בשקיקה: ניצ?? אני מתגעגעת אליך חומי!! לא יכולתי שלא לחייך. מאז השיזוף האחרון היא התחילה לקרוא לי חומי. לבּנֶה!!! איך בפתח תקווה? היא הייתה ותישאר לבנה, וכך נשאר הכינוי. עליתי לבניין הקריר שבו גרתי. בניין דירות מפואר יחסית ששכן בצפון רמת אביב. "שיט..." מלמלתי לעצמי. המפתח נשאר בבית, והבטן החלה לקרקר. למרות שידעתי שאין סיכוי שמישהו יפתח את הדלת, ניסיתי את מזלי ולחצתי על הפעמון. עברו מספר שניות ושמעתי טפיפות רגליים. המפתח בחור המנעול הסתובב, ובחור צעיר עמד בפתח הדלת. "סער!!" צרחתי. קפצתי על גופו המוצק וחיבקתי אותו. "מה נשמע?" חייכתי. "המפקד הורג אותי.." ענה לי בקול 'אומלל'. "רוצה שקשוקה?" רק סער ידע להכין שקשוקה שבאמת אהבתי.  הוא הגיש לי צלחת ועליה עגבניות, פלפלים וביצים. "אגב, עברתי בסיס. אני עכשיו בפתח תקווה." עדכן. הוא הריח טוב. "באמת? שאלתי בפה מלא, מתענגת על הטעם העשיר. "ופגשתי את נעמה, אחותה של... נו... החברה שלך, זאת שעברה דירה." ניסה להיזכר. "רוני?!" הוא דפק על מצחו:"בדיוק!". "את עייפה?" שאל לאחר הפוגה קצרה. "כן." מלמלתי, טופחת על בטני. "אני הולכת להגיד שלום לאימא. "לא... היא.. ישנה!" הבנתי שסער אלתר. "מה רע?" שיחקתי את הנדהמת. "אני לא מציע לך." פניו הרצינו.  משהו לא נראה לי. החשד התעורר בי. עליתי קומה במדרגות, ושמעתי צחקוקים, וקולות טלוויזיה. הדפתי את הדלת באחת. ראיתי את אימא. וגבר זר.  הם היו מחובקים. אימא פלטה אנחה מהירה. "היי מתוקה!" ניסיתי לחייך, אך ניסיוני יצא קלוש. אימא כחכחה בגרונה:"תכירי, זה...גיא"

***

"אז מתי את באה?" שאלה עדן. סגרתי חלון במחשב ושבתי לשיחה. "עוד רבע שעה ככה. יש לי משהו קטן לארגן." עדן שלחה לי סמיילי עצבני. "טוב עוד חמש דקות!" נכנעתי. "אני שמחה שהבנת." עדן שלחה לי קריצה צוחקת. "אימא!" צעקתי. "אני הולכת לישון אצל עדן!" לא הייתי צריכה אישור מיוחד, פשוט להודיע. בתיק קטן ארגנתי פיג'מה, פלאפון, שלוש שקיות חטיפים, ובגדים למחר. בחנתי את עצמי במראה. לקחתי קווצה משיערי הג'ינג'י וסלסלתי אותה סביב אצבעי. זרקתי על עצמי את העליונית ויצאתי. ההליכה לא הייתה ארוכה, אבל החום הנעים עזר לתחושת קרבה. הגעתי לביתה של עדן. צלצלתי בפעמון. נערה שחורת שיער קפצה עלי. "עדן!" חצי שנה לא התראנו. "בואי, שירה וליהי פה."  הלכנו לחדרה של עדן. ליהי ישבה על המיטה ובהתה בטלוויזיה, ושירה שיחקה בשיערה. "נו... איך הוא?" התעניינה ליהי. "מקסים!" השבתי."יאללה, מי בעד פיצה?" עדן שינתה את נתיב השיחה. כולנו הרמנו את ידנו. "אז לשים תוספת גבינה, זיתים, ופטריות?" שאלה אותנו בזמן שחייגה אל חברת הפיצות. "חס וחלילה! בלי פטריות!"  זעקנו ליהי ואני. "בסדר, בסדר! רק צחקתי!" הרגיעה אותנו עדן. "כן.. אז עוד רבע שעה. ביי" . הבטנו בעדן בשאלה. "אם הם מאחרים זה חינם." אמרה את שכבר ידענו. עדן פתחה את המיטה הענקית שלה, והניחה עליה שמונה כריות. "איזה סרט נראה?" שאלה שירה. "אני חושבת שמשהו קומדי כזה..." אמרתי. "קומדי?!" עדן התחילה לצחקק. חבטתי בה עם הכרית. "עברו עשרים דקות!" צעקה ליהי כשפעמון הדלת צלצל. רצתי אל הדלת. "איחרתם! אז זה..." הבטתי בשליח. הוא היה יפה תואר. "חינם." הבחור השלים את משפטי."כן...חינם." מלמלתי. הבחור הנאה הגיש לי את קרטון הפיצה בחיוך. "אמרו לך פעם שאת יפה?" שאל. ליכסנתי את מבטי לרצפה. "תודה." מיהרתי לנעול את הדלת."בנות!" צעקתי. רצתי במעלה המדרגות לחדרה הגדול של עדן. "ראית את התג?!" התנפלו עלי שלוש חברותי. "תרגיעו! היה כתוב אדם.." קראתי. עדן התרחקה ממני. "אדם... ראית את העיניים שלו?" הייתי מבולבלת. "אפשר הסבר?!" צעקתי. "אדם הוא הבחור הכי חתיך. זה מסוכן בשבילך. בשנה שעברה הוא ותומר רבו על בחורה ואדם זכה בה." הסבירה ליהי. קרטון הפיצה החליק מידי. "עזבו.. בואו נאכל!" הסיטה ליהי את הנושא. ארבעתנו התכרבלנו על המיטה הרחבה של עדן, שהצליחה למרבה הפלא, להכיל אותנו. "איזה סרט נראה?" שאלה שירה תוך כדי לעיסת פיצה עם פטריות. "נראה לי שהסרט בחורות הזה..." ציינה ליהי. "רעיון טוב! אחחח..." קפצתי מהמיטה ונחתתי על השטיח. "בואי מייפל!" כלבת הלברדור של עדן התקרבה אלי. "טוב. יש לנו פופקורן עם הגז. המיקרו הלך." התנצלה עדן. לא היה לנו ממש אכפת. עדן הכניסה את הדיסק לטלוויזיה, והסרט החל...

חום תופת, וסרחון. הם היו הדברים הראשונים שחשתי. חברותיי ישבו ליד המיטה, מרוחות זו על זו בערימה, ישנות. זכרתי שהכנו פופקורן, אך לא זכרתי שאכלנו אותו. ריח חריף פעפע בנחיריי.  צרחה איומה ברחה מבין שפתותי. חברותי ניעורו במהרה. "ניצן!" ליהי רצה אלי בפיג'מה בלויה. "מה קרה?" מלמלה שירה, גוררת אחריה את עדן. "שריפה!!!" צווחתי במלוא גרוני. עדן רחרחה, ועיניה הבהירות נפערו. "תתפסו את כל הדברים החשובים!!!" ארזתי את כל בגדי בתיק, אספתי את שיערי, והשארתי את רגלי עירומות. ארבעתנו נמלטנו מהבית כל עוד רוחנו בנו. "מייפל!" צווחה עדן, מסתירה את תחתוניה שישנה בהם. משקלי וגופי היו קלים יותר משל כולן, ובלי מילה שמטתי את התיק וחזרתי לבית. "לא!" ליהי תפסה בידי. ארבעתנו התחבקנו חיבוק אמיץ. "אני אהיה בסדר." אמרתי. לא הייתי כל כך בטוחה.  רצתי אל עבר הבית, והתחלתי לטפס על הקיר. מייפל יבבה בבית, אבודה. נכנסתי אל החום הלוהט. "מייפל... בואי." לא ראיתי. הרגשתי אותה סמוך לרגלי, מפוחדת. תפסתי אותה, ועליה הנחתי נשיקה. מייפל רצה לכיוון החלון, וזינקה.  משקוף לוהט רמס אותי.  מבחוץ שמעתי את צרחותיהן של הבנות. נשימתי נחלשה. המשאף נפל מכיסי בזמן שחילצתי את מייפל מהבית. נאבקתי על נשימתי. הבית עלה באש. שמעתי סירנות, ולאחר רבע שעה או יותר, קולות התזה של... מים! כן! אלו היו מים!  אבק ואפר מילאו את האוויר, וחדרו לקנה נשימתי. צנחתי על ברכי, מנסה לנשום אוויר. שיעולי היו מחרידים, לפחות כך חשבתי. מרגע לרגע היה לי יותר קשה לנשום. ארונה הבוער של עדן נפל עלי, שחררתי צווחה, האור נחלש, גופי רפה, ראיתי את האור...

שמעתי קולות הזזת קרשים, ודריכה על אבנים. לא יכולתי להניע שריר. "אני לא מאמינה..." שמעתי את קולה של אימא. אישה אחרת התייפחה. שיערתי כי זו אמה של עדן. חשתי מגע יד חמה. תומר... זרועות חזקות לפתו בכתפי ובברכי, והניפו אותי.  הבנתי שאלו הכבאים, או האמבולנס שמנסה להשיב אותי אל החיים. "לא..." קולה של ליהי.  תמונות רצו לנגד עיני, אימא ואבא...תומר... ליהי עדן ושירה... הונחתי על הקרקע בעדינות. "תנו לה אוויר, תנו לה לנשום!!!" צווח נהג האמבולנס.  האור חדר מבעד לעפעפיי. מסכה הונחה על אפי ופי. אוויר מוזר חדר לשם. יפחותיה של אמי קרעו את ליבי.  "היא מתעוררת?" קולותיהן של חברותי. הנעתי את עפעפי חלושות, מצמצתי. "היא חיה! היא בחיים!!!" אמי התנפלה עלי. השתעלתי ופקחתי את עיני. ראיתי את חברותי עומדות מעלי, מתייפחות. תומר הסתער עלי בחיבוקים ונשיקות, וחברותי חיבקו אותי.  כולם עזרו לי להתרומם. "לוקחים אותה לבית חולים! פנו דרך, פנו דרך!" צעק נהג האמבולנס. העלו אותי על אלונקה באגרסיביות, ראיתי לא-ראיתי את הדברים. אימא עלתה עמי לאמבולנס, ידה החמה אחזה באומץ בשלי. "ניצני, תהיי חזקה..." שמעתי אותה ממלמלת. הגענו בית החולים, ושני חובשים נטלו את האלונקה ובזריזות הכניסו אותי לחדר.

אימא רצה אחרי. הונחתי בעדינות על מיטה רכה, וזרועות נשיות אך חזקות בדקו בגופי פגיעות יבשות. "יש שלוש כוויות קלות, ואחת בינונית בירך. זה בסדר. היא רק צריכה עירוי, ואשפוז לכמה ימים." שמעתי מבטא רוסי כבד. פקחתי את עיני לרווחה. אימא עמדה מעלי, עיניה נפוחות. "אימא..." מצאתי את קולי. "ניצן..." רופאה מלאה למדי, לקחה את ידי ומרחה עליה אלכוהול, לאחר מספר שניות היא נעצה מחט, ועירתה נוזלים לגופי. "אני אשאר איתך הלילה, ומחר תשתחררי." אמרה בקולה המרגיע.  אח חביב נכנס לחדרי, נושא מגש. "הנה הארוחה." היה לו קול עמוק. על המגש הונחה חביתה, סלט וכוס מיץ תפוזים. חייכתי והתחלתי לאכול.

***

התעוררתי לשמש חמימה, ואור חזק של פלורצנט. אחים ואחיות במדים התרוצצו ממיטה לחדר האוכל, ומחדר האוכל לחדר הניתוח, ומחדר הניתוח למטופלים וחוזר חלילה. היו מימיני שלושה כיסאות, ומשמאלי שניים. עדן, ליהי ושירה ישבו שם, ישנות אחת על כתף רעותה. אימא נשענה על כתפו של תומר מהצד השני, וראשו נשען על החלון.  הערתי אותם בעדינות. תומר היה הראשון להקיץ:"ניצן!" הוא עט עלי וחיבקני. "את בסדר?!" כמעט זעק. חייכתי. "כן אני בסדר. אני משתחררת היום." הוא חייך ונשק לשפתיי. עדן נעה קצת, וליהי התעוררה. היא צרחה צרחת אושר שהקפיצה את כל הסובבים. "ניצן!" היא מעכה אותי. עדן ושירה חיבקו אותי עם דמעות בעיניהן. "ניצי כל כך דאגנו." לאחר מסדר החיבוקים והנשיקות, הצלחתי לעבור למצב ישיבה וגופי הסתגל לכל תנועה שלא תלווה בכאב דוקר. ראיתי ליד הדלת נערה. שיערה היה חום וגולש. לבושה היה מרופט, ופניה נטולי איפור. "דניאלה?" קראתי כלא מאמינה. היא עטה עלי והתנפלה בשלל סליחות:"ניצן אני כל כך מצטערת! הייתי סתומה! אני פשוט מטומטמת! סליחה, סליחה סליחה!" היא חיבקה אותי. "זה בסדר! את יכולה להירגע, אני סולחת." הרגעתי אותה. דניאלה התיישבה לידי. "מאז ששמעתי על השריפה השתנתי. " אמרה את שצפיתי. היה זרוק עליה ג'ינס ישן בעל קרעים, וחולצת ספורט רפויה וגדולה. שיערה היה אסוף בקוקו פשוט, ומספר פצעונים נגלו על פניה. "אני רואה." אמרתי בקול יבש. "טוב... אני צריכה ללכת." אמרה. היא יצאה במהירות מחדרי, והשערתי היא שהלכה חזרה לביתה. "בואי נוציא אותך מהחור הזה!" תומר זרק אלי בגדים.  עדן עזרה לי ללכת לשירותים ולהתלבש. שירה וליהי חיכו ופטפטו עמי מעברה של דלת התא. "הכל טוב?" חייכתי והשחלתי את הרגל אל תוך הג'ינס ההדוק. "הכל טוב." יצאתי מהתא והלכתי הביתה. אימא פיזרה את ה'חבורה' הקטנה איש-איש לביתו.

הייתי רגישה לאור השמש ועל פי כן, הרופאה נתנה לי סם שינה.

אני לא זוכרת כלום מאותו רגע, רק את טריקת הדלת, ורעידות המכונית.

ציוץ ציפורים, מוזיקה ושמש העירו אותי. מצאתי עצמי במיטה החמה, עטופה בשמיכה, לבושה פיג'מה ומכורבלת כעובּר קטן. לידי היו מונחות אלפי הבובות שלי. הסתובבתי והתמתחתי ארוכות. קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר. ראיתי את גיא עומד במטבח, שורק ומכין חביתה. "הי! מה שלומך?" אמר לי. שפשפתי את עיני:"סביר." הוא צחק. "טוב. אני הולכת להתקלח." חזרתי לחדר ויצאתי בחלוק סטן בהיר. גיא הביט בי במבט מוזר. הידקתי את אחיזתי במגבת השיער. הוא חדל מבהייתו והפך את החביתה. הלכתי למקלחת הענקית. סגרתי את הדלת ופשטתי את החלוק. הבטתי מטה. הייתי מודעת לזה שאני די יפה. ירכיי היו מלאים וחלקים, בדרך פלא רגלי לא היו שעירות. מילאתי את האמבטיה במים חמים. בזמן שהמים התערבבו עם הקצף הסמיך והצחור, הכנתי מסיכת פנים. מרחתי אותה על עור פני וטבלתי את רגלי באמבטיה. המים היו חמים, כמעט רותחים. אבל זה היה עינוי. עינוי מהסוג שאהבתי. כמו התחביב הישן, להרביץ בעוצמה לירך, או לקלף את העור מהשפה הפנימית. כאבים שהשרו עלי נעימות. לאחר מחשבות אלו, כל גופי היה במים. המים צרבו את עורי, אך לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מדי . "ניצן! את מסיימת?!" התעצבנה אימא. "תני לי חצי שעה!" צעקתי חזרה. יצאתי מהמים ושחררתי את הפקק, בזמן שירדו לביוב אני התלבשתי בחלוק, ויצאתי. בחדר שמתי דיסק של קלי קלרקסון, ומרחתי קרם גוף. ביצעתי כמה תנוחות יוגה מרגיעות, ונמנמתי שנית במיטה. הפעם החלום היה נעים. צפתי בעננים, וצנחתי מהם ברוגע לתוך מפל. המים הדפו אותי בעדינות וגופי נע וזע במים. צלצול הפלאפון שלי הקפיץ אותי. מלמלתי 'פאק' קטן וחרישי, ועניתי.

"הלו?"

"הי ניצן. מה קורה?"

"הי תומר! אצלי אחלה. תגיד, יש לך עצבים לבוא לאסוף אותי?"

"אינבעיה!"

"אז תצלצל ואני ארד. טוב?"

"סגור."

ניתקתי את השיחה. פתחתי את הארון וחיטטתי בבגדים. "ניצני, סבתא שלחה לך בגדים מצרפת. היא לא יכלה לבקר." אמרה אימא. היא הניחה ליד מיטתי חבילה ורודה. פתחתי אותה בעדינות ומולי נתגלתה שמלה יפהפייה. יותר טוניקה. בצבע אדום אש, וטייץ לבן צהבהב. "זה מקסים." אמרתי בשקט. "היא מוסרת לך ד'ש." אימא אמרה את מילותיה האחרונות, ועזבה אותי. החדר היה שקט, שמעתי את המכונית והסקתי מכך שאמא וגיא יצאו. מדדתי על גופי את הטוניקה, היא שיוותה לי מראה ארוך. לבשתי אותה ולאחר מכן נדחסתי לתוך הטייץ. נעלתי נעלים קטנות עקב, ופתחתי את מגירת התכשיטים. זכרתי שכשאבא נסע, הוא שלח לי חבילה קטנה. נשבעתי לא לתפוח אותה עד שיחזור. ועד עתה לא עשיתי זאת. התיישבתי מול המראה. ופתחתי בעדינות את נייר העטיפה המשיי. בתוכו נתגלו שתי קופסות. האחת זעירה והשניה מעט יותר גדולה. אחת מהקופסאות הכילה עגילים יפהפיים מזהב, בקטנה יותר התגלתה שרשרת מזהב. ענדתי את התכשיטים בשקט. 
טבלתי מכחול בצללית בהירה ומרחתי את האבקה החומה-כהה על עפעפיי עד לקו הגבה. ניקתי את המכחול וצבעתי את חלקו העליון של עפעפי בצבע בהיר יותר. שמעתי את שריקתו הצורמת של תומר. `התעוררתי` מחלומי ומיהרתי לרדת. כשיצאתי לקבל אותו בחוץ, משב רוח נעים התיז על גופי. תומר מעך משהו בזריזות, וניגב את פיו. "וואו! את נראית מדהים!" נשמטה לסתו. הוא נשק לי. "יש לך טעם מוזר..." לחלחתי את שפתי. "טעם כזה...שונה..." ליקקתי את שפתי בשנית. הוא השתעל שיעול נוראי. "זה לא אלכוהול, לא אבק..."הלטתי את פי בידי בבהלה. "אתה מעשן!" הוא נאנח. "כן. פגשתי את מעיין. היא פריקית כזאת מגניבה..." מחיתי דמעה. "תעשה את זה זריז!" נבחתי. "אני מצטער... זה נגמר." הוא עלה על האופנוע, נשק לי ונסע משם בשאגת אגזוז. עמדתי המומה. דמעות החליקו על לחיי. בפעם הראשונה, בדיט הראשון. הברזה?! ידעתי שאולי יבטל פגישה מסיבות חשובות, או יסרב לנשיקה, אבל לזרוק ככה?! התחלתי לבכות. בכי כשל ילדה קטנה. בכי מיואש. צנחתי על הספסל ומיררתי בבכי. קיללתי את עצמי. קיללתי אותו, וקיללתי את חיי. למה? למה זה מגיע לי? במה חטאתי?! שמעתי מקול גריסת עפר וענפים. "ניצן?" שמעתי קול. הרמתי את מבטי. אדם. שליח הפיצה עמד לידי. "איך אתה יודע איך קוראים לי?!"שאלתי בתרעומת, פורקת עליו את תסכולי. "אני מכיר את עדן טוב. היא סיפרה לי עליך." אמר קצרות. "זרקו אותי."הסברי היה קצר משלו. "אני מצטער." אמר. "רעבה?" שאל במבוכה. צחקתי."תודה." הוא הגיש לי משולש פיצה. עם תוספת גבינה, כמו שידע שאהבתי. נגסתי בפיצה בעדינות ונשיות. "אלוהים. איך שרדת את השריפה?" שאל כבדרך אגב. "חשבתי על אמא שלי, שחוותה אבידה קשה, ועל החברות ועל תומר המניאק!" יריתי את הקללה. "את אמיצה. אבל ממש." הוא התקרב אלי. "אפשר..." אמר בשקט. הנהנתי. ראשי התקרב לראשי, אפינו נמעכו ושפתותי התחככו זה בשפתי זו. הוא מיהר לנתק את שפתיו משפתי. "אם את רוצה, אני יכול לקפוץ אליך מחר." אמר. "אני אשמח." חייכתי. הוא עלה על הקטנוע, ונסע לכיוון הנגדי. נשענתי לאחור על הספסל. וחשבתי. כמה טוב שיש אדם שגורם לי להרגיש טוב, גם כשהכל נראה חסר תקווה...
נשארתי לשבת על הספסל למשך זמן לא רב. הרהרתי על תומר שאותו רציתי להרוג באותם דקות, ועל אדם שהיה מוכן לעזור ללא שום בעיה. השעה התקרבה לשמונה בערב והייתי צריכה לחזור, קמתי וחזרתי הביתה. שמעתי צעדי ריצה מאחורי. החשתי את צעדי והתחלתי ללכת יותר ויותר מהר. האדם הרץ מאחורי התנשף במהירות ונתקל בי. שנינו התרסקנו על הארץ. "ניצן!" ליהי נשמה באי-סדירות. "תגידי לי השתגעת?!" נהמתי עליה וניערתי את בגדי החדשים מהעפר. "אין.. זמן.. בואי מהר..." היא עקרה אותי והריצה אותי. "לאן רצים?" כאבים תקפו את מותני. "אל עדן." רצנו כמו שלא רצנו בחיים, הגענו לביתה של עדן. היא הייתה שרועה על הקרקע בסלון. הוריה ואחיה הגדול בכו, שירה חבטה בעדן. "לא!לא! עדן!! תחזרי! עדן!!!" היא צרחה. "מה קרה?" נבהלתי. "לעדן היה התקף. היא חטפה מכה חזקה בראש..." לחשה אמה. מאז ומתמיד האפילפסיה של עדן הפחידה אותנו, בהתקף אחד חייה נהרסו. אפילפטית לנצח. ההתקפים היו לעיתים רחוקות מאוד התקף  אחד ממשנהו. אבל ההתקף השני בחייה קבע את גורלה המר. הקצף נשאר בזוויות פיה, וגופה היה פרקדן. החוורתי. "ניצן את בסדר?" שאלה אמא של עדן. "יש לי סחרחורת..." מלמלתי ואחזתי בראשי. "ניצן את חיוורת." אמרה ליהי. ברכי חלשו, עיני פלבלו ונשימתי התקצרה. "ניצן! תנשמי חמודה, תנשמי!" אמה של עדן הסתירה את הפאניקה. ראיתי צללים, ושמיעתי התחלשה. כל גופי רפה וחשתי שאני כמו צונחת על ענן.

לאחר מספר דקות מצאתי עצמי על הרצפה, פרקדן וחלושה. "את איבדת את ההכרה לכמה דקות." קולה של אמה של עדן נשמע מעורפל. מולי התהלכו אנשים בחלוקים, נושאים אלונקה, ואישה שלבושה מצחיק פטפטה עם חברותי ואמי. קמתי וניערתי את מכנסי." ניצני! מתוקה!" אמא עטה עלי בחיבוק. חברותי התקרבו אלי. "עדן... בבית חולים." נאנחתי. "טוב לפחות לא קרה משהו יורת גרוע." הן לא ענו. "נכון?" ניסיתי לחייך. השתיקה המביכה עדיין עמדה באוויר. "מה?" חשתי אי נוחות. "היא די מתה." ליהי אמרה בשקט. שירה שיחקה בשערותיה. "מתה?!" נבהלתי.

למחרת היה יום שישי. אף אחת מאיתנו לא הלכה לבית הספר. מודעות אבל נתלו בחדר המדרגות ובשכונה. אני לא יצאתי מהמיטה עד חמש בצהריים. בכיתי. אמא נכנסה לחדר. "מתוקה את לא רעבה?" שאלה בחיבה. היא ליטפה את גבי והניחה בידי את אחת הבובות שלי. "לא." מלמלתי וחיבקתי את הבובה. אמא קמה תוך כדי אנחה קטנה, וסגרה את הדלת. התחברתי לתוכנות מסרים באינטרנט ושלחתי הודעה לשירה. היא הייתה מחוברת: שירה, את בלפטופ? חיכיתי לתשובה. לאחר מספר דקות התייאשתי, וסגרתי את המחשב. הוצאתי מתחת למיטה אלבומי תמונות. לפי השמות דפדפתי בהם. כשהגעתי לאלבום:'ניצני וחברים' לקחתי נשימה, התיישבתי על המיטה והעברתי דפים. תמונה של ארבעתנו חוגגות לי יום הולדת שלוש, ארבע ילדות עם ילקוטים, מתרגשות עד דמעות בפתח בית הספר. שתי תמונות מבת המצווה שלי. כולנו היינו מחובקות. דמעה נשרה על עטיפת הפלסטיק. התמונה האחרונה הייתה יום הולדתה החמישה עשר של עדן. טרקתי את האלבום ונשכתי את לשוני. הכאב היה קשה מדי. אני רציתי לבכות אבל נגמרו לי הדמעות. יצאתי מהחדר והלכתי למטבח. חיפשתי משהו. מצאתי סכין קהה וחתכתי בזרועי חתכים, על מנת לבכות. שמעתי שאמא מתקרבת, וניגבתי מהר את טיפות הדם הזעירות שלא נשרו. "הי." גיא היה שם. הוא קרן, הבטתי בו בשנאה. "רוצה שאני יסיע אותך לקניון?" ליקקתי את שפתי. "לא." אמרתי בארסיות, וחזרתי לחדר. שנאתי אותו. שנאתי מהרגע הראשון שהוא נכנס הביתה. זרקתי את עצמי על המיטה וצלצלתי לסער. הפלאפון שלו היה כבוי. ניתקתי את השיחה באנחה. לא דיברתי הרבה באותו היום. שקלתי אם ללכת לליהי, או לשירה או אם כדאי לארגן מפגש. שתיהן חשבו על רעיונות דומים, ויצא שנפגשנו אצל ליהי. בחדרהּ הקטן ישבנו במעגל, אני ליהי שירה ו... עדן הייתה אמורה להיות שם. "זה לא פר!" מלמלתי וניגבתי דמעה. ליהי הניחה את ידה על גבי:"רק בת חמש עשרה. אתן קולטות?" שלושתנו לא עיכלנו זאת. שירה ישבה מרוחקת. היא הרימה את ראשה. עיניה היו נפוחות מדמעות ופניה אדומים מבכי. עיני נדדו ללוח השעם של ליהי, שעליו מוסגרה תמונה של ארבעתנו. פרצתי בבכי ואחרי גם ליהי. שלושתנו מיררנו על חברתנו שהלכה לעולמה בעיתוי כה קצר. זה  לא היה נתפס, זה לא היה הגיוני. ידעתי שמתישהו האפילפסיה תתקוף בהפתעה, אבל חשתי שהיא תהיה מוכנה. עם כדורים או לפחות אדם לידה. אבל כשהאדם היחיד לא קרוב אליך, ואתה מפרכס והוא מוצא אותך גוסס... הצטמררתי.  הרמתי את ראשי. מולי עמד אדם. מופתע, מבוהל, ובעיקר מודאג. ליהי הביטה בו וניגבה דמעות ושירה דחפה אותי קצת. "אדם..." נעמדתי והוא חיבק אותי. היה לו ריח נעים. "אני כל כך מצטער..." כאבו היה אמיתי. שמעתי את קולו החנוק, ועיניו המבוהלות והאדומות מעט. שיערתי שבכה קצת, אך הוא הסתיר זאת. "אנחנו עושות שבעה קטנה." אמרה מבלי נדבר על כך מראש.  כולנו אישרנו זאת. "טוב... אני צריך ללכת, אני יבוא מחר?" חייכתי. ניסיתי להתעודד אבל חור שחור בליבי חסם את תחושתי.

ישבנו שלושתנו וספדנו לה. שירה הפיוטית אמרה מילים כה יפות. וליהי הנציחה אותה בשיר נוגע ללב. לי לא היה מה לומר. הבטתי לשמים, ואמרתי את שלי: את מדהימה. עברת חמש עשרה שנים עם המחלה הזאת. אבל... זה לא הגיע לך." הוצאתי תמונה שהייתה חשובה לי. תמונה של שתינו לאחר שעדן חוררה את אוזניה וחזרה עם עגילים. את התמונה קשרתי לבלון. "בנות, תכתבו." קיימנו את המנהג. כולנו כתבנו וחתמנו בדמנו שלנו. הפרחנו את הבלון, חתימות הדם סימלו איחוד.

לאחר חצי שעה, חזרתי הביתה, עצובה. מאוד עצובה. לא אכלתי ארוחת ערב. את מעט הענבים שאכלתי אצל ליהי הקאתי, נכנסתי למיטה ונרדמתי. הייתי שרויה בדיכאון. לא היה לי כוח לכלום. לא לדניאלה, לא לאמא, ואפילו לא לאדם. שנתי הייתה רצופה חלומות עגומים. חלמתי על עדן, ועל החבורה הקטנה. ראיתי בחלום את עדן בהתקף האפילפסיה הראשון, שהייתי עדה לו. אלו היו זיכרונות. אני זוכרת במדויק. בשיעור ספורט היינו צריכים לבצע עשרים שכיבות סמיכה, עדן ואני היינו חדשות בבית הספר, ולא הכרנו אנשים אחרים. לאחר חמש שכיבות סמיכה, עדן החלה לחרחר. נלחצתי וקראתי למורה. בזמן המועט שנעדרתי, עדן הספיקה לפלוט קצף מפיה. ראיתי את זה קורה. את החברה הכי טובה שלי מתה. גפיה נעו בחוסר שליטה, לבסוף היא התכווצה כעובר, ושקטה. הייתי אחוזת אימה. האמבולנס שהגיע במהרה קבע את מחלתה, והיא נאלצה לחיות כך. הזיכרון התמשך והפך לחלום מזעזע. ראיתי את עדן מפרכסת יותר ויותר. ראשה נע בעל-טבעיות, גופה מתנועע כגומי, קצף יוצא מפיה... צרחתי. עיני נפערו בבהלה. מצאתי עצמי על הרצפה, מכוסה זיעה קרה, ולבי פועם במרץ.