פרק ראשון:

"למה שאני יעשה את זה?!" ניצן דיברה בלהיטות אל פומית השפופרת. גלי, מעברו השני של הקו, פרצה בשטף מילים נזעמות וכעוסות. "גלי... גלי, תרגיעי שניה! הבנאדם לא יודע שסיפרתי לך!" צעקה ניצן.

"אבל מה זה קשור?" צרחה גלי."הוא ניסה לנשק אותך שנייה לפני הדייט שלי איתו!" ניצן נאנחה."גלי תביני,  אני לא רציתי שזה יקרה, מה לעשות..." גלי קטעה אותה בצעקות ובכי:"אבל את יודעת שאני אוהבת אותו! למה הרשת לו???" ניצן חשה כיצד הכעס גואה בה. "גלי אני ניסיתי להעיף אותו! אם זה לא לרוחך, אז ביי!" היא טרקה את הטלפון מבלי לחכות לתשובתה של חברתה הנפעמת. היא זרקה את עצמה על המיטה והחלה לבכות. גלי מתי תביני? אמרה בליבה אני אוהבת את תומר ואת יודעת את זה. למה היית צריכה לחטוף לי אותו? צלצול הטלפון גרם לה לנגב את דמעותיה ולענות, בקול חנוק-משהו. "הלו?"

"ניצן תקשיבי! אני אוהבת את הילד הזה!"

"נו ואני לא?! את ידעת שאני רוצה אותו, פשוט הייתה חייבת לבוא, ולהרוס... להרוס הכל!"

"אממ... תסלחי לי גברתי! זה שאת לא יפה במיוחד זה לא אומר שהוא ירצה אותך!"

המילים הללו הכו בניצן כמו אבנים. "לא יפה... מחר אני יראה לך לא יפה! רק חכי יא חתיכת חלאה!"

"אוי... אמא'לה אני משקשקת!!!"זייפה גלי פחד. "למה מה תעשי לי? תגנבי לי את הקרם שיער? מתוקה, נהייתי חברה  שלך רק בגלל שהיית כזאת מסכנה." ירתה.

ניצן האדימה. "מחר בבית-ספר ליד העץ-אלון." איימה.

"סגור!" סיננה גלי. השפופרת נטרקה.

ניצן בלעה את רוקה. כל החיים היא פחדה ממכות. "הגיע הזמן להתגבר." עודדה את עצמה.

ניצן לא ישנה טוב באותו לילה.  היא התהפכה כל הלילה במיטה. חשבה על גלי. אני באמת מכוערת.מיררה בדעתה. גלי עם התלתלים המלאים שלה, והעור הבהיר והעיניים הכהות באמת נראית כמו איזושהי אלה. הדמעות בצבצו בעיניה. מה מיוחד בי? עור שזוף, עיניים ירוקות ושיער ג'ינג'י ועבה מדי. לאחר שלל של מחשבות דומות לאלו, נרדמה ניצן.

בבוקר התעוררה ניצן מוקדם. התלבשה בג'ינס וחולצה קצרה. את שיערה אספה לגובה. היא יצאה החוצה. כשהגיעה לבית הספר, כל שיעור הסתיים בזריזות רבה מן הרגיל. בסוף היום, מרבית הבנות ידעו על הקרב, ורובן היו בצידה של גלי. נו.. למה ציפיתי?חשבה ניצן. היא הגיעה ליד העץ הענק. הנחיתה את תיקהּ על הארץ והתחממה. גלי הגיעה, לבושה כמו תמיד במיטבה. ניצן הסבה לדקה אחת את מבטה ואגרוף מעך את אפה. דם זלג ממנו. היא איגרפה את ידה והחטיפה לגלי בבטנה. שני האגרופים הובילו לקרב שכולו מכות, שריטות, נשיכות וקללות איומות. גלי שרטה את ניצן עד שצווחה בכאב. ניצן סובבה בכוח את ידה של גלי. קרסולה של ניצן סובב בכאב, תלתליה של גלי איבדו מיופיים. ניצן חשה כיצד גלי לוחצת את ראשה לעפר וצובטת בירכייה וחובטת בה. לפתע ניצן הבחינה בקול נערי. "גלי!"  נשיכה בירכה של ניצן שיחררה ממנה צרחה איומה. נשימתה החלה להיחלש, "גלי תפסיקי! את חונקת אותה!" צרחה חן. מאיה וטל ניסו לנטרלהּ, מעיין רצה לקרוא לאחד הבריונים. "נו! איך עכשיו מכוערת שלי?" צחקקה גלי ברשעות. תומר התבונן במחזה. איתי, ירון, עמיעד, יניב ועופר הגיעו לעברו מבוהלים. "מה קרה?" שאל יניב. "ניסיתי לנשק את ניצן והיא ידעה שאני יוצא עם גלי אז היא הזיזה אותי.  וגלי חושבת שהיא לא הייתה לצידה, וניצן נורא נעלבה ממנה." סיפר תומר קצרות. "לא מגיע לה. לניצן הזאת." אמר ירון בעצב. לתוך המולת הבחורות זינק סער. נער נאה ביותר שלמד עימם. "תפסיקי! גלי, חלאס!!!" צווח סער. גלי נעצרה באמצע שצבטה וסובבה את צווארה של ניצן. ניצן המשיכה לייבב. סער תלש את גלי מעל גופה של ניצן והיא נפלה. ניצן לא יכלה לזוז מכאבים. הוא עזר לה לקום ותמך בה כשהלכה. "תודה."מלמלה ניצן חלושות. הוא הפקיד את הנערה החבולה בידיו של יניב. "תגידי לי את נורמלית?" תקף את גלי השרועה על העפר. היא לא ענתה. סער הביט בה במבט חודר וקשה, ולקח את ניצן. לאחר שהתרחקו אף אחד עדיין לא פצה פה. מעיין החלה להזיז את שפתותיה:"יא חתיכת..." סיננה בארס. עינב הצטרפה. "את פשוט גועלית, גלי! פשוט גועלית!" חן הביטה בגלי בשטמה. "אני לא מאמינה שקינאתי בך." אמרה באי-אמון. מאיה צקצקה בלשונה ונענעה את ראשה. טל צעקה בבטחון:"מה כל כך כאב לך? פעם אחת הוא מתקרב אליה, והיא מרחיקה אותו רק כי את אוהבת אותו." המילים חתכו בגלי. "ואת אפילו לא אומרת לה תודה! להפך, רק מרביצה לה!" חן המשיכה לצעוק. דניאל שצפתה מהצד הגיעה גם. כעת גלי, הנערה שפעם הייתה הנערצת ביותר, האהובה והמקובלת ביותר, כעת הפכה לשנואה על כולם. היא חשה כה חסרת אונים מול כל הנערות שהקיפו אותה. איתי הביט בה בשנאה. יניב ועופר החלו לומר:"את הילדה הכי מטומטמת בעולם! איזה שפוי מתחרפן ככה בגלל חבר שלו?" גלי הייתה המומה מכדי להשיב להם. עמיעד הביט בה:"אני מרחם עלייך.מרחם עלייך!" ירון ירה:"לכי מפה!" גלי לא זזה. "לכי מפה!" צרח. גלי הניעה את גופה בשקט, אספה את ספריה ותלתה את התיק על גבה. "לכי כבר נבלה!" ירון דחף אותה. גלי החלה לרוץ. עיני כולם עקבו אחריה.

"יופי! יופי שהיא הלכה!"

"מסכנה ניצן... היא כל כך אוהבת אותו!"

"בואו נעשה עליה חרם!". וקריאות אלה נמשכו עוד זמן רב...

סער תמך בניצן כל הדרך עד לקופת החולים. "סער... אני..."החלה ניצן להגיד. "זה בסדר את לא צריכה להגיד לי תודה." חייך סער. "אתה יודע, אם הייתה בא אחרי שעה..." פתחה ניצן. "היית הופכת לפרורי לחם." התבדח. "אולי לפרורי נערה!" צחקה ניצן. "פרורי.." סער עצר את עצמו. פרורי נערה יפהפייה. חשב. "פרורי מה?" שאלה ניצן, מנגבת את דמעות הצחוק. "כן. פרורי נערה." הם הגיעו מצחקקים לדלת המרפאה. "יש לך עיקום בקרסול, והמון חבורות. הרביצו לך?" התעניינה הרופאה באותה עורכת לניצן 'אולטרסאונד' על מנת למצוא פגיעות פנימיות. "היא נפלה." אמר סער בזריזות. "הממ..." המהמה הרופאה. קרסולה של ניצן נחבש, ואת כל השריטות הרופאה חיטאה באלכוהול. "בואי אני אקח אותך הביתה." הציע סער. "לא זה בסדר. אני גרה קרוב." דחתה ניצן. "אבל את פצועה!" התעקש סער. "נו טוב." אמרה ניצן כמו מי שמתלבט בין קצפת למוס שוקולד. סער הסיע את ניצן על האופנוע, וכשהגיע לביתה סחב אותה. "סער אתה תשבור לעצמך את הגב!" נבהלה ניצן. "את אנורקסית, כמה את שוקלת?" אמר סער. "שישים." "זה הכל? בגיל שבע עשרה את אמורה לשקול הרבה יותר!" נדהם. "אני רוצה להישאר רזה!" זעפה ניצן. "ספורט את עושה?" חקר כשנכנסו לחדרהּ.

"קצת..."

"עכשיו ברצינות."

"לא."

סער הביט בה בחיבה. "בואי! אני יאכיל אותך כמו שצריך!". "סער... לא מה אתה עושה?" צרחה ניצן, בהנאה או בסלידה. בזמן שסער ערבב רוטב בשר והכין פסטה, חיבקה אותו ניצן באהדה. מגעה החם עורר בו תחושה נעימה. "בוא לחדר." לחשה ניצן שהבינה. היא נפטרה מהקביים ונשכבה על גבה. סער זחל אליה ונשכב לצידה. הוא נשען על מרפקו והתקרב אליה. ליבה תופף במהירות, לבו איים להתפוצץ. הוא לחץ את שפתיו אל שפתיה של ניצן. היא פישקה את שפתותיה ולשונו ליחכה את לשונה. ניצן קטעה את הנשיקה והביטה בו  בפחד. "מה זה היה?!" הצטעקה. "חשבתי, חשבתי שנהנית..." גמגם סער. "סער, תקשיב אני... אני עדיין לא בנויה לקשר." מלמלה ניצן בעצב. סער חש חולשה בברכיו. "לא בנו... לא בנויה לקשר עדיין..."הוא אמר באי אמון מהול באכזבה עמוקה. "זאת הייתה נשיקה ראשונה שלי וחזקה מדי..."

"זה בסדר את לא חייבת לי תרוצים!" ירה עליה. ניצן התכווצה. "את אוהבת את תומר ואני בסדר עם זה. רק, רק ש..." הוא הביט בה בייאוש. "לא חשוב." הוא הפנה את גבו ויצא מהחדר בסערה. ניצן דידתה אחריו עם הקביים. "סער..." הוא יצא מביתה במהרה וטרק את הדלת. ניצן צנחה בייאוש על הספה הרכה. למה?חשבה למה זה מגיע דוווקא לי??

***

פרק שני:

נצין ישבה ליד המחשב הנייד שלה ברגליים משוכלות. הטלווזיה פעלה וניצן בהתה בה בעיניים ריקות. מאז שסער יצא מביתה בסערה כזאת היא נמנעה מלפנות אליו. חן, מעיין, טל מאיה ועינב נכנסו בסערה לחדרה. אז זה נכון?!" הצטעקה מאיה. "מה נכון?" שאלה ניצן באדישות. חן החלה מדגדגת אותה בפראות. "די!" צרחה ניצן בהנאה. "אוקיי." התנשפה ניצן, מנסה לנשום בין צחוק לצחוק. "כן, כן זה נכון!" קראה באושר. מעיין לעסה את ציפורן הזרת שלה. עינב סטרה לה קלות:"תפסיקי." מעיין הביטה בה בכעס.  "טוב. אז צריכה מהפך!" הודיעה חן. "מה? מה מהפך??" נבהלה ניצן. "רק קצת בגדים, איפור תסרוקת..."מנתה חן באצבעותיה."אממ.. חנצ'וק אני לא בטוחה.."מלמלה ניצן בחשש. "אל תדאגי!" חן משכה אותה החוצה. מעיין ומאיה קנו חומרי שיער בדרך לביתה של חן. וטל ועינב עברו בכמה חנויות בגדים. חן הדפה את ניצן אל חדר האמבטיה המפואר. "שבי!" ציוותה. ניצן התיישבה על הכיסא המסתובב. שאר הבנות הגיעו אל החדר ונעלו אותו. הן יצאו מהחדר בשעה שניצן התקלחה במשך שעה ארוכה. "אני מתחילה עם השיער." הודיעה חן. "מה את שופכת לי על השיער?" צעקה ניצן בבהלה. "צבע שחור." אמרה מאיה בפשטות. "מה?????" צרחה ניצן. "תחזיקו אותה!" צחקה מעיין. ארבע הנערות לפתו את ניצן המשתוללת. "הנה! עכשיו תחכי חצי שעה ותשטפי." חייכה טל. עינב הושיטה לניצן את הג'ינס ההדוק והחולצה הארוכה קצרת השרוולים. "זה מקסים!" לחשה ניצן בהשתאות. "והנה הנעלים שראינו ורצית אבל לא היה לך כסף." טל הושיטה לה נעלי סירה בעלות עקב קטן."תחפפי עם השמפו לימון ותשימי מרכך בכוס הזאת ותשטפי!" צעקה חן מעברו השני של החדר בזמן שניצן התקלחה שנית. "סיימתי!" חמש הבנות נכנסו למקלחת. הן הביטו בניצן. רגליה השזופות והארוכות היו נתונות בג'ינס, והחולצה 'נשפכה' בעדינות על מבנה גופה הרזה. שיערה הגלי והצבוע היה גולש. "מהממת!" לחשה מאיה.

***

ניצן קמה ממיטתה בבהלה.היא הייתה מלאה זיעה קרה. היא מיששה את הפיג'מה, לבל תהיה לבושה בבגדים שהעניקו לה חברותיה, ובדקה את שיערה. הוא היה בהיר עדיין. היא קמה מהמיטה ושפשפה את עיניה בעייפות. היא הלכה למטבח בשירוך רגליים. הטרנינג השחור הבלוי שלה כיסה אותה והגן עליה מפני הקור הלילי, אבל הגופייה חשפה את כתפיה והקפיאה אותה. ניצן פתחה את דלת המקרר והסתנוורה מהאור הפתאומי שבקע ממנו. היא חיטטה שם והוציאה מלפפון. היא אכלה בעיניים עצומות וחזרה למיטתה. שהתחפרה עמוק במיטה, חשבה על החלום. אולי אני באמת צריכה להשתנות חשבה בלית ברירה. השעה התקרבה לחמש בבוקר. "אין טעם עוד לישון. נכון צ'וצ'ו?" שאלה את כלבתה. היא ליטפה אותה בחיבה עמוקה. ניצן אהבה לצייר. היו לה צבעים נוזליים מיוחדים לבד. היא התמתחה והוציאה את חולצות הטריקו הלבנות והשחורות שלה. על הלבנות כרכה גומיות וטבלה בצבעים. ושלל דוגמות ססגוניות התנוססו עליהן כעת. היא גזרה את שולי החולצה השחורה ויצרה פתח צוואר רחב. לאחר חצי שעה של עבודה מרובה היו לה חמש תלבושות מוכנות. היא הביטה אל אוזניה החלקות ובחנה את פניה. היא התגנבה לחדר התפירה ששם עבדה אמה רוב שעות היום ולקחה מחדר האמבטיה צמר גפן ואלכוהול, ומחדר השינה את המצית של אביה. ניצן התקרבה אל המראה וחיטאה את אוזניה, היא חיממה את המחט ובאחת, תקעה אותה בתנוך האוזן. צעקה ללא קול בקעה מבין שפתיה. היא הביטה אל קופסה קטנטנה. ליהי... מסכנה שלי אחותה הקטנה שכבה בבית חולים עקב רשרוש בלב. ניצן שלפה זוג עגילי חישוק שחורים וענדה אותם. המחוג הגיע לחמישה לשש. ניצן התלבשה בטרנינג שחור הדוק, גופיה שחורה צמודה ועליה את הטריקו השחורה שגזרה מבעוד מועד. היא צעדה למטבח והכינה לעצמה קפה. אמה נכנסה למטבח בחלוק וניצן לא הבחינה בה. צווחתה של אמה הבהילה אותה והיא שמטה את כוס הקפה. "ניצן! מה עשית לעצמך?!" מלמלה בחשש. "השתנתי" אמרה ניצן קצרות. היא תלתה על כתפה את התיק ויצאה. היא ניווטה את עצמה על הסקייטבורד ישר לבית-הספר. בפתח בית הספר המתינה לה גלי. מלכת הכיתה. שנואת בית הספר. ניצן הרימה את הסקייטבורד ופוצצה בלון מסטיק. גלי עמדה מולה, מאופרת, זקופה וגאה. "נו, נו, נו... מה יש לנו כאן?" בחנה אותה בארסיות. "תעשי לי טובה גלי, תני לי לעבור!" אמרה ניצן בעייפות. "למה לי?" נידנדה גלי.

ניצן ניסתה לעבור. "רדי ממני יא קרצייה!" צעקה ניצן. גלי הביטה בה בתדהמה וניצן ניצלה את הרגע כדי לעבור באגרסיביות.

"... מועילים לדם ומעשירים את פעילות המוח. רשמתם?" המורה העצבנית ירתה מילים בשיעור פיזיקה. ניצן העתיקה את המילים מהלוח בחוסר עניין. דפיקות בהולות על הדלת העירו אותה. "ניצן פלד? בואי רגע." אמרה המזכירה. ניצן יצאה. "עם התיק. תארזי בבקשה." ניצן משכה בכתפייה ומילאה את הבקשה. היא גררה את רגליה לכיוון הדלת. בפתח חיכו: אמה, אביה ואחותיה הגדולה. אמה הייתה שטופת דמעות, וכך גם אחותה הגדולה. אביה מחה שבבי דמעות מעיניו. "מה קרה?" נחרדה ניצן. "לי...ליהי... מ..מ..תה."יבבה אמה. ניצן החווירה וחשה חולשה משונה בברכיה. "מ, מה? איך?" אחותה מחתה את הדמעות:"בניתוח ל...לב. הרופ...פאים... טעו במש..משהו." מלמלה תוך כדי הבכי. ניצן פרצה בשטף דמעות אינסופי. אחותה אימצה אותה אליה וליטפה את גבה. "זה לא מגיע להם." אמרה המזכירה בליבה. הוריה של ניצן לקחו אותה ואת אחותה אל בית החולים. ניצן פרצה לחדרה של ליהי והביטה בה. ילדה יפה. כהת שיער ובהירת עיניים. עורה היה צח. ילדה כל כך צעירה. ניצן נשקה לעינייה של אחותה. הדמעות נשרו על פניה הקפואים. אחותה חיבקה אותה וליטפה בחשש את ליהי. "טלי, אני מתגעגעת אליה." לחשה ניצן. "גם אני מתוקה." טלי התמלאה רוך וחום שלא כהרגלה. האינפוזיה שהייתה מחוברת לידה של ליהי השאירה במשפחה תקווה. "אין טעם." אמרה האחות. היא ניתקה את ליהי מהמערכות.

ניצן חיבקה את אחותה חיבוק אמיץ. גופה הרפוי העציב אותה.טלי משכה אותה אליה וחיממה אותה בחיבוק חם. ההורים מיררו בבכי ולא גשו אל בתם הקטנה. רופא אפור שיער לקח את מיטתה של ליהי. העצב והכעס פרצו מניצן. "לא!" צרחה. "אתה לא תיקח אותה!!!" היא משכה את חלוקו. "ניצן! ניצן תרפי...." בכיה של ניצן קרע את ליבה של טלי. היא עקרה אותה מהרפואה וחיבקה אותה בפעם המיליון. ניצן לא זכרה כלום באותו רגע. ראייתה הטשטשה והקולות התעמעמו. והכל נהיה שחור.

ניצן פקחה את עיניה ומצאה את עצמה בחדרה. מכוסה בשמיכה עבה. טלי נכנסה לחדר, נושאת מגש. "בואי. תאכלי קצת מרק." ניצן התרוממה. "את התעלפת בבית-חולים." הסבירה טלי. ניצן שתתה מהמרק. לאחר שסיימה אותו הלכה לחדר של ליהי. הוא היה מסודר להפליא. המצעים היו מתוחים, החדר היה נקי, כל הבובות מסודרות על המיטה. ניצן לקחה את בובת הארנב הקטנה. היא חיבקה אותה. היא מצאה פתקי תזכורות שליהי כתבה: הארנב שייך לניצן. אני רוצה שכל המצעים יהיו ורודים כמו של נסיכות." הדמעות מחקו כמה אותיות בפתק. "אני מצטער." שמעה ניצן קול. היא הסתובבה בבהלה והביטה בסער שנישען בגבו אל המשקוף. היא קמה וניגשה אליו. הם עמדו זה מול זו, שותקים. ניצן הייתה הראשונה לפצות פה לאחר מספר דקות של שקט:"היא הייתה בת שש. קטנה כל כך..." הדמעות חנקו את קולה. סער הזיז את ידיו אליה והחזיר אותן. היא תלתה בו עיניים מוצפות דמעות. לבו של סער נשבר בקרבו והוא חיבק אותה. ניצן ידעה שבאותו הרגע הוא סלח לה. היא בכתה על כתפו ממושכות, ונרגעה. ניצן ליטפה את בובת הארנב הלבנה אימצה אותה אל ליבה. "אני צריך ללכת." לחש לה סער. היא חשה כיצד ידה נשמטת מידו. ניצן הלכה באיטיות לחדרה, התחפרה עמוק בשמיכה וחיבקה את בובת הארנב.

"אוי, ליהי..." לחשה. "למה, למה זה קרה לך??" מיררה ושוב בכתה. לאחר שהתעייפה מהבכי, נרדמה והפעם להרבה זמן.

יום למחרת לבשה ניצן את בגדיה הרגילים, הסתרקה ולקחה בתיק כדורי הרגעה. היא נסעה לבית הספר בשקט. גלי לא הציקה לה הפעם, וכל המורים התחשבו בה.  בשיעור אומנות הכל התפוצץ. גלי לא יכלה לשאת יותר את חביבת המורים הקטנה. אני המלכה פה!חשבה בכעס לא היא! גלי סידרה את שיערה ובחנה את פניה עטורי האיפור במראה קטנה והצביעה בהתחנחנות. המורה אישרה את הצבעתה. גלי צעדה בגאון לקדמת הכיתה ופתחה את פיה:"אני רק רוצה לומר משהו! יש לי אחות קטנה ממש חמודה. וקוראים לה דנה. והייתה לה חברה ואני מדגישה הייתה. לחברה שלה קראו ליהי והיא הייתה ממש מטומטמת ומעצבנת ומכוערת. השם משפחה שלה היה פלד אם אני לא טועה." לבה של ניצן נחמץ ודמעות איימו לשטוף אותה. "שנאתי אותה." ניצן תלשה מגופה את חלוק העבודה ורצה החוצה. סער הביט בגלי בשנאה. המורה לטשה עיניים בגלי, כלא מאמינה. :"את פשוט חצופה!" צעקה עליה. גלי בחנה את ציפורניה בשלווה. "מסכנה." לחשה מעיין לרותם. "זה לא מגיע לה."

סער פרץ את דלת המבואה: "ניצן! ניצן!" הוא היה אחוז דיבוק. ניצן נפלה על הדשא, ממררת בבכי תמרורים. סער הביט בגבה השדוף שרעד. הוא ניגש אליה לאט. "ניצן..." הוא נגע בשערותיה הרכות. דבר שנראה לו כל כך לא טבעי ואחר. ניצן הפנתה אליו את עיניה הנפוחות. האיפור שהיה על פניה נמחה והשווה לה מראה של ליצן. סער הניע את ידו והמשיך ללטף את גבה בתנועה מרגיעה, דרך חולצתה הוא חש את העצמות. "אהבתי אותה כל כך." מלמלה ניצן בקול חנוק מבכי. סער עצר את ידו והביט בעיניה בגווני האיזמרגד העשירים. "היא הייתה חמודה כל כך..." ניצן בלמה את הדמעות. סער שכב על בטנו לידה. זרועו השתחלה את בית שחיה והוא החל לדגדג אותה. "סער, די תפסיק!!" צווחה ניצן והתגלגלה מצחוק. "ככה אני מכיר אותך!" ניצן התגלגלה על רחבת הדשא הנטויה. סער נפל אחריה והתגלגל גם הוא. ניצן נעצרה וסער בלם עצמו מעליה. הוא הביט בעיניה הירוקות העמוקות והיא נשאה מבטה אל עיניו הכהות והכנות. סער הפנה את מבטו בצורה שדיכאה את האינסטינקט הגברי שבו. "רוצה ללכת לאינשהו?" ניצן ליקקה את שפתיה. "אולי אלי הביתה?" סער הנהן כמקבל את דבריה. יום הלימודים הסתיים והם הלכו לביתה של ניצן.

לאחר לילה של צפייה בסרטים וחיבוקים נשם סער עמוק. "ניצן אני חייב להגיד לך משהו." ניצן הסתובבה אליו ונשענה על כתפו. "ההורים שלי.. אבא שלי, עובר לאוסטרליה ואמא שלי לקנדה. זה בגלל העבודות שלהם." ניצן חייכה."מגניב! אז אתה יכול לגור אצלי! וכל יום נראה סרטים, ונכייף, ונלך לבית הספר יחד ו..."

"לא." אמר סער בקול שקט. "מה לא?" ניצן הזדקפה כלא מאמינה.

"בחרתי לגור עם אבא שלי. ו.. שבוע הבא אני כבר לא אהיה כאן יותר."

"מה?!" צעקה ניצן. "לכמה זמן?" סער חיבק אותה. "המינימום זה לשבע שנים, או לתמיד. זה לא בטוח." ניצן הביטה בו בעצב מהול באכזבה. "אני מצטער!" אמר קצרות. הוא יצא בתנועות הפגנתיות מהחדר וחזר לביתו. מותיר את ניצן ההמומה לבהות בכתוביות הסרט. בלילה, ניצן לא נרדמה. היא התהפכה מצד לצד. הבטן כאבה לה, הראש כאב לה. ובעיקר כאב לה הלב. לאחר שהכירה נער שאהבה באמת והוא אהב אותה בחזרה, דווקא אז, הוא צריך ללכת. ניצן התכסתה עד לצווארה. אבל הוא כל כך יפה ומושלם! כעסה בליבה. אני אוהבת אותו. לעאזל אני אוהבת אותו!!!ניצן המשיכה לזעום ולכעוס בתוך תוכה. היא התחברה לאינטרנט וניהלה שיחה ארוכה עם עינב. ולאחר שעתיים של בהייה במסך המחשב סגרה אותו וחזרה לישון. מוחה היה ריק ממחשבות, מחשבה אחת הייתה נעוצה בראשה. סער. ורגש אחד, שניים בעצם. עצב, שאותו ידעה, ואהבה. שחשה בפעם הראשונה בחייה.

***

ביום המחרת ניצן לא באה לבית הספר. סער חש רגשות אשם איומים. חן עברה לידו בשיעור ביולוגיה והניחה ליד מרפקו פתק מקומט. סער הביט בה בהשתאות ופתח אותו: שקרן! סער הביט בפתק באי אמון. חן נעצה בו מבטים מאיימים. ושלחה עוד פתק:אני יודעת שההורים שלך חיים ביחד והם רק עוברים רחוב. אתה שקרן! אתה בכלל לא אוהב אותה! אתה נעול על מיכל! וכולם יודעים את זה! אז כדאי שתתוודה בפניה ומהר, זה לא יהיה נעים אם מישהו אחר יגלה לה את זה. סער נעץ את עיניו בפתק. חן חייכה בערמומיות. אני לא אוהב את מיכל!!! חן ביקשה ממיכל משהו. מיכל עברה ליד סער ונעצה בו את עיניה הבהירות. העט נשמט מידו. הוא לטש עיניים בחן. היא חייכה בניצחון. לאחר שהשיעור נגמר הוא פנה אליה. "חן, רדי ממני!"

"לא! אתה פוגע בחברה שלי ואני לא אתן לזה יד!"

"אני אוהב את ליאת..."

"אלוהים אדירים! אתה אפילו לא זוכר את השם שלה!"

כעת סער הבין שאין ברירה. חן יודעת את סודו והיא עלולה לספר לניצן. "בסדר!" אמר לבסוף. חן הביטה בו ושילבה את ידייה. "אני אספר לניצן. אבל את, אף מילה!" הזהיר. חן חייכה ולחצה אצבע לשפתיה. שניהם לא הבחינו בניצן שהתקרבה. "הי סער." מיכל עמדה לידו. בעלת הילת יופי כמו של אלה. "יש שמועות שאתה אוהב אותי." סער הביט בה ושכח מחן העומדת לצידו ומסמנת לו להפסיק. "רוצה נשיקה?" שאל כמו דני מ'גריז'. מיכל הצמידה את שפתיה אל שפתיו למשך שלוש שניות. ניצן שעמדה ממש בסמוך, שמטה את ספריה שהשמיעו רעש אדיר. סער התנתק ממיכל בהפתעה. הוא הביט בניצן ההמומה. "ניצן..." שפתיה לחשו ללא קול:"בוגד..." היא ברחה משם ללא אומר. "אתה אוהב אותה?" נדהמה מיכל. היא סטרה לו על פניו בכוח כה רב, עד שידה השאירה חותם אדום בלחיו. מאוחר יותר בהמשך היום גילה סער פתק בכתתב מוכר על שולחנו: אני שונאת אותך! שונאת אותך ולא רוצה לראות אותך יותר לעולם!! סער הביט בה, עצובה ומאוכזבת, שטופת דמעות. מיכל הביטה בו בכעס.

"למה?" הוא מלמל בתוכו בייאוש. "למה עשיתי את זה?"