כבר הרבה שנים

תמונה יפה 

פנים קפואים 

הראש ריק, סתם מונח שם על כתפיים פצועות. 

הגיבנת גדלה כנראה, או סתם אורחת זמנית.

המשקולת מחליפה צורות, כאילו זה פורים פה כל יום

שק חול, גוש ברזל, ערימת עלים או סתם ערפל אביך.

למדתי להכיר אותן, המסכות לא ממש משנות לי, אני יודעת מה יש בפנים. 

לפעמים יש ביננו ריבים ומיד הכל יוצא החוצה

לפעמים אני נותנת למסכות להתמזג בתוכי, מה רע? 

סתם, זה רע. אבל גם לי מותר. ולפעמים עדיף לותר מאשר להמשיך להילחם במשהו שכנראה צריך להילחם. 

סדין במרקם מתכת מכסה אותי

יש את המסמרים שדוקרים בצדדים 

אבל יש תנוחה מסויימת כשאני מתמתחת שעוזרת לי 

לא להרגיש דבר.

עוד לא עליתי על התנוחה הזאת, אלה רק רגעים נוחים, 

ואז ברגעים אחרים הבטן מתנפחת או החזה מתכווץ,

ואני פשוט מחכה שיעבור. 

עם כל תזוזה המתכת מרעישה.

לסדין יש יתרונות וחסרונות, 

הוא חוסם מכניסה, וגם מיציאה 

הוא מחמם, וכבד על הכתפיים 

הוא גורם לי להרגיש סופרמן, ומעלים אותי מעייני כל.

הכל יתרונות וחסרונות, לא יודעת אם אני אוהבת אותו או רוצה להסיר אותו מעליי. 

קיים, וגם אני קיימת, עוזר לי להתקיים, ומשאירה אותו קיים.

עדיף בלעדיו כנראה, 

אבל אז אני מתנתקת

מרגשות, מציאות, רצינות, הרבה. 

פשוט מרוחקת וישירה, לטוב, ולרע. 

כבר התרחקתי בעבר ואוכל להמשיך עם זה בעתיד, 

ואולי לא כדאי לשקוע לזה שוב. 

מי אני מה אני מה אני רוצה להיות 

אם אין אני לי- מי לי?

שניים זה תמיד ביחד 

ואנשים טובים באמצע הדרך 

יאללה 

גם ככה הכל מעורפל. 

חסר לי משהו בחיים 

חסר לי מישהו בחיים 

לא שאני תולה את כל התקוות שלי על אהבה

אני גם לא יודעת אם זו אהבה, או התאהבות- אחותי העלתה בי שאלות בנוגע להבדל

אבל בכל מקרה, אני צריך מישהו לחלוק איתו\איתה את החיים שלי. 

משהו חסר לי, משהוים חסרים לי 

זה פשוט שיש לי כל כך הרבה בתוך הראש ואין אף באר לשפוך את זה אליה

ואז הגוף שלי מתחיל להרגיש מרוחק 

ואני לומדת לעומק את הבדידות שלי מבלי שהבעתי עניין.

מן תחושה- רעד, רטט, משיכה, כאב, תשוקה, מועקה, כיווץ- משהו עובר בידיים, בעיקר בכתפיים, ובחזה. 

אני צריכה מישהו לידי, שיחבק אותי, יחזיק אותי 

ייתן לי לדגדג אותו, יראה איתי טלויזיה, ישאל אותי שאלות 

יהיה איתי. 

אני לא מבינה איך אנשים לא צריכים את זה, אני לא מבינה למה אנחנו מתוכננים ללהיות לבד בגיל הזה 

אם אני מוכנה, למה הם לא מוכנים? 

אויש נו אבל על מי אני עובדת, גם אם היו\יש כאלה שמוכנים, אני הולכת על הגרועים הדפוקים והמוגבלים שלא מוכנים

או פשוט לא פנויים. 

זה דפוק שהוא לא פנוי אליי, רק שני רחובות ממני וכל כך רחוק. 

אני חושבת שאני מלבישה עליו את מה שאני רוצה לראות ומתאכזבת תמידית על שאני לא מקבלת את זה

יש לי דרישות גבוהות מידי ממנו, ציפיות גבוהות מידי, אני רוצה שהוא יהיה כמוני וכבר אמרו לי שזו טעות שתמיד תישאר טעות. 

מצד אחד זה נחמד שהוא שם ויש שם מסויים לחבר לדמיונות, מצד שני, מי צריך דמיונות עם שם כשהם אף פעם לא מתקרבים למציאות. 

הוא לא צריך אותי כרגע בתוך החיים שלו, לא כמו שאני, לא כשגם אני צריכה מישהו בתוך החיים שלי. 

כרגע אני כאב ראש, כי יש לי בקשות. עדיף שיעבור למישהי אחרת לדפוק וזרוק. וזו לא צריכה להיות אני. 

אני חושבת שיש לנו פוטנציאל גדול, אני חושבת שאנחנו זוג לא מממוש, אבל גם מבינה למה. אולי בעתיד. כמו שהשארתי את ההוא לפניו עם תקווה של 'אולי בעתיד כשנהיה יותר בוגרים נחזור לסיבוב שני', אני מניחה שכך גם אשאיר אותו. 

רק שאני לא מבינה איך אני הולכת לבצע את זה. 

אני כותבת את המילים האלה ולא מסוגלת לדמיין מצב שאני מיישמת אותן. הן רק מילים כתובות. 

הבנתי את זה כבר לפני כמה זמן, כנראה הדחקתי או שפשוט רציתי שזה יסתדר, 

אבל משהו בי מרגיש שאני אחת של לבד, מתאים לי יותר להיות רווקה, לא מרצון אלא כי ככה זה. 

אני מקווה שלפחות אני אתחתן. 

אני מקדישה כל כך הרבה ערך ומשמעות לאהבה, ופשוט לא מוצאת אותה, לא מקבלת אותה, כבר לא יודעת אם זה אפשרי בכלל. 

אני לא מבינה מה הבעיה בלקפוץ לקראת הערב רק כדי להעביר קצת זמן ביחד, להריח את הריח שלי, לחבק קצת, וללכת בחזרה לחור ממנו באת. אני לא מבינה למה צריך ניתוק של ימים ואז כמעט סקס. לא צריכה את זה. 

אני לא כאן בשביל הזין והכוס, אני כאן בשביל האנושיות שצריך לעורר בך, בשביל השכבות שצריך לקלף והשברים שצריך להדביק. 

כל כך הרבה שיחות אני יכולה לעשות, אני יכולה לשתף בכל כך הרבה מילים והסברים, אפילו כמה משפטים יפים

הבעיה היא שאני לא רואה מישהו שפותח את האוזניים. זה יכול להיות כי אין רצון, או אפילו רק אין פנאי, ככה או ככה זה פשוט לא בנמצא. 

אני מרגישה יותר ויותר חרא עם עצמי. כאילו הבעיה היא בי ולא בסובבים

ואני בטוחה שלפחות חלק מהבעיה היא בי, ובכל זאת, כמה גדול החלק הזה? 

ומה עושים עם כל התהיות האלה? המחשבות והכאב? והבדידות? 

מרוב שאני עם עצמי כבר אין לי כוח לעצמי, אז גם אין לי כוח לאחרים, כי הם מתרכזים בי. 

אני מפחדת שאני נשאבת לתקופה שחורה ומגעילה. כל כך לא מתאים לי עכשיו אוף 

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו שאל אותי מה שלומי

אולי זו הייתה דודה שלי לפני כמה ימים

" מה זה משנה " עניתי לה, והיא נתנה לי חיוך של "איזה ילדה..". 

אם מישהו אחר שאל את זה, זה היה בטח בהתחלה של שיחה בצ'אט, או סתם מנימוס, לא מעניין

והתשובה שלי הייתה בהתאם- מזויפת, או שאלה עליהם. 

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שסיפרתי למישהו על הריק שאני מרגישה בפנים 

אולי כי לא סיפרתי. 

אני רק אומרת שזה משתפר מיום ליום, וזה באמת משתפר, אמא יותר בסדר וזה גם יותר קל כשדני כאן. 

ובכל זאת, אני לא חושבת שמישהו יודע כמה זה לוקח- הכאב שלה, השוק שלי, הטיפול שאני צריכה לתת לה, הבחילות, הרצון לקחת את הרגלים ולזנק

הפחד 

החופש שלי שנלקח ממני וכבר לא יחזור להיות אותו דבר, ובכלל לא מרגיש כמו חופש. 

מצאתי את עצמי רוצה לחזור לשם 

אולי כי מהמרחק, כשלא רואים ולא שומעים, ואבא מצפה במילים יפות ותקווה, יותר קל להדחיק

אבל אני לא יודעת אם אוכל להתמודד עם זה משם. 

זה גם ככה לא משנה עכשיו, יש עוד הרבה זמן. יחסית. 

מה שמשנה זה שכרגע יש ריק 

וכואב בלב, בחזה, כמו פעם

והעיניים נרטבות, הגוף חושק לחיבוק 

ואף אחד לא באמת יודע.

לא אומרת שזו לא אשמתי, קשה לי לרוץ ולספר 

כי אני רוצה קודם להרגיש שמישהו באמת רוצה לדעת. 

אני לא זורקת את הזבל שלי החוצה אם אף אחד לא מחזיק לי את השקית. 

ואתה, חשבתי על זה. אני רוצה מישהו שיתן יותר ממה שאני צריכה, ואצלך, אני צריכה יותר ממה שאתה מסוגל לתת. 

מתקרבים יותר ויותר לקו הסיום. אולי כבר עקפנו אותו בכלל