כבר הרבה שנים

נראה שבפעם הבא שנסתכל זו לזו בתוך העיניים 

זה יהיה מבט של אנשים זקנים 

שעברו מסע ארוך ומפרך, ומבינים מה עובר אחד לשנייה בראש מבלי להגיד 

רק החיוך והקמטים של הפנים, העיניים הנוצצות ותזוזת הראש תראה

את החיבור, ההבנה. 

אתה תלמד לגדל ביצים, מטומטמם 

- ועכשיו שהיא עם מישהו אחר

לא נשאר לי אלא פשוט לוותר

אהבתי הכל, אהבתי אותה

אך אני לא איתה, אני לא איתה 

אהבה כה מטעה היא תבעה אותי ממנה 

לא ראיתי דבר רק רציתי אותה

מבטה בעיניי אז גרם לי לשכוח 

את מה שאני, את דרכי 

מעכשיו אני כבר לא אחכה 

אל הים אלך, אל השמש אפנה

כי האור שלה אצלי כבר כבה 

אהבה חדשה, הנה אני בא -

תחת עננים וערפל ושכבות אינסופיות של כוכבים 

הירח מלא 

ואז נעלם 

ונולד 

ומתחיל מההתחלה 

לא מחדש, כי זה לא חדש 

אבל מההתחלה, כי כבר היינו כאן קודם 

תחת עננים וערפל ושכבות כוכבים אינסופיות 

אותה גברת בשינוי הדרת 

"זה לא רק הצד האפל שחסר

זה גם החצי והרבע והחתיכות הקטנות שמוציאים 

העומק והבטן הפנימית והלבה השורפת שצריכה לצאת החוצה 

מה שלומך ירח שלי? "

ומסכים ומסכות 

ועקבים ועקבות 

זיוף וקלישאות 

"השנאה והתעבה והכעס והכאב

אף פעם לא הרגשתי את הפנים שלי מתעוותות ככה

הדף התקמט והקמטים כבר צלקות 

אף פעם לא הרגשתי את הפנים שלי ככה 

והכאב, הכאב, כמה שהכואב כואב

קח אותו, קח אותו ממני, תוציא הכל 

אני יכולה להסתדר גם בלעדיו, אני מבטיחה"

"אני מרגישה כמו משוגעת, משוגעת שעומדת וצועקת 

אבל נמאס לי, נמאס לי לשפוט את עצמי כשאף אחד לא מסתכל 

לחשוב על מה שהם חושבים ואיך שהם רואים"

אני צריכה להיות אדון לעצמי, גברת לעצמי 

להתנתק

אמונה, אמון, ביטחון, משענת, פתיחות

נראה ששום דבר לא נשאר.

להסגר, לנעול, לשים בקופסא מאחורה ולא ליפול שוב,

מרגיש שאין אף אחד שם בשבילי. רק צללים מתחלפים.

- מבטך העצוב בליבי עוד נשאר 

לא אדע דבר מלבדך, איך אפשר

גם אם לא ניפגש, או לא נתרגש שוב 

מבטך העצוב בליבי נשאר 

ואולי עוד נזכה לאהוב מקרוב 

רק הזמן ידע אם זה רע אם זה טוב 

גם אם לא ניפגש, או לא נתרגש שוב

מבטך העצוב ישאר קרוב 

לא ביקשנו כלום רק אהבנו 

הימים עברו בשתיקה 

אם ידענו אז לא ידענו 

אולי 

מבטך העצוב בליבי עוד נשאר

לא אדע דבר מלבך איך אפשר

גם אם לא ניפגש, או לא נתרגש שוב

מבטך העצוב בליבי נשאר 

לא ביקשנו כלום רק אהבנו 

הימים עברו בשתיקה 

אם ידענו אז 

לא ידענו 

אולי 

לא ביקשנו כלום רק אהבנו 

הימים חלפו בדממה 

אם ידענו אז 

לא ידענו אולי -

רק להכאיב ולהוציא את המיץ של הכאב 

ללחוץ ולצבוץ ולהכות את עצמי 

כמה שיותר עכשיו, כמה שיותר חזק 

ואז הכאב יעבור יותר מהר.

אני מאמינה שלכל אחד יש סף כאב מסויים שצריך לעבור עד שסוגרים את התיק

אני מנסה תמיד לסיים את הכאב כמה שיותר מהר, אז מכאיבה לעצמי באינטנסיביות מחשבתית 

להגיע לסף במהירות, גם אם זה אומר להשאיר סימנים כחולים כשאפשר שלא יהיו

מרגיש שאין מכאן דרך חזרה, אי אפשר לחזור אחורה

כאילו אני עושה להם תהליך פרידה, זה מרגיש כמו מוות, הלוויה. 

מרגיש שהנפש שלנו לא תיפגש שוב, זה נורא עצוב לי, בגלל זה אני בוכה. אני אומרת שלום. 

"מרגיש לי ריק מבפנים"

חומה עבה של אדישות וריחוק כפלסטר מהיר ועזרה ראשונה 

"שני האנשים הכי קרובים, האנשים שלי, האנשים שלי הם היו

הם לקחו לי אותם

ולמה? מה עשיתי? לא עשיתי כלום איך אני אשמה? אני לא אשמה מה קרה?

איך זה מגיע לי ולמה זה העונש, כי גנבתי? 

אני יודעת שיש סיבה לכל דבר, אני מאמינה שיש סיבה לכל דבר 

ועם הזמן אני תמיד מוצאת אותן, כמעט תמיד 

אבל עכשיו זה מרגיש כאילו אין עתיד ואין זמן והכל יעצור ושום דבר לא יעבור

אבל את יודעת אלה, את יודעת שהזמן עובר ולא עוצר"

שום דבר לא מחכה רק בשבילך, הכל נידף עם הרוח 

אני מדמיינת איך העור שלי מתנתק לאט לאט מהגוף והרוח מעיפה אותו 

הייתה אתמול הרבה רוח, אבל זה לא הרגיש כמו קוצים או סכינים חותכות כמו שרציתי וחשבתי 

כאילו חצי מהעור עדיין מחובר במן דבק כזה, אבל הרוח מושכת והעור משתחרר 

ומשהו נישל ממני 

נסתרות דרכי היקום, העולם, הגורל, יא, יה, האל, בודהה, הנפש, השגרה 

אבל בנתיים הובילו אותי למקום הנכון, הגעתי לאן שהייתי צריכה להגיע

וכבר היו לי צירופי מקרים מושלמים, ראיתי שזה היה נכון בלי סיבה התחלתית

כמו אתמול שהרגשתי אבודה, והלכתי מאחורייה ולא רציתי שיהיה מביך

אז פניתי שמאלה וחשבתי אולי להגיד שלום, אבל התביישת להגיד שלום 

ופשוט נעצרתי מול הבניין, ושנייה לפני שהסתובבתי, או תוך כדי שהתחלתי להסתובב הוא קרא בשמי 

הוא הציע לי לבוא, להיכנס, ואז אמר שהוא הולך לקרוא והציע לי לבוא

וכששאלתי אם הוא רוצה שאני אבוא, הוא אמר כן, והם אף פעם לא אומרים כן, ואז נכנסנו לחדר 

אחרי כמה דקות הרגשתי שעולות לי הדמעות, פעם ראשונה כבר הרבה זמן שאני רוצה לבכות ואין בכלל, אבל לא בכיתי

ועברו שעות מאוד נחמדות כשהנפש שלי הייתה חסרת מנוחה 

לא הרגשתי לא בנוח לשתוק, או לבהות, ונתתי לקסם לעטוף אותי למרות שלא הרגשתי שרציתי לחייך 

השתחררתי

למרות הכל, לא היה יום נוראי, אני לא יכולה להגיד שהיה לי יום רע 

אולי בגללו, אני חושבת שבגללו, שהוא הרגיע אותי 

אבל אני לא אשכח את היום הזה

אני די פגועה. 

אני חושבת שהיא מפלצת. מחטיפה לי בלי סיבה. לא יכולה לעמוד לצידי. אכזבה. מגעילה, בקטע אמיתי של גועל. 

אני חושבת שהוא פשוט לא אחראי, ובגלל זה לא משקיע בזמן במחשבה עליי. אני חושבת שיש לי פגמים ולכן הוא לא מפנה לי מקום. 

"ועכשיו מרגיש שהפנים רדומות, 

כנראה שבאמת הוצאתי הרבה 

גם מרגיש משוחרר, העשן משתחרר, המועקה לא כזו גדולה"

חבל לי שלא תהיה דרך חזרה...

אתמול בלילה

ככול שעוברים הימים, התחושה מתחזקת 

שהכל מתפרק ונפרם וקופסאות נופלות

מתעופפות באוויר לכל הצדדים 

ואני רק רוצה לפרוס ידיים ולתפוס 

לערום לתקן להחזיר אחורה. 

אבל אני שונאת לחזור אחורה, לא צריך להיתקע בעבר. 

לפעמים זה נדמה ש 

דברים מתפרקים 

חתיכות חתיכות נפרדים 

ואני שם מבחוץ, יש רק דחף אחד 

לשלוח ידיים 

לתפוס אחת אחת ולהרכיב מחדש

כמו פזאל 

משחק קופסא ישן 

אל תתייאשו, לא להרים ידיים 

לאסוף, לאחד, לפסל מחדש

לא לפספס, להישבר, להתעופף בחלל 

רוצה לאמץ להחזיק חזק בין הידיים והחזה. 

וזה לא שאני שלמה עם מה שהיה בעבר, 

פשוט פיצוץ הוא אינו ברירת מחדל.  

הישן נושן זו לא טעות 

גם התחדשות היא אפשרות 

אבל בהשכלה והבנה, החלטה 

על הדרך

לא להתפשר, להישטף עם הזרם. 

הטבע עובד שעות נוספות

מחליט בשבילנו הכרעות.

אבולוציה וכאלה, אלה חוקי המשחק

חלק מהמערך הרגיל. צריך לחסום ולהעמיד סכר

או לתת להרס לחיות בדרכו שלו.

גם ככה אנחנו אפעם לא תקועים במקום, אז מתקדמים, מוותרים על דברים, מקבלים אחרים. 

מכאן לאן ואיך מתקדמים 

מה שחשבנו כבר לא נראה

זיופים מציצים מכל החלונות ואמת גסה מרה תופסת את כל הכיסאות

נמשכים לכל מקום שכבר לא יודעים לאן הולכים 

תמיד היינו עוורים, אבל עכשיו אני יודעת. 

אנשים לא מוכנים לדעת, מעבר ללקבל, זה לא יעשה להם טוב

צריך הכנה נפשית, צריך שתישאר קרקע מתחת לרגליים. 

ומהי הקרקע הזאת? רצפה

החיים מפילים אותנו על הברכיים, מכריעים אותנו לאדמה 

ככה אמרנו, כל כך מפחדים להתקרב להתמוטטות שתראה לנו את הרצפה מקרוב 

ובעצמם בלעדיה אנחנו לא מסוגלים להתקדם. 

הנה עוד צביעות כדרך אגב- אוהבים משהו אבל מרחוק

כמו שוויון, אכפתיות, כמו התנדבות, כמו כישלונות

יודעים שצריך את זה לחברה אבל לא רוצים להיכנס למערבולת

שמא נדרוך בבוץ הטובעני המלוח, בשבילי הוא תמיד היה מלוח 

אולי בגלל הדמעות, 

בוץ ששואב אותך למטה ואנחנו צריכים להחזיק עצמנו מלטבוע.

לא, זה לא טוב לוותר, להרים ידיים 

לתת לפרוזדור לסגור עלינו, להידבק לקירות או לטפס על התקרה. 

יש בועות לפוצץ, אחת אחת, להכניס את הראש לעולמות קסומים יפים מגעילים 

אז כבר עכשיו לתת לעצמנו להאמין שהכל אשליה

זה בזבוז. 

לחפש ולחכות זה לא בזבוז זמן. להתקבע לחוסר אמונה זה בזבוז זמן. 

עומדות בפנינו המון אפשוריות, פרוס בפנינו עולם 

למה כבר עכשיו להתיישב בחומה ומגדל? מה קרה? 

לא אמרתי שאין בעיות, מוסכמות חברתיות, אכזריות

אבל אני לא מוכנה לתת להם להתעצם להוריקן אנושיות נוראי הרסני. 

החיים הם פרוזדור, ואנחנו רק שמים קישוטים כדי לעצב אותו 

אבל בכל פרוזדור יש דלתות, פניות ועיקולים. 

בחירה שלך ללכת ישר. 

בברכת לילה טוב, 

יפת הנפש. 

לאן המטאפורות נעלמו, המילים היפות, המשפטים החזקים, התדמית העוצמתית 

לאן הלכתי

נבלעתי בתוך המחשבה שמותר

לקחתי צעד אחורה כדי לקבל משהו חדש 

ויצא שאני מסתכלת על החדש ואוכלת את עצמי מבפנים 

לא עוד. כבר אמרתי לפני, שלא עוד, אבל עכשיו באמת. אי אפשר להמשיך ככה. 

צריך להתעלות מעל הקיים ולהשיג את מה שאין.

אני תוהה אם יש לי מספיק כוחות... 

אני מתגעגעת

אליהם ולעצמי, אבל יותר לעצמי,

כי אם היה לי את עצמי היה לי פחות געגוע אליהם, וגם כי בחרתי את עצמי והגיע הזמן להתרכז

אני הולכת לישון 

נעצור לשבוע 

ואז נתעורר