כבר הרבה שנים

זו התחושה הזאת שזה פשוט לא אמיתי, 

אני כאן ועכשיו, איפה שהרגליים שלי נמצאות 

ועוד מספר שעות אעבור ליבשת אחרת. 

אחרי ארבעה חודשים בנפרד יהיו לנו שלושה שבועות יחדיו 

לדבר, ללמוד אחד את השני, להכיר, לשתף

כמו התחלה באמצע 

איך מכניסים פער שכזה לתוך אהבה קיימת? 

איך משאירים הכל אותו דבר שהכל סביב השתנה מזמן?

כל אחד בתהליך משלו, חלקם ביחד וחלקם לעצמם

ואני ביחד ולעצמי, חיה עם סביבה פיזית, נפשית, וירטואלית רגשית 

מכניסה אנשים לחיי, מרחיקה אנשים מהליבה, מוסיפה פלפל ומלח, מבשלת הכל ביחד ובוחרת בקפדנות את מה שאני רוצה קרוב אליי. 

זה קשה

כי הרצון הזה לא עקבי, לא תמיד רציונלי, לא בהכרח יכול להתממש

וכל התנאים הללו מגבילים, משפיעים על יום וליל, ובעיקר בחופשות. 

למרות זאת, בסופו של דבר

יש לי תחושה שהצלחתי לשמור על רמה יפה. 

אולי כשאחזור סופית לא ארגיש בוגדת ונבגדת,

יהיו אנשים, מעטים או נרחבים, והם אמנם יהיו ברמות שונות 

אבל לפחות יהיה בסיס להתרומם ממנו. 

החשוב הוא לא למחוק. החשוב הוא לא להרים ידיים 

להגיד די

לחשוב רע, קנאה, כעס, זילזול

לצפות במעטפת שלילית רעה. 

כי יש יותר משני צדדים למטבע, ואולי אנחנו בכלל מדברים על קוביה הונגרית.

יש הרבה מתחת לפני השטח, ומעל העננים, האוויר לא תמיד צח, והשינה לא תמיד שלווה. 

גם כששמחה וקבלה מפיצים את ברכתם, 

ההבנה, כאחות גדולה, מזכירה את ההשלכות של כל צעד. 

למדתי שבכל רגע נתון ישנן אלף בחירות אפשריות, 

ובכל רגע נתון ישנה רק דרך אחת אפשרית לצעוד בה. 

הבחירה בדרך אחת לא מבטלת את תשע מאות תשעים ותשע האחרות, 

אמנם מעלילי דרכים אלו לא שייכים לחיינו. 

אני אוהבת להנות עם מה שיש, לקבל את מה שאין, 

אמנם האין טמון במוחי, אך ההבנה, כאחות גדולה, מציבה גבולות נבונים לחצר שאינה. 

אז ההתרגשות באה

ההתרגשות הולכת 

לא נתפס מכה

ציפייה עוטפת 

פחד מעיק 

ועדיין שמחה

כל טיסה היא מיוחדת במינה 

אני מקווה שהיום יהיה טוב. 

זה לא שבניתי חומה, לא יצרתי מגן 

הכל היה טבעי 

מה שהיה צריך לקרות, קרה 

ואז הוא בא ומצפה להיכנס בחזרה

ודווקא מתאים לי שהוא בחוץ 

אז זה מציק ומעצבן, מטריד

ומעלה מחשבות בחזרה.