כבר הרבה שנים

זה רק אתה

שמצליח לשלב כמה אותיות אקראיות 

למילים גדולות 

שעוטפות את הלב 

בניילון נצמד.

משליך את עצמך עליי בלי חשבון

בטוח בעצמך אך מסתקרן

קושר אותי בביטחון, אבל לא מתייצב

או שאולי כן התרסנת קצת בסתר.

צמרמורת של כנות, מטפסת בסולם סימני השאלה

אני כבר יכולה להרגיש אותך בכל הגוף 

אם רק תשאיר לי מקום בעולם האמיתי. 

משחקי אמון של מסכי מחשב תמיד מרגישים כמו רמאות 

ומשאירים בפה טעם של עוד

פורסים שק מסריח שמשב רוח קל יפיל לתוכו 

אבל מקפיאים במקום, אין דרך חזרה. 

לא מסוגלת להתמסר בכזו קלות, 

לתת למשפטים יפים בלי גוף בלי פנים בלי מעשים 

לקחת אותי לאן שיוצא. 

הראש נכבש, יש לך חדר במוח שלי, אולי אפילו וילה 

מזל טוב. 

הלב גם הוא כבר נפל בשבי, 

המסת את כל אמצע ההגנה שיכולתי להשתמש.

אפילו בידיעה שמפרידים ביננו אלפי קילומטרים

כל החושים מתחדדים כשדלת נפתחת, כי אולי תיכנס

והעיניים מחפשת את הבלונד שלך בין כל האנשים.

אין לי טעם להמשיך להכחיש, כבר פיתחתי ציפיות כמו מטומטמת 

בבקשה אל תאכזב. 

כי נמאס לי להשתמש במילים רגילות כדי לתאר אותך 

אותנו, את מה שיש, או אולי אין? 

נוסעים. 

הראש נשען אחורה, העיניים משוטטות קדימה, ימינה ושמאלה

מצד אחד חלון, משאר הצדדים אנשים

את חלקם מעולם לא ראיתי, וכנראה לעולם לא אראה שוב בלי לשים לב

לפעמים יש גם כמה מוכרים. 

הטרטורים של המנוע מנערים את הקופסא 

משהו זז שם בפנים, משתחרר החוצה.

מן ערפל מצפה את העיניים, והמוח מתבהר

כי עכשיו מותר ואף אחד לא יגיד כלום, יכול להיות.

נחת זאת לא ההגדרה, אבל זו קצת ההרגשה

אולי כי הלחץ לוקח צעד אחורה 

ויש לי זמן להיות אני, אולי.

אין כאן מילים נכונות, זה פשוט קיים.

אני לא מדברת הרבה בנסיעות 

הראש שלי עסוק מידי

פיזית ורוחנית-

מה קרה אתמול ומה נעשה מחר, איך היה היום ולאן ממשיכים מכאן ?

איזה אנשים יש מסביב ומה טיב הקשר שלי איתם, ושלהם איתי #

עם מי אני רוצה להיות ואיפה אני נמצאת ..

מה אמרו לי, עשו לי, רמזו לי, שתו לי, אכלו לי, נגעו לי, חשבו לי, נראה לי ***

התמונות רצות בראש, כנראה שנשאר לי קצת יותר דמיון ממה שחשבתי 

מאוד מציאותי 

כבר לא מפחד ללכת רחוק, עם הלב 

רגערגערגע

איזה לב למה רגשות לא למדת שום דבר