כבר הרבה שנים

אני מרגישה נסחפת

תקועה בתוך מערבלות, ואני לא רוצה לצאת

אני רק נופלת יותר עמוק, מסתבכת ללא גבולות

ומה יקרה אם ארים ראשי?

ומה יקרה כשאצעד החוצה?

אני מפחדת לצאת מפה, מפחדת להיות בלי זה.

אני כאן, וזה פשוט כאן.

בחוץ נראה לי כל כך מסוכן. 

אני כבר מסתדרת, אני מבינה, 

כיף לי הקפיצות האלה 

התייצבתי. 

והסוף באופק, ואני רועדת מפחד. 

נורא. 

מה אעשה? 

מטריד אותי. 

לעוף מכאן 

אל עננים גבוהים 

מקומות רחוקים

ורק לשמוח 

הלב מלא אושר

השלמה וקבלה 

להיכנס לטירוף, ולהנות מזה עד עומק הנשמה 

להיות קצת מוזר, ולהאמין שזה הכי אחי 

להפסיק לחשוב, ולעקוב אחרי האינטואיציה 

אדם

מלא באדם

אנושיות 

אסור לשכוח 

להתקיים 

כמו שרוצים 

בכנות 

חופש

אדם חופשי

הלב מתכווץ כך 

לא מכאב, אכזבה, געגוע, אהבה, או הגדרה שהיא

פשוט כך 

מהיומיום הנרדף 

מהירח שעולה והשמש שיורדת 

מהחיוך, מהמוזיקה הרכה, מהקול המלטף, מתווי הפנים היפים 

מהכאן שהולך להיגמר

מהשם שנמצא רחוק 

מהשעות המבוזבזות, והמחשבה של מה יכולתי 

מהתקיעה, והראייה של אנשים כקטנים 

מהמסגרת שכולאת בתוך שטח שאני לא רוצה שיהיה אקסלוסיבי 

מהעתיד שיביא לי עוד מחסומים 

מהבריאות המעורפלת, והחרדה מהבהרה 

הלב מתכווץ, ומתרחב, אוסף, מלקט, מפריש, משקשק, רועד, מאיר

הלב קיים, יחד איתי

עם הנפש