כבר הרבה שנים

אני כן כואבת 

וכן מתעלה

מתרגשת ומצפה 

מכינה עצמי לנפילה

ובנתיים, ממשיכה לרוץ לפיסגה. 

ככה אולי אתחמק מהנפילה, 

או כשאפול, היא תהיה מאוד קשה. 

הלב מרגיש את החסרים  

הגוף זועק אל חברים, חיבוקים. 

כבר ברור שאני שולפת רגל אחת החוצה, 

וזו הרי לא הכוונה, כולנו יודעים שזה לא בריא. 

ובכל זאת אני קוראת אל אנשיי שלי, 

מעכלת את המעבר מהארץ שלי אל המקום שלי, 

נושמת רגע, מסתערת ברגע שאחרי, 

ממשיכה להתקדם. 

מעסיקה את עצמי, ומתמודדת עם מילים. 

הזמן נראה חור שחור

וגם קפיץ תומך

מצד אחד בולע, מצד אחד דוחף. 

אני חושבת שאני פשוט צריכה לשחרר, 

לא לנסות לנתח או להבין, 

פשוט לקבל, ולהמשיך ללכת הרחק מהצל.