הלב שלי גווע
אל חיצי אהבה חדים ודורשניים.
הדם שלי קופץ בעורקים, מסתמר לו ממגנטיות לא נודעת
כזאת שעפה באוויר וחודרת דרך הנשימה
אל מעמקי הנשמה
עומקי תוכי האמיתי שקוראים לעוד ישות לחלוק את
הפינה החמה.
הגוף שלי לא יודע לקחת בלעדיות על שמיכה, או מיטה, או אפילו צלחת פסטה
קטנה.
העיניים שלי לא למדו שאסור להתגנב אל מבוכים נחבאים
הידיים שלי לא מסוגלת להעסיק את עצמן, הן זועקות לחום חיצוני שיחזיק
אותן חזק מכל עבר.
ואני הרי לא עברתי היסטוריה ארוכה מאין כמוה
זה פשוט המצב הטבעי לי
שיהיה עוד אחד כאן לידי, לחלוק את הכל כולי כולו.
ולמה לא? למה אנחנו צריכים להישאר כה מרוחקים זה מזו, להשאיר מילים
יתומות מקול ומחשבות מחוסרות תנועה. למה לנו להשאיר את הכמיהה הטבעית שלנו בתוך
קופסא קטנה ולהיכנס לתעשייה הקרירה הנדרשת מאיתנו? למה לא להחזיק אחד את השני בכל
גופנו ושיערותנו וגפינו ונפשנו ולכסות בצלילים שרק האוזניים שלנו יכולות לזהות?
למה לקרוע כל התחלה של מילון משותף, רק לי ולך, ולדחוף עצמנו למקומות שלא שייכים
לנו?
למה להיות בנפרד כשאפשר יחד.
ולמה לא לרצות בלחוד כשהביחד הוא לא נכון?.
זו מן אפלה שממלאת אותי, כבדה מאין כמותה. העריגה התהומית אלייך אל
מול הידיעה שאני לא שייכת לך. הרצון שתאהב אותי כמו שאתה יודע, מכל כיוון ועם כל
נשימה אפשרית, לצד הרצון לאהוב חזרה בפשטות טוטאלית וחסרת מעצורים.
אני יכולה לאהוב יותר גבוה מפסגות הרים, או עננים. אני יכולה לאהוב
עמוק יותר ממאגרי הלבה. אני יכולה לאהוב פתוח יותר מאוקיינוסים ושלם יותר מהאל.
אני קיימת יותר ממה שראו אותי עד היום
ואת הקיימות הזאת אני רוצה לחגוג עם מישהו
שרוצה לשתף את החגיגות גם שלו עצמו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לה;לה