הכל היה כיף וטוב, והרגשתי טוב עם עצמי, טוב איתו, ואז גם טוב בלעדיו.
שמחתי, הלב שלי היה שלם, הגוף שלי הרגיש במקום הנכון כשעזבתי. זה היה בסדר.
כשהמחזור לא הגיע, הכל נהיה מוזר.
לא הבנתי למה. הייתה הגנה, היה בסדר, לא ראיתי סיבה.
אבל ידעתי שהרגשתי משהו מוזר, והציפו אותי סימפטומטים מתאים אם זה זה, ומזויפים אם זה סתם דימיוני.
כשהמחזור לא הגיע הרגשתי רע עם עצמי.
העתיד שלי יתקע, ישמעו עליי בעיתונים, אמא תהיה מאוכזבת, המשפחה תהיה מאוכזבת
אני אהיה מועקה, אהרוס את כל התדמית שלי.
זה היה כאילו קיבלתי מחלה. מחלה שאפשר להחלים ממנה מהר, אבל אף פעם לא שוכחים שהיא תקפה.
כשהמחזור לא הגיע נכנסתי לפאניקה.
סיפרתי רק לשתי הבנות. ואז נכנסנו לדיון, כאילו גם הן היו מאוכזבות ממני במקום לתמוך בהיסטריה שלי.
ואז הבנתי שאם זה באמת זה, אני לא רוצה שאף אחד בעולם ידע. והתחרטתי שסיפרתי להן.
הייתי על קוצים לשבוע, ורק חיכיתי שהזמן יעבור, האמנתי שהתחתונים יתמלאו בדם כל רגע.
הפנים נפלו, הלב נפל, המוח נפל, האמונה נפלה, הרצון נפל, כולי נפלתי, תוך כדי הליכה.
אני מניחה שכולם ראו את זה, אבל מעטים העיזו לשאול, ואני כמובן לא עניתי.
לפעמים חשבתי שהבועה השחורה לא תתפוצץ בכלל ואשאר תקועה במלונכוליה, כמו שהיא תמיד אמרה שקיימת אצלי.
כשהמחזור לא הגיע דמיינתי את שיחת הטלפון.
אח, זה היה כואב. המון דמעות. המון מילים בלי תירוצים. המון לחץ.
כשהמחזור לא הגיע לא הרשתי לעצמי לבכות
היו יותר מידי דברים על הכתפיים שלי ויותר מידי דברים לעשות, ולא יכלתי להתעסק עם העניין.
אז חיכיתי וחיכיתי. והוא לא הגיע. והדדליינים עברו והחיים התפנו.
בחנות האישה נורא הופתעה, הסתכלה עליי במבט של 'אוי מסכנה, מה היא עשתה לעצמה'
ואני הייתי ממש רגועה. כאילו זה היה דבר רגיל. זה לא היה בשבילי, והכל היה בסדר.
הייתי מתוחה עד שהתפנה לי מספיק זמן לעשות את הבדיקה בשקט.
לא הייתה לי תחושה רעה, לא היו את הסימפטומים המתאימים, לא הרגשתי שזה שם, לא האמנתי שיש לי את זה, זה לא היה אמור לקרות בכלל. ובכל זאת, זה היה מה שיאשש את הכל. ואולי אחרי זה, אצטרך לעשות את שיחת הטלפון ולנפץ את עצמי.
שמתי את המוח על מוד 'התנתקות' ופשוט עשיתי מה שהיה צריך לעשות. הסתכלתי אחרי 4 דקות במקום 3, והתשובה הייתה בסדר.
ידעתי שזה לא היה אמור לקרות. ידעתי שאין טעם להתקשר הביתה. ידעתי שזה לא היה אמור לקרות.
אז בכיתי. עכשיו הרשתי לעצמי לבכות. זה מאחוריי
אני לא ילדה קטנה, תמימה ומטומטמת שלא יודעת מהחיים שלה והורסת לעצמה את העתיד. אני בסדר.
כשהמחזור המשיך לא להגיע והסימפטומים עדיין היו מוזרים המשכתי לחכות שיתפנה לי זמן.
כשנגמר הדדליין הלכתי לבית חולים, הייתי לחוצה ומובכת,
הנהג אוטובוס אמר לי איפה לרדת והרופאה הייתה קצת מבולבלת והצטערה בשבילי.
כנראה גם היא חשבה שאני מטומטמת. אבל היא גם עשתה בדיקה, וגם הבינה שבסוף הכל בסדר.
היא בדקה אותי מבפנים, רשמה לי תרופה, ויום למחרת המחזור הכה.
את התרופה התחלתי לקחת רק בסוף המחזור, והסימפטומים נעלמו לעיתם.
איזה כיף היה להרגיש בריאה.
כל המשיכה לבנים התבטלה. הייתי עסוקה בלהרגיש חולה או ילדה מטומטמת עם מחלה בבטן.
וכמובן שהאשמה גם נפלה עליו. אבל הוא לא ידע דבר, לא דיברנו כבר מעל לחודשיים עכשיו.
לא רציתי אף בחור עם זין מסביבי, לא רציתי שיגעו בי, הרגשתי מגעילה, הייתי צריכה מרחק. לנשום.
לא יכלתי לסבול את המחשבה שעשיתי טעות כל כך גדולה. לא יכלתי לסבול את המחשבה שהגוף שלי מורעל.
ואז כשהכל הסתדר וחזרתי להאמין שאני נורמאלית, אז התדמית של הבנים התחילה להחלים.
אני מתחילה להרגיש קצת משיכה, רק קצת.
מתחילה להרשות לעצמי לחשוב על מישהו קצת יותר.
זה עדיין קצת מגעיל אותי, עדיין נותן לי ממש תחושה שאני צריכה להגן על עצמי, עדיין מרגיש קצת כמו האויב.
אבל זה משתפר. הוא נראה נחמד, ואני מתגעגעת למיטה צפופה וריח לא מוכר.
עדיין האינסטינקט קצת פגוע, עדיין המשיכה חסרת מגנטיות, אבל אין ממש חומה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לה;לה