כבר הרבה שנים

תמונה יפה 

פנים קפואים 

הראש ריק, סתם מונח שם על כתפיים פצועות. 

הגיבנת גדלה כנראה, או סתם אורחת זמנית.

המשקולת מחליפה צורות, כאילו זה פורים פה כל יום

שק חול, גוש ברזל, ערימת עלים או סתם ערפל אביך.

למדתי להכיר אותן, המסכות לא ממש משנות לי, אני יודעת מה יש בפנים. 

לפעמים יש ביננו ריבים ומיד הכל יוצא החוצה

לפעמים אני נותנת למסכות להתמזג בתוכי, מה רע? 

סתם, זה רע. אבל גם לי מותר. ולפעמים עדיף לותר מאשר להמשיך להילחם במשהו שכנראה צריך להילחם.