כבר הרבה שנים

חסר לי משהו בחיים 

חסר לי מישהו בחיים 

לא שאני תולה את כל התקוות שלי על אהבה

אני גם לא יודעת אם זו אהבה, או התאהבות- אחותי העלתה בי שאלות בנוגע להבדל

אבל בכל מקרה, אני צריך מישהו לחלוק איתו\איתה את החיים שלי. 

משהו חסר לי, משהוים חסרים לי 

זה פשוט שיש לי כל כך הרבה בתוך הראש ואין אף באר לשפוך את זה אליה

ואז הגוף שלי מתחיל להרגיש מרוחק 

ואני לומדת לעומק את הבדידות שלי מבלי שהבעתי עניין.

מן תחושה- רעד, רטט, משיכה, כאב, תשוקה, מועקה, כיווץ- משהו עובר בידיים, בעיקר בכתפיים, ובחזה. 

אני צריכה מישהו לידי, שיחבק אותי, יחזיק אותי 

ייתן לי לדגדג אותו, יראה איתי טלויזיה, ישאל אותי שאלות 

יהיה איתי. 

אני לא מבינה איך אנשים לא צריכים את זה, אני לא מבינה למה אנחנו מתוכננים ללהיות לבד בגיל הזה 

אם אני מוכנה, למה הם לא מוכנים? 

אויש נו אבל על מי אני עובדת, גם אם היו\יש כאלה שמוכנים, אני הולכת על הגרועים הדפוקים והמוגבלים שלא מוכנים

או פשוט לא פנויים. 

זה דפוק שהוא לא פנוי אליי, רק שני רחובות ממני וכל כך רחוק. 

אני חושבת שאני מלבישה עליו את מה שאני רוצה לראות ומתאכזבת תמידית על שאני לא מקבלת את זה

יש לי דרישות גבוהות מידי ממנו, ציפיות גבוהות מידי, אני רוצה שהוא יהיה כמוני וכבר אמרו לי שזו טעות שתמיד תישאר טעות. 

מצד אחד זה נחמד שהוא שם ויש שם מסויים לחבר לדמיונות, מצד שני, מי צריך דמיונות עם שם כשהם אף פעם לא מתקרבים למציאות. 

הוא לא צריך אותי כרגע בתוך החיים שלו, לא כמו שאני, לא כשגם אני צריכה מישהו בתוך החיים שלי. 

כרגע אני כאב ראש, כי יש לי בקשות. עדיף שיעבור למישהי אחרת לדפוק וזרוק. וזו לא צריכה להיות אני. 

אני חושבת שיש לנו פוטנציאל גדול, אני חושבת שאנחנו זוג לא מממוש, אבל גם מבינה למה. אולי בעתיד. כמו שהשארתי את ההוא לפניו עם תקווה של 'אולי בעתיד כשנהיה יותר בוגרים נחזור לסיבוב שני', אני מניחה שכך גם אשאיר אותו. 

רק שאני לא מבינה איך אני הולכת לבצע את זה. 

אני כותבת את המילים האלה ולא מסוגלת לדמיין מצב שאני מיישמת אותן. הן רק מילים כתובות. 

הבנתי את זה כבר לפני כמה זמן, כנראה הדחקתי או שפשוט רציתי שזה יסתדר, 

אבל משהו בי מרגיש שאני אחת של לבד, מתאים לי יותר להיות רווקה, לא מרצון אלא כי ככה זה. 

אני מקווה שלפחות אני אתחתן. 

אני מקדישה כל כך הרבה ערך ומשמעות לאהבה, ופשוט לא מוצאת אותה, לא מקבלת אותה, כבר לא יודעת אם זה אפשרי בכלל. 

אני לא מבינה מה הבעיה בלקפוץ לקראת הערב רק כדי להעביר קצת זמן ביחד, להריח את הריח שלי, לחבק קצת, וללכת בחזרה לחור ממנו באת. אני לא מבינה למה צריך ניתוק של ימים ואז כמעט סקס. לא צריכה את זה. 

אני לא כאן בשביל הזין והכוס, אני כאן בשביל האנושיות שצריך לעורר בך, בשביל השכבות שצריך לקלף והשברים שצריך להדביק. 

כל כך הרבה שיחות אני יכולה לעשות, אני יכולה לשתף בכל כך הרבה מילים והסברים, אפילו כמה משפטים יפים

הבעיה היא שאני לא רואה מישהו שפותח את האוזניים. זה יכול להיות כי אין רצון, או אפילו רק אין פנאי, ככה או ככה זה פשוט לא בנמצא. 

אני מרגישה יותר ויותר חרא עם עצמי. כאילו הבעיה היא בי ולא בסובבים

ואני בטוחה שלפחות חלק מהבעיה היא בי, ובכל זאת, כמה גדול החלק הזה? 

ומה עושים עם כל התהיות האלה? המחשבות והכאב? והבדידות? 

מרוב שאני עם עצמי כבר אין לי כוח לעצמי, אז גם אין לי כוח לאחרים, כי הם מתרכזים בי. 

אני מפחדת שאני נשאבת לתקופה שחורה ומגעילה. כל כך לא מתאים לי עכשיו אוף