כבר הרבה שנים

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו שאל אותי מה שלומי

אולי זו הייתה דודה שלי לפני כמה ימים

" מה זה משנה " עניתי לה, והיא נתנה לי חיוך של "איזה ילדה..". 

אם מישהו אחר שאל את זה, זה היה בטח בהתחלה של שיחה בצ'אט, או סתם מנימוס, לא מעניין

והתשובה שלי הייתה בהתאם- מזויפת, או שאלה עליהם. 

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שסיפרתי למישהו על הריק שאני מרגישה בפנים 

אולי כי לא סיפרתי. 

אני רק אומרת שזה משתפר מיום ליום, וזה באמת משתפר, אמא יותר בסדר וזה גם יותר קל כשדני כאן. 

ובכל זאת, אני לא חושבת שמישהו יודע כמה זה לוקח- הכאב שלה, השוק שלי, הטיפול שאני צריכה לתת לה, הבחילות, הרצון לקחת את הרגלים ולזנק

הפחד 

החופש שלי שנלקח ממני וכבר לא יחזור להיות אותו דבר, ובכלל לא מרגיש כמו חופש. 

מצאתי את עצמי רוצה לחזור לשם 

אולי כי מהמרחק, כשלא רואים ולא שומעים, ואבא מצפה במילים יפות ותקווה, יותר קל להדחיק

אבל אני לא יודעת אם אוכל להתמודד עם זה משם. 

זה גם ככה לא משנה עכשיו, יש עוד הרבה זמן. יחסית. 

מה שמשנה זה שכרגע יש ריק 

וכואב בלב, בחזה, כמו פעם

והעיניים נרטבות, הגוף חושק לחיבוק 

ואף אחד לא באמת יודע.

לא אומרת שזו לא אשמתי, קשה לי לרוץ ולספר 

כי אני רוצה קודם להרגיש שמישהו באמת רוצה לדעת. 

אני לא זורקת את הזבל שלי החוצה אם אף אחד לא מחזיק לי את השקית. 

ואתה, חשבתי על זה. אני רוצה מישהו שיתן יותר ממה שאני צריכה, ואצלך, אני צריכה יותר ממה שאתה מסוגל לתת. 

מתקרבים יותר ויותר לקו הסיום. אולי כבר עקפנו אותו בכלל