כבר הרבה שנים

קשההההה לייייייי 

קשה, ואני לא יודעת.

בכנות, אני פשוט לא יודעת מה נסגר איתי, ואיתו, ועם כולם. 

מוזר לחזור, להתחיל מחדש עם אנשים או לנסות להמשיך מהנקודה בה הפסקנו 

כשבעצם לאף אחד אין מושג איפה הפסקנו, ואיך אפשר להמשיך 

או אם שווה בכלל, זה הרי יפסק עוד חודשיים עוד פעם.

כמעט כל הזמן יש את הפחד שההכול יתקיף אותי פתאום,

אשקע ואבין, אפחד, אלחץ 

ואיך יוצאים מזה? אני לא רוצה לנסות למצוא תשובות אפילו 

מנסה להתחמק כמה שאפשר, לראות שיש תעסוקה לשעות הבאות

לא להכניס אותי לסיטואציה של לבד אלא אם אני חייבת.

והאמת שזה זורם, בטבעיות, אני סתם דואגת למצוא תוכניות חלופיות בראש ובסוף לא משתמשת בהן.

אלא שאז מגיע הלילה 

ומוזר להיות לבד. הרבה לילות לא הייתי לבד

מיטה אחת- בנאדם אחד- ארון אחד- מזוודה אחת- באלגן שרק אני אחראית לו.

בלי שום דבר יציב וברור, זה פשוט מרגיש שהכל עלול לקרוס בכל רגע

ואני אצטרך לפרוש ידיים ולנסות לשמור שכמה שפחות חתיכות יפלו. סדקים זה בסדר, שברים.. שברים כבר שבורים

אבל אני פשוט אכשל אם\כשאצטרך לעשות את זה. אני לא יכולה. לא רוצה, נמאס לי מלהיכשל איתם. 

אז אני חושבת עליו. ברור שהוא עולה בראש, 

כל החודשים האחרונים ראיתי אותו כמקום מפלט לכשיהיה קשה 

וגם התנתקתי ממנו, בו זמנית. 

השארתי רק כמה קצוות פתוחים, מחקתי את כל האנרגיות השליליות, השארתי מסך לבן

לא, לא מסך לבן, מסך שקוף. לא פתחתי דף חדש שאפשר ללכלך, אלא הכל כבר צפוי ולא משנה איתו. 

לכן זה מוזר, חושבת עליו אבל לא מרגישה דבר.

לא מבינה איך זה הגיוני האמת, אולי כוח ההרגל, אולי הציפיות שבניתי על העתיד, אולי סתם התשוקה הקצרה

אבל ככה או ככה, המערכת עוד לא נדלקה, ואולי גם לא תידלק, וכבר היו כמה ניסיונות. 

עוד פעם, אני לא יודעת מה אני רוצה בכלל, כמה אכפת לי ואם יהיה קשה לחתוך

אבל זה בדיוק חלק מהקושי הרי. 

אני בחוסר הבנה עצמית, ואני מפחדת.

זה אפילו יותר מלחיץ כשאני מפחדת, וממתי אני לא מבינה את עצמי? 

היה לי יום קשה.