כבר הרבה שנים

אני זוכרת את הרצון לנשום

אני זוכרת כמה שהעורקים בערו פעם, פעימות לב בכל הגוף, הגוף נמשך קדימה, להגיע, לגעת, כאילו יש מגנט בדם, מלא בתמצית של רגשות.

אני זוכרת שהייתי חסרת מנוחה, אבל גם חסרת מעצורים, אימפריה שאף אחד לא התבייש להצדיע לה, או לפחות לטפוח על השכם. 

אני זוכרת את עצמי בתחפושת פירורים מרוסקים, אבקה, פו והיא עפה, חתיכות זכוכית שפוצעות יותר ויותר עם כל נגיעה. 

אני זוכרת שלא יכלתי לדבר, ואז שלא יכלתי להפסיק לדבר ורק רציתי לשים מיקרופון מול הפה שלי ושכולם ישמעו כבר. 

אני זוכרת כשהבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, יותר מידי תלויה במה שהוא היה אומר ואיך שהוא היה אומר. הוא החליט בשבילי יותר מידי החלטות, הרשה לעצמו לבקר אותי קצת יותר מידי. 

אני זוכרת שהתביישתי כל כך, רציתי להקרין רק שלמות, וכל פעם שהצליחו לזהות איזה קרע במסך שחשף קצת אמת, רציתי לקבור את עצמי. 

אני זוכרת שהרגשתי אבודה, רצון לשים טיל מאחורי הנעליים ולעוף כבר, הכי רחוק, התחלה חדשה, שליחות, ארצות הברית או אוסטרליה, לעזוב את כל החוסר תכלית הזה שחשבתי שהקיף אותי. 

אני זוכרת את האכזבה של אמא, הפליאה שלה, הקשיחות והכעס שעטף את העצב כשאמרתי לה לראשונה. כמה נלחמתי שתפתח את המחשבה.

אבל אני לעולם לא אשכח את הקול הרועד של אבא, וכשהרמתי עיניים יכלתי לראות את עיניו הנוצצות. דמעות. מה עשיתי? 

אני זוכרת את התחושה של להיות רדומה, יכול להיות כי היא עוד לא עזבה אותי. יכול להיות כי אני פשוט לא מבינה, או בוחרת לא לעכל.

אני זוכרת את הכעס והתסכול על ההשפלה שאני לא זוכרת. אבל הם ליוו אותי כמעט לכל אורך כיתה ו'. המון כעס עצמי.

אני זוכרת את השינויי מצברוח, יום אחד מאושר, יום שני מנודה מהחברה, וביום שאחר כך מישהי מזמינה אותי לישון אצלה. וכל דבר היה כזה סיפור גדול ומשמעותי, כאילו כל גורלי עמד על המאזניים של הבנות האלה. כשאבא פתח את הדלת של הממ"ד ואמר לי להפסיק לבכות כי מה אני משוגעת, אתמול הייתי אצלה בבית, ולי היה את היומן בין הידיים שהיה הוכחה לכל הסרטים שהכנסתי את עצמי.

אני זוכרת שחיכיתי שהן יראו שאני חברה טובה, הבנות האלה. שיעזבו כבר אחת את השנייה ויעטפו אותי, כי אני גם זוכרת שתמיד הייתי שם בשבילן כשהן רבו אחת עם השנייה, לא משנה באיזה גיל, ותמיד הרבצתי בהן קצת היגיון ושכל. וכמה נפגעתי כשהחליפו אותי אחת בשנייה, אבל זה היה מעדל ללא מעצורים. אולי נתתי להן לדרך עליי?

אני זוכרת ימי כיפור. אהבה, התפייסות בין חברות, חברויות חדשות, התחלות חדשות, עייפות או צמא, או המון מחשבות והרצון לבכות על כל החטאים שעשיתי בפני עצמי. התייבשות בשמש, אבל המון כיף. לילות ארוכים.

אני זוכרת כמה הערכתי את אחותי כל פעם מחדש. שתמיד היא הייתה סוד לא מפוצח בשבילי. לפני זה היא הייתה רק יצור שהכעיס אותי והרביץ לי. אבל אז היא התפתחה והפכה לאדם שחבוי כל כך הרבה בתוכו. למרות שעכשיו אני מבינה שהיא גם הרבה יותר סגורה משחשבתי בדוגרי.

 

אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שהייתי כל כך מבולבלת, מאיפה זה הגיע? ואז אחרי כמה ימים שהרגשתי כמו כלי. אבל באותם הרגעים איתו הייתי מאושרת, כמה יחס הוא מרעיף. 

אני זוכרת את הרצון להטיח את הגוף במשהו חזק כשגיליתי שעשיתי טעות והזמנתי את הטיסה הלא נכונה, כאילו לא היו לי מספיק דמעות להוציא את כל הכעס שלי על עצמי, וידעתי שהיא לא תבין כמה אני כועסת. והפחד שהיא לא תבוא איתי, ואיך אני אעמוד בזה לבד?

דמעות. אני זוכרת את אותו לילה, שהתחיל כשקטיה רצתה שאני אוציא הכל החוצה, והתחלתי לספר והדמעות יצאו לראשונה. ואחרי זה כשיצאתי לרוץ ולא יכלתי יותר, כבר הגעתי לפורטו וצעקתי וצרחתי כמו ילדה משוגעת, מישהי שהשד נכנס בה. והדמעות יצא וזזלגו וקפצו מהעיניים, היה ים, נהר, אוקיינוס, מלא דמעות, וכעס. אבל התחלה של פרק חדש. ניקיון. הייתי חייבת לשפוך את כל המאגרים.

אני זוכרת שלא רציתי לעזוב את הכינרת, רק להיות עטופה בחיבוקים שלהם עוד ועוד. ושמחה ושיחות וזיקוקים וכנפיים על האש. ושוקולד ופיתות. השיחה איתה במים הרדודים, על הגוף שלה, על החברה שמקיפה אותה, על התפיסה שלה עצמה. דאגתי, רציתי יותר, אבל ידעתי שכבר לא יהיה לי תפקיד ממש, האמת, בחיים לא היה לי תפקיד. אולי מרחוק. אני זוכרת את האהבה הסוחפת אליהם. 

אני זוכרת את הנסיעה ברכבת איתו שהוא היה מתוסכל, ואת הפלאפל שאכלנו כשהוא הסביר על עצמו והקשר עם אמא וגם קצת על התהליך מיון שלו. לפני זה הוא בכה בסופר פארם וכמעט התפרץ באמצע החנות ורק רציתי לעטוף אותו ולהרגיע ולמחוץ מאהבה. אני זוכרת רחמים, אבל אני זוכרת שרציתי לעשות כדי שהכאב יעלם, לעשות, לעשות משהו. אני זוכרת שכשבאתי אליהם לסילבסטר והם רקדו מסביב לספות, אני זוכרת שהוא אמר לי 'אני לא מציע לך להיכנס לשם' כי הוא חירבן לפני איזה 20 דקות. אני זוכרת את שנינו שוכבים בטירה על שתי מיטות מחוברת תחת קורת עץ בחדר ענק, ואחרי זה עומדים מחוץ למגורים שלו, מתקשים להיפרד, אבל אז כשהתעוררתי ורק חיכיתי שהמטומטם יבוא כבר כי כשעמדנו מחוץ לוואן הוא אמר שהוא אוהב אותי וביקש שאחכה לו. אני זוכרת את המבוכה של הלילה הראשון, הפגישה ברחוב עם האוטו, והנשיקה הלא ברורה בחדר מדרגות. אני זוכרת את הפגישה מחוץ לבית שלו, במקום לילה שלם, רק 10 דקות, והפחד שלי שיעזוב בלי לממש אותנו, בלי לפתוח ולדבר על מה שיש לו בתוך הראש. אני זוכרת את השיחה הקשה, כולן, כשהוא אמר על אבא שלו, כשהוא אמר על האוסטרלית, כשהוא אמר כל מיני דברים שרק גרמו לי לרצות להחזיק את הפנים שלו בין הידיים שלי, להרביץ וללטף. אני זוכרת את הכמיהה לחיבוק שלו מאחורי או ללפקוח את העיניים ולראות אותו לידי, כי אני מרגישה אותה כל יום, אם לא פעמיים. אהה אני גם זוכרת שישבנו בסלון שלי ולמדתי ביולוגיה והוא כאילו קרא TOK, וראינו סרט ביחד עם רוני ובאיזהשהו שלב ההורים הגיעו אבל לא אכפת לי לשבת בחיבוק איתו.

אני זוכרת את הלילה הזה לפני הטיסה הביתה, עם מסכות פנים ואיילינר והתפצחות של הבטן בזמן שאני שוטפת כלים דוחים. 

אני זוכרת את הלילה המשוגע עם השפמים. נימרה המוזרה הזאת התחילה עם הדחפים המוזרים שלה ופעם ראשונה שבאמת זרמנו. 

אני זוכרת את הארוחת צהריים בסטודיו של הקדרות, מלא שיחות סקס ומלא צחוק. כולנו ישבנו ביחד, וזה היה קסום. איך אני לא אגור איתן שנה הבאה? כזה נוראי. 

אני זוכרת את המחשבות עליה בלילה, מה היא חושבת ומה היא הייתה עושה. רוצה אותה לידי, למחוץ ולקרצף ולדגדג ולחבק ולחייך. אני זוכרת את תחושת ההערצה שלי כלפיה. אני זוכרת את הפעמים שבאתי אליה הביתה, והיא הכינה תה או קפה או הבאתי בלונים ופרחים והיא סיפרה לי על ספרים ועל החיים וכשגיליתי על האחיינית שלה שחולה, אני זוכרת את התמיכה שלה והעידוד שלה שאני אבער ואממש. והחיבוק החזק שלה כמו אמא או פשוט מלא אהבה. 

אני זוכרת ישיבות צוות בקניון, עם 3 עוגיות ב5 שקל, או שהייתי מביאה מאפה נאמן לארומה. הזילזול שלי והעצבים שלי מול הצחוקים והכיף. התחושה שאני לא שייכת מול הידיעה שאני מובילה. הרצון לדפוק ת'ראש בקיר מול הרצון לסיים שנה. אני זוכרת שהמסדר סיום במחנה קיץ לא אמר לי שומדבר אבל הרגשתי שאני צריכה לבכות. אני זוכרת שהחניכות היו כאלו מתסכלות ובכייניות בלתי נסבלות. אני זוכרת כמה רציתי לשנות אותן, שהיא לא תהיי פרחה, שהיא תגדל להיות נורמאלית, אבל אין לי שליטה על החיים שלהן למעשה. בכלל.

אני זוכרת את השיחה האישית איתו, שהרגשתי כאילו הוא אח שלי, אבל אחרי זה לא יכלתי לשחרר. מעניין מה הוא חשב עליי. אני זוכרת שהוא הביא לי את הקופסאת גפרורים הזאת עם הסיפור החמוד, זה היה מדהים. 

אני זוכרת כשעברתי לשלב השני, ובכלל לא ציפית לגלות כי למדתי להיסטוריה בכלל, והלב שלי קפץ לעננים ולא יכלתי יותר להחביא את זה מאף אחד. ואז כשגיליתי שהיא לא עברה לשלב השלישי ורציתי לקבור את עצמי באדמה ולהתחבא מבושה. 

אני זוכרת את השיחה בקצה הסלומון כשהיא אמרה לי את כל הדברים המרושעים האלה. ואת הלילה בסופש בארץ כשרציתי לברוח, ואולי בזתי לה.