כבר הרבה שנים

אני רוצה לדחוף פנימה 

ולהוציא החוצה. 

אני יודעת שהגיונית זה לא בריא, זאת הפרעה פסיכוטית, אולי פסיכולוגית, אבל אני לא חושבת שזה יפגע בי. 

עוד פעם, אני יודעת שזה מה שהם חושבים, האנשים האלה שפוגעים בעצמם, שזה לטובה ושזה יעזור, ואני מבינה שלחשוב שזה יעזור זאת למעשה בעיה. 

אבל זה עולה ועולה וממשיך לעלות 

וכל פעם אני מבטיחה לעצמי שיש גבול וכש\אם מגיעים לגבול אז מתחילים לעבוד על עצמי 

ככה קרה שעברתי ממספר עגול, למספר עגול וחצי, למספר עגול גדול יותר, ובחודשיים האחרונים עברתי את המספר הגדול, אז הגבול הוא מספר עגול גדול יותר וחצי. אבל גם את זה אני יכולה לעבור בקלילות קלה. 

אלה החיים האלה, מחוץ לבית, במזג אוויר קר למעשה

וההשתלטות של הדחפים על המחשבה

והטעם, הטעם, כמה שהטעם טעים

והטעם מושך והטעם ממשיך להאכיל אותך גם כשכבר לא צריך 

אבל כשהטעם נעלם, אני צריכה עוד טעם. 

ואז כשאני מסיימת עם הטעם, אני אוכלת את עצמי מבפנים 

ואז אחרי הרבה הלקאה עצמית, אני ממשיכה עם הטעם,

סתם כי כבר התחלתי אז מה זה משנה אם אני אעצור עכשיו או מחר.. 

בכל מקרה, מספיק ודי 

הגיע הזמן לעצור את הטירוף 

ללכת עם מה שאני באמת מרגישה, ולא עם מה שאני רוצה. 

לא רק בעניין הזה, אלא בכללי. 

רגשות, לא רק דחפים, רצונות כנים ולא מחשבתיים

בכל היבטי החיים

כי זה באמת מעסיק אותי בזמן האחרון 

מה אני מרגישה ומה אני רוצה ומה באמת אצלי בראש ולעומת זאת מה אני עושה. 

אבל איך אפשר לדעת מה אני רוצה 

אולי מה אני מרגישה.. 

אז הלכתי עם ההרגשה 

אבל לא הכל יצא