כבר הרבה שנים

הבנתי את זה בזמן האחרון 

שמילים כבר לא ממלאות את תפקידן כבעבר. 

המשמעות החזקה והמלאה של כל מילה נאבדה בין שאר המילים 

שהתערבבו ביחד ועושות זיגזג בין השפות השונות. 

אני שונאת את ההרגשה שאני יודעת מה יש בתוכי 

אבל לא מוצאת את המילה הנכונה לבטא את זה.

זה לא שהמילה לא קיימת,

אלא שאני פשוט לא זוכרת. 

אני בנאדם של הגדרות, על כן אני אוהבת להשתמש במילים

ואני צריכה את המגוון הרחב והמסועף ביותר 

כדי להתאים את המשפטים הנכונים לסיטואציה הנכונה. 

לא הכרתי הרבה אנשים כאלה, שיכלו להסביר מה בדיוק עובר להם בראש, כמוני. 

הרגשתי מוכשרת, כשהצלחתי לפרש את הערפל הנוירולוגי למילון אנושי. 

אני מרגישה.. 

הופ, נעלמה לה המילה. אוף.  

לא מסכנה, לא יתומה, 

לא חלשה או אובדת עצות,

אולי נואשת, אני לא בטוחה. 

אולי מיואשת. 

הנה דוגמא חיה! הילדה העמוקה ריקה מתוכן! 

אבודה. 

ועכשיו כבר נעלמה לי ההרגשה בין הבילבול של החיפושים.

אני 

צריכה

מילים

עם ערך 

או שאולי, הגיע הזמן לפרוש מהגדרות 

לתת לדברים ומחשבות לזרום מעצמם 

בלי להבין הכל מכל הצדדים האפשריים.

שהערפל יכנס ויצא

ואני לא אכלא אותו בקופסא

שגם ככה תכוסה בערפל שונה ותישכח קמעה..