כבר הרבה שנים

זה רק אתה

שמצליח לשלב כמה אותיות אקראיות 

למילים גדולות 

שעוטפות את הלב 

בניילון נצמד.

משליך את עצמך עליי בלי חשבון

בטוח בעצמך אך מסתקרן

קושר אותי בביטחון, אבל לא מתייצב

או שאולי כן התרסנת קצת בסתר.

צמרמורת של כנות, מטפסת בסולם סימני השאלה

אני כבר יכולה להרגיש אותך בכל הגוף 

אם רק תשאיר לי מקום בעולם האמיתי. 

משחקי אמון של מסכי מחשב תמיד מרגישים כמו רמאות 

ומשאירים בפה טעם של עוד

פורסים שק מסריח שמשב רוח קל יפיל לתוכו 

אבל מקפיאים במקום, אין דרך חזרה. 

לא מסוגלת להתמסר בכזו קלות, 

לתת למשפטים יפים בלי גוף בלי פנים בלי מעשים 

לקחת אותי לאן שיוצא. 

הראש נכבש, יש לך חדר במוח שלי, אולי אפילו וילה 

מזל טוב. 

הלב גם הוא כבר נפל בשבי, 

המסת את כל אמצע ההגנה שיכולתי להשתמש.

אפילו בידיעה שמפרידים ביננו אלפי קילומטרים

כל החושים מתחדדים כשדלת נפתחת, כי אולי תיכנס

והעיניים מחפשת את הבלונד שלך בין כל האנשים.

אין לי טעם להמשיך להכחיש, כבר פיתחתי ציפיות כמו מטומטמת 

בבקשה אל תאכזב. 

כי נמאס לי להשתמש במילים רגילות כדי לתאר אותך 

אותנו, את מה שיש, או אולי אין?