כבר הרבה שנים

נוסעים. 

הראש נשען אחורה, העיניים משוטטות קדימה, ימינה ושמאלה

מצד אחד חלון, משאר הצדדים אנשים

את חלקם מעולם לא ראיתי, וכנראה לעולם לא אראה שוב בלי לשים לב

לפעמים יש גם כמה מוכרים. 

הטרטורים של המנוע מנערים את הקופסא 

משהו זז שם בפנים, משתחרר החוצה.

מן ערפל מצפה את העיניים, והמוח מתבהר

כי עכשיו מותר ואף אחד לא יגיד כלום, יכול להיות.

נחת זאת לא ההגדרה, אבל זו קצת ההרגשה

אולי כי הלחץ לוקח צעד אחורה 

ויש לי זמן להיות אני, אולי.

אין כאן מילים נכונות, זה פשוט קיים.

אני לא מדברת הרבה בנסיעות 

הראש שלי עסוק מידי

פיזית ורוחנית-

מה קרה אתמול ומה נעשה מחר, איך היה היום ולאן ממשיכים מכאן ?

איזה אנשים יש מסביב ומה טיב הקשר שלי איתם, ושלהם איתי #

עם מי אני רוצה להיות ואיפה אני נמצאת ..

מה אמרו לי, עשו לי, רמזו לי, שתו לי, אכלו לי, נגעו לי, חשבו לי, נראה לי ***

התמונות רצות בראש, כנראה שנשאר לי קצת יותר דמיון ממה שחשבתי 

מאוד מציאותי 

כבר לא מפחד ללכת רחוק, עם הלב 

רגערגערגע

איזה לב למה רגשות לא למדת שום דבר