אתמול בערב היה קסום.

קריסטינה ואני ביקרנו את לינדסי, הקרסול שלה שבור. היא שברה אותו באחת המסיבות באיירק. זה מה שקורה כשמשתכרים ביער (8

כשהגענו ללינדסי, היא וקריסטינה ישבו בסלון. "הלו!" קראתי כשנכנסתי, חלצתי נעליים ועליתי במדרגות. "NO WAY!!!" צעקתי כשמתי לב שהן צופות בטקס הסיום שלי.

"מאיפה הבאתן את זה?", "זה משודר בערוץ הקהילתי" הן צחקקו. אז ישבנו וצפינו בטקס. העברנו ביקורת על כל התלמידים. אלה שמדברים ולא יודעים שהמצלמה מתפקסת עליהם, אלה שמתבלבלים ולא יודעים עם איזה יד לקחת את התעודה, אלה שסתם נראים מצחיק. שלוש טינאייג'ריות, למה ציפיתם?

ב9 ג'ייסון התקשר אלי ואמר לי להגיע לג'ימי. נפרדתי לשלום מהבננות ויצאתי לדרכי. (הליכה של חמש דקות, נסיעה של דקה)

כשנכנסתי למכונית אני חייבת להודות שהיו בי רגשות מעורבות. זה קורה לי לפעמים, אני נזכרת פתאום בישראל. מה אני עושה? בישראל הייתי נוסעת לאיזה באר בתל אביב או לחוף. זה כל כך שונה כאן.

כשהגעתי לג'ימי, הוא עמד בחוץ עם ג'ייסון, סטיב וניק לווין. הוצאתי את השמיכה שסאם השאירה בתא המטען שלי לפני חודשים, החלטתי לקחת אותה לאיירק.

כמה שקשה לעבור את הגשר לאייראק באור יום, תכפילו ב100 ותקבלו את רמת הקושי של לחצות אותו בחושך מוחלט. אבל עשיתי את זה (:

כשהגענו לאייראק, אליסון וקאם ישבו מסביב למדורה מחוץ לאוהל ושתו. התיישבתי קרוב לאש והתכרבלתי לי עם השמיכה. הייתי די מהופנטת.

קלטתי בזווית העין את ג'ימי מסתכל עלי ומחייך. "מה?" שאלתי אותו. הוא נענע את הראש כביטול והושיט לי ג'וינט. "לא תודה." הוא העביר אותו לאליסון והיא קמה והתיישבה לידי. "למה את לא רוצה?", "לא מתחשק לי לעשן עדיין.", "זה ספליף, זה מעורבב עם אמריקן ספיריט, טבעי לגמרי! ואני גלגלתי אותו." הוא היה די מרשים, אני חייבת להודות. היא הושיטה לי אותו ולקחתי שחטה. חזק. החזרתי לה. "זה פאף פאף פאס, את יכולה לקחת עוד אחת." אז לקחתי עוד אחת.

כעבור חצי שעה עברנו לאוהל, שם הם סידרו שתי נרגילות. וואו. הרבה, הרבה זמן לא עשנתי ככה.

עשנתי כל כך הרבה, שכשנעמדתי- הרגשתי את העצים מחוץ לאוהל מקיפים אותנו. נפלתי חזרה לרצפה והתחלתי לדבר, לא זוכרת על מה, לא זוכרת למה. 

אחר כך יצאנו החוצה וישבנו מסביב למדורה. לא הפסקתי לצחוק, לא יכולתי. צחקתי, וצחקתי, וצחקתי. הרגשתי את הכוכבים, פתאום כל העולם הרגיש לי כאילו הוא במרחב שלי. ניסיתי להסביר את מה שעבר לי בראש לג'ייסון, אבל זה לא יצא.

כעבור שעתיים התחלתי להרגיש טיפה יותר נורמלית, אמא סמסה לי שהיא במצב רוח רע והיא רוצה אותי בבית. אז סטיב, ניק לווין וג'ימי ליוו אותי בחזרה לעולם האמיתי. מחוץ לארץ הפלאות. "Oh hell no" אמרתי כשהגענו לגשר. שמתי רגל אחת על בול העץ היבש שנח על האדמה והעברתי את משקל הגוף שלי עליה. לאט לאט התקדמתי. נעצרתי באמצע, הבנים עודדו אותי להמשיך. "I am going to die!" הצהרתי. אבל המשכתי ללכת. "את יכולה לעשות את זה!" הם קראו. והנה אני בסוף, קפצתי מהגשר לאדמה ושמעתי SPLASH ענק. הסתובבתי. מי אם לא ג'ימי? בטח שהוא נפל!

כשהגענו לרחוב, סטיב וניק הסתובבו וחזרו בחזרה, ג'ימי היה צריך לחזור הביתה, אז הלכנו ביחד. דברנו קצת, הוא היה מאוכזב אבל לא הסכים לספר לי למה.

הגענו למכונית שלי. "ביי ג'ימי." חיבקתי אותו. הוא נראה כל כך עצוב. "ג'ימי אל תהיה עצוב!" הוא הסתובב והלך.