"הלו?"

"היי, זו מיס לפייאט (סגנית המנהל). איפה את, למה את לא בבית ספר?" אני משפשפת את העיניים, ממצמצת ומנסה להשמע הכי עירנית שאני יכולה. "אני... לא מרגישה טוב."

"אני מציעה שתגיעי לבית ספר, נשאר לך שבוע.", "אני מתארגנת ובאה." ושוב אני מזנקת, שוב מאחרת. התלבשתי ויצאתי. הגעתי לבית ספר ב9 וחניתי. ככל שהתקדמתי לבניין, שמתי לב שמשהו מוזר אבל לא החלטתי מה. צילצלתי בפעמון, כלום. צילצלתי שוב, שלילי. ניסיתי להציץ דרך החלון של המזכירות- זהו, זה מה שמוזר. כל התריסים סגורים והבית ספר חשוך. קירבתי את הפנים לדלת הזכוכית הכפולה וניסיתי לסמן למישהו שיפתח לי, אבל לא היה שם אף אחד. חיכיתי שם חמש דקות עד שמיס לפייאט הגיעה ופתחה לי את הדלת. "בדיוק התחלנו lockdown, אז אני הולכת להכניס אותך לכאן." היא הסבירה בזמן שהוציאה מפתח ופתחה דלת לאחת מכתות המחשבים. "הנה עוד אחת," היא סגרה את הדלת מאחורי. התיישבתי בסוף הכתה ליד אריק וסאני. "מה לעזאזל?" "lockdown" הם הסבירו, והאור נכבה.

נו טוב, חשבתי... עוד קצת זמן לישון. הנחתי את הראש על התיק וניסיתי לנוח, אבל הרצפה לא הכי נוחה. ישבתי בשקט. עברה דקה, עברו חמש, עברו 20, עברה שעה. "פסססט, ברי..." היא הסתכלה עלי "למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?" "אין לי מושג." הוצאתי את הפלאפון וניסיתי להעביר את הזמן, אבל הנה מיס הול, והיא מושיטה את היד שלה ומסמנת לי למסור את הפלאפון. הו וואל, הפלאפון שלי בכל מקרה לא היה מציל אותי מהשיעמום הזה, חשבתי ונתתי לה את הפלאפון. סימנתי לג'ינה לשבת איתנו בקצה הכתה. ג'ינה ואני התחלנו לעשות ביט בוקסינג אבל מיס הול סמנה לנו להיות בשקט. "אסור לדבר כשיש לוק דאון!", אז בשקט בשקט, בשביל להקליל את האווירה, לקחתי את הרצועה של הID שלי, וקשרתי אותה מסביב לראש. אחר כך לקחתי את הספר השחור של ג'ינה, זה שנראה כמו תנ"ך, והתחלתי "לקרוא" להן את ה"תנ"ך" בעברית עתיקה. הן התפקעו מצחוק ומיס הול שוב התקרבה אלינו. "אני פשוט מתביישת בכן, מה זו ההתנהגות הזו! מדובר פה בחיים של אנשים!" חיים של אנשים? זה בסך הכל תרגיל. 

חזרנו לשקט, רציתי למות. פתאום שמעתי נביחות, "מה?! מה זה?" "הם מחפשים סמים." ברי הסבירה. "את רצינית? מה, מריחואנה וזה?" "כן, הם מרחרחים בכל הלוקרים ואם צריך, הם גם נכנסים לכתות." החלטתי סופית שהבית ספר הזה פשוט מטורף.

אחרי שעה וחצי של שעמום מיס הול הדליקה את האור ונתנה לנו לדבר. "סי, את חייבת לראות את זה" ג'סי סימנה לי להתקרב לחלון. הצצתי החוצה, היו שם 30 ניידות משטרה, בלי להגזים. "זה לא אמיתי..." ואז ראיתי את טים, תלמיד בשכבה שלי, מלווה בשני שוטרים, פותח להם את המכונית שלו ונותן לכלבים לרחרח.

אולי אני משוגעת, ואולי זו רק אני... אבל אני לא חושבת שאי פעם משהו כזה קרה בישראל. חיפוש סמים בתיכון? ככה סתם? שבועיים לפני שיב' מסיימים?! זה לא רציני!

וואו, כמה שהחיים פה שונים.

"סי, יש משהו על הפלאפון שלך?", "יש תמונות של באנגים והבלאנט הענק שגילגלנו ב420.", "הוצאת את הסוללה לפני שנתת את הפלאפון שלך למיס הול?", "פאק!!!!", "סי, את חייבת לבקש ממנה את הפלאפון שלך בחזרה ולפחות להוציא את הסוללה, המנהל יחקור לך את הפלאפון."

התקרבתי למיס הול, משכתי את אלכס איתי, רעדתי, היא מפחידה. "מיס הול, אני יכולה לקבל את ה....", "נתתי את הפלאפון שלך למשטרה." הלבנתי, לגמרי. הייתי לבנה.

"מה... מה?" "הם שאלו אם מישהו השתמש בפלאפון שלו בזמן החיפוש, אז נתתי להם את שלך." הרגשתי את הדם שלי צונח מלמעלה, הרגשתי שאני הולכת להתעלף. יכולתי לדמיין איך המנהל מוסר לי שנמצאו תמונות, שאני צריכה לרדת לתחנת המשטרה בסוף היום, שאני לא מסיימת את השנה ולא הולכת לקולאג'.

הדלתות נפתחו והשתחררנו. איך שיצאתי מהכתה, הודיעו לי שאלן נתפס עם 20g של מריחואנה, ועוד 3 תלמידים נתפסו. התיישבתי באמצע המסדרון, הנחתי את הראש בין הברכיים ונתתי לדמעות לנזול. ג'ינה וברי חיבקו אותי. בכיתי חזק יותר, עד שנרגעתי. נכנסתי למשרד וביקשתי להתקשר לאמא שלי, הכאוס היה מטורף מסביב.

"היי אמא," דיברתי בעברית, כדי שלא יבינו. והמזכירה הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח, ועוד נחרה בסליגה והלכה. זו לא פעם ראשונה שאני מקבלת תגובות כאלה ממנה, במיוחד כשאני מדברת עברית.

סיפרתי לאמא מה קרה, ופרקתי את כל הלחץ שהרגשתי.

היא הגיעה לבית ספר ודרשה לדעת איפה הפלאפון שלי נמצא. "הוא במגרה שלי," אמרה המזכירה. "למה מיס הול אמרה שהוא נלקח?" שאלתי. "אני לא יודעת, אבל הוא אצלי." הנה, חינוך למופת. הבית ספר הזה פשוט מוסד לדוגמאה.

חזרתי לכתה ושאר היום עבר בשלום.

בסוף היום נסעתי לאייראק עם קנדל. הלכנו ביער לכיוון הטרמפולינה הענקית שהם הביאו לשם. "או... מיי... גאד. קנדל, תסתכלי למעלה." היא הרימה מבט וקלטה את סטיב יושב על כיסא שמחובר לעץ בגובה 10 מטר. "סטיב? איך הגעת לשם??" טיפסתי. טיפוסי באייראק. המשכנו לטרמפולינה, היה כל כך חם. "קנדל, אני מתפשטת.", "גם אני."

הורדתי את החולצה ונשארתי בחזיה וג'ינס. היה בזה משהו כל כך היפי וכל כך חופשי. לשבת על טרמפולינה, חצי עירומה, ביער.

סטיב הגיע, ראה אותנו, והוריד את החולצה. "ייאי! naked party!" חייכתי אליו. קפצנו קצת, עישנו קצת, היה יפה. אחרי חצי שעה נהיה לנו חם מדי אז עברנו לשבת מתחת לטמפולינה, בצל. ואז ג'ימי הגיע... ואז מרקו, טליה, קמרון, ג'יימי ואריק. טליה כמובן שמחה להתפשט ואני בטוחה שהבנים נהנו מהמחזה.

אני כל כך אוהבת את אייראק.

למרות שהיום שלי התחיל באופן הכי מחורבן שתוכלו לתאר, הוא הפך ליום נחת, ליום יפה.