כשהייתי ילדה תמיד הייתי מוצאת מקומות מחבוא. הייתי פיצית, ויכולתי להתאים את עצמי לכל מיני חורים ומעברים ושטויות מהסוג הזה.
כשהייתי בת 10 אפילו הצלחתי להכנס לבויידם שמעל השירותים ולהכניס לשם כריות וצעצועים למיניהם. הייתה בזה תחושה כזו של התרגשות.
(ספיקינג אוב התרגשות- עשיתי טרגוס לפני כמה ימים:)
בחזרה לנושא, אהבתי להתחבא. אהבתי לדמיין שאני במקום שאף אחד לא יכול למצוא אותי.
הסיבה שאני כותבת על זה היא שהתחושה הזו, היא חזרה אלי. אייראק.
איך אתחיל לדבר על אייראק? אייראק הוא לא רק המקום, הוא הרעיון שמסביב למקום. איך מגיעים לאייראק? טוב, אז נוסעים לפלאזה של פיצה טיים, ומחנים בשיא הקאז'ואליות. צועדים לכיוון הקצה של הפלאזה ומגיעים לשער, עוברים אותו והולכים קצת בבוץ. מגיעים לאגם קטנטן באיזור בנייה, ממשיכים לכיוון העצים. מסתכלים ימינה ושמאלה לראות שאף אחד לא בסביבה ונכנסים בזהירות בין השיחים. הולכים על השביל בין השיחים, מעל הסלעים. מגיעים ליער, נכנסים בין העצים וצועדים קצת, עד שמגיעים לקרחת יער. אייראק. בצד אחד יש סלע ענקי עם סולם, ומסביב קירות עשויים מזרדים וענפים. בצד השני, מדורה, לרוב כבויה. יש אפשרות להמשיך.
אם ממשיכים, מגיעים לאגם קטן, עם סולם מצד אחד לצד השני, בתור גשר. עוברים את הגשר וממשיכים ללכת קצת עד שמגיעים לקרייזילנד. באמצע קרייזילנד יש עץ זקן עם ענפים מסתלסלים לכל כיוון. (תמיד מזכיר לי איזה לוקיישן מתוך אחד הסרטים של טים ברטון) ממשיכים עד שמגיעים לעוד קרחת יער, איזור51. באמצע הקרחת יש מכונית ישנה והרוסה. אין לנו מושג איך היא הגיעה לשם.
תמצאו אותנו באייראק לפחות פעם בשבוע, זה המקום שלנו, רק שלנו. זה הטבע. זו הזדמנות להתחמק מהכל ולנקות את הראש. להתרכז במה שחשוב באמת.
זו טרפיה.
אתמול הגעתי לאייראק בסביבות 4. ישבנו באוהל ליד איזור51. הקשבנו למוסיקה. שלבי, ג'יימי, קנדל, אלן, ג'ימי, ג'ייסון, ניק ואני. דברנו, צחקנו.
ב5 וחצי יצאתי לדגמן באירוע וחזרתי ב9. ישבנו מסביב למדורה באייראק. גם מרקו, טד וג'יימס הצטרפו. שלבי וג'ייסון החליטו שהם רוצים לשדך אותי ואת טד, אין לי התנגדות. המדורה הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה. עמדתי ובהיתי בה. ג'ימי וטד התחילו לקפוץ מעליה, עד שטד איבד שיבוי משקל ונפל עלי. "אוי," הוא התנצל, נעמד מאחורי וחיבק אותי, מאחורה. זה היה חמוד. הוא החזיק אותי די הרבה זמן... זה היה טיפה מוזר, כי זה הגיע בלי אזהרה. אבל זה היה חמוד.
ישבנו שם בערך 40 דקות עד ששמענו את הזיקוקים מתחילים מהצד השני של העיירה, בפסטיבל. "אתם חושבים שנצליח לראות אותם מהגג של הפלאזה?" שאלתי. החטלנו לבדוק. יצאנו מאייראק והגענו לפלאזה. היא די גדולה, די מאוד אפילו. עלינו לגג אבל לא הצלחנו לראות. טד התחיל לטפס מהגג השטוח לגג המשולש, לקצה של הקצה. החלטתי לטפס אחריו. (כן, בשמלת מיני מהאירוע, אני די בטוחה שכל מי שהיה שם ראה את כל מה שהיה מתחת) ישבנו שם... והנה מה? ראינו את הזיקוקים (:
זה היה מושלם. אף אחד אחר לא הסכים לטפס, כי זה גבוה. בערך 25 מטר. ולא הכי יציב. אבל... זה היה שווה את זה.
היה לי יום מדהים, ולילה שלא ישכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
see.
