ג'ון היקר.
דחיתי את הצפייה בסרט הזה כבר הרבה זמן, כמה שנים אולי, והחלטתי לצפות בו סופסוף.
והטיימינג (חהחה)- לא היה יכול להיות יותר טוב, לשם שינוי.
הייתי כאן כבר לא מעט פעמים, בדיוק במקום הזה,
אבל זה מרגיש שונה. לא כמו בפעם הראשונה,
אלא כמו הפעם שחיכיתי לה. הפעם האמיתית.
זה כבר לא מרגיש כמו סרט, זה פשוט מרגיש כמו מציאות יפה. מציאות שמתאימה לי.
ובאמת,
בחיים לא היה לי כל כך קשה להבין מה קורה איתי, או להגיע להחלטה, או פשוט לנסות שלא.. לחשוב עליך.
אני תוהה אם קר לך בלילה, או אם אתה מתגעגע הביתה.
או מתגעגע אליי.
במקום כלשהו אני מקווה שלא, כדי שדברים יהיו פשוטים יותר ברגע שתחזור,
ואז אני אוכל איכשהו לעבור את הדבר הזה, את המשבר המוזר הזה שהוא אפילו לא משבר,
הוא דבר שעוד לא הצלחתי להגדיר.
אני מקווה שאתה לא חושב עליי, ואפילו שאתה חושב על מישהי אחרת כבר
בכדי שיהיה לי יותר קל להסתכל עליך ולומר שכל הסיפור הזה לא הוגן כלפיי.
אבל במקום כלשהו.. הרבה יותר עמוק,
אני מקווה שגם אתה בלילה שוכב במיטה, ולמרות שאתה עייף ברמה שקשה להגדיר במילים
אתה מחליף תנוחות, ומזיז את הכרית כל פעם קצת, כל פעם לכיוון אחר
מנסה להירדם.. כי אתה חושב עליי. כי אתה נזכר בי.
אולי בעיניים שלי, אולי בחיוך שלי, אולי במשהו מיוחד שאני בעצמי לא יודעת על קיומו בי
אבל אני גם מציאותית. כמו שכבר אמרתי, זה לא סרט.
אבל זה מאוד קרוב, חייבת להודות.
ואני באמת מאמינה שאם זה צריך לקרות- זה יקרה. אולי לא עכשיו, אולי לא עוד חודש, אולי אפילו לא עוד שנה.
אולי גם אף פעם.
אבל הי, אנחנו לא באמת מחליטים, נכון? זה לא בשליטתנו באמת.
אז יהיה מה שיהיה.
אבל רק רציתי שתדע, במוקדם או במאוחר,
שאתה הג'ון. אולי מתישהו. פעם..
See you soon.
-
-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Not Going Anywhere.