Burned Out Ends of Smokey Days.

השעה שלוש עשרים ושבע לפנות בוקר. יושבת על המרפסת. קפה ביד אחת, פנס ביד השנייה וספר על הברכיים.

והכל טוב.

ישנה רוב היום, כדי להתחמק מפעילות ממשית, או ממחשבות. קמה בלילה, כשאף אחד לא עירני מספיק כדי להפריע. יושבת ובולעת ספרים עד שהבית מתעורר. קלאסיקות בעיקר. אלכסנדר דיומה, ויקטור הוגו, נבוקוב, קורמאק מקארת'י. ג'יין אוסטן, ז'ול וורן, שרלוט ברונטה. טובעת בצרותיהם של גנבים, רוזנים, משרתים ואומנות, גיבנים, עיוורים וחירשים, כדי להטמיע את ההבנה שהמצב הזה הוא הפחותה שבדאגות.

וזה לא שמחה, לא עצב, לא כעס, אימה או פחד. זה יצור קטן ושקוף, רוח רפאים, שנוגס בבטן ובאיברים הפנימיים, מועך את הלב וחוסם את הריאות. זה לא כואב. זה גם לא נעים. זה פשוט שם.

כוס הקפה נגמרת. קמה להביא עוד.

נשארו עוד ששים ושבעה עמודים.