ראיון בלעדי עם השחקן והקומיקאי בן סטילר, לרגל הגעתו לארץ ולרגל צאת הסרט החדש בכיכובו. אז איך זה באמת לעבוד עם רוברט דה-נירו? קוואמי מושמע בלי הפסקה ברדיו, אבל בראיון בועט במיוחד הוא מדבר על הקשר בין מוזיקה ופוליטיקה וטוען "המצב של עולם הפופ כיום הוא על הפנים". מתקשים למצוא זוגיות ולא מבינים למה? יש מצב שהבעיה בעצם נמצאת אצלכם. וגם תפסנו את אמיליה אטיאס שקפצה לבקר לראיון מיוחד, ג'סטין ביבר רוק-סטאר ופוסטר מדליק של איאן סומהאלדר!

עיתונאות

כ"נ שי קאופמן

תמיד אמרתי שאני לא מתעניין בפוליטיקה. לא היה אכפת לי מה ראש הממשלה אמר לשר הביטחון ולא היה אכפת לי מה הוא אמר לו בחזרה. חוץ מפוליטיקה גם לא התעניינתי יותר מדי בבורסה, או בקשרי החוץ שלנו. תמיד אמרתי שזה בגלל שאני קטן, ואני גם ככה לא יכול להצביע או לשנות. הגעתי לגיל 18,הגיל שבו אני יכול להצביע, כבר היו לי זכויות חדשות ובוגרות יותר, ועדיין לא היה אכפת לי, אמרתי לעצמי שפשוט אני לוקח את זה כמובן מאליו, או דואג לבעיות שלי, ולא אכפת לי מה קורה בחוץ. תמיד חשבתי שזה כי הצרות שלי פשוט מעניינות יותר,קראתי לעצמי  אגואיסט.

ואז הגעתי למכללה, כל בוקר מחלקות העיתונים של "הארץ" ו"ישראל היום" רבות מי תתן לי את העיתון בבוקר, (אני כמובן לוקח את שניהם ועוזב כשהן עדיין מביטות אחת בשנייה במבטים שטניים), וככה לאט לאט הבנתי, מי בעד הקפאה, מי נגד הקפאה, ומי מקום ראשון בליגת העל בכדורגל. אפילו הבנתי שמה שקורה בארץ מעניין אותי, קשור אליי, ובאמת שווה להתעמק בו לפעמים. כנראה שהייתי צריך להתבגר כדי להבין שאני חלק מהמציאות הישראלית, שאני חלק ממה שקורה כאן, אם אני רוצה ואם לא, אבל גם הבנתי עוד משהו. שפת העיתונאות עודדה אותי במשך שנים רבות לאדישות.

נכון, במהלך חיי ראיתי לא מעט כתבות יפות שקראתי בעונג מתחילתם עד סופם, אבל לצערי, רוב רובן של הכתבות בעיתונים פשוט גרמו לי להצטער שהתאמצתי לפתוח את העמוד התורן במקום ישר לקפוץ לעמוד האחרון ולפתור תשחץ או "שחור ופתור", תלוי בעיתון שנמצא באותו זמן בידיי.

הכתבות בעיתונים יבשות,כל כך יבשות שבא לבכות כדי להרטיב אותן, ובהחלט לא מדברות לציבור בגובה העיניים, לא מספיק שזה מעודד, כמו במקרה שלי, את רוב הנוער אך גם חלק מהמבוגרים לסוג של אדישות חברתית כלפי מצב הקהילה, המדינה והעולם כולו, הכתבות האלו גם גורמות למחשבה שאין לנו מה לעשות בנידון ומראות את המציאות כדבר ששינויו בלתי נתפס,וכנראה שכבר לא יקרה.

כשמדברים עם מישהו, חשוב להביט לו בעיניים, לא להיות מעליו, לא לדבר בצורה פסיכומטרית ובמושגים גבוהים וחסרי פרופורציה למקום ונושא השיחה. חשוב לדעת מי היעד של השיחה, ולהעביר אליו את המסר, לא רק במילים אלא גם בתנועות, בטון דיבור וברגש. העיתונאות כמובן לא יכולה להסתמך על טונציה ותנועות, ולכן המסר שלה צריך להיות מועבר בפשטות של המילים ובתקשור בגובה העיניים, דבר שלצערי לא ניתן לראות בעיתונים הקיימים היום שלא מתקשרים בגובה העיניים, ובמיוחד לא בגובה עיני בני הנוער שהם הדור הצעיר שאמור ללמוד אכפתיות חברתיות, דאגה למצב כיום, ורצון לקחת את המושכות לידיים, כי יום אחד הלפיד המדיני , יעבור אלינו בני הנוער, וכשזה יקרה אני מאוד מקווה שיהיה לנו מספיק אכפת  ומספיק נבין מה אנחנו עושים כדי שלא ניקח את הלפיד הזה ונזרוק אותו באיזה יער בכרמל.

אני סולד מכתיבה עיתונאית, עיתונאים יגידו והם צודקים שעיתונאות לא יכולה להביע רגש, כי רגש הוא דעה, ועל העיתון לא להראות בפומבי את דעותיו הפוליטיות, אסור לו להיות בעד או נגד מישהו שחס וחלילה לא נושפע דרך העיתון אלא רק דרך קריאות גזעניות בשכונה, או דרך פליטות פה בעד השתמטות של מירב מיכאלי בגלי צה"ל. בכתבה טובה אסור להביע דעה פוליטית או דעה בכלל, היא צריכה להיות מבלבלת, לזרוק נתונים סטטיסטיים, אולי כותרת חריפה, כדי להראות שבכל זאת נשארו שרידים אחרונים לאנושיות, בכתבה הרובוטית הזו.

הלוואי וכל העיתונאים יבינו, שצריך לתת רגש, כדי שיהיה לנו אכפת, כדי שנבין, כדי שנרגיש את המצב, בלי זה לא נוכל לחוש הזדהות, זה לא רע להביע דעה, גם ככה אנחנו מושפעים מדעות בכל מקום, ועל ידי אנשים שהידע שלהם בקשר לנושא שואף לאפס, אז שלא נושפע על ידי עיתונאים שמבינים מה קורה במדינה, ויודעים את רוב הפרטים אם לא את כל הפרטים הנוגעים לנושא עליו הם כותבים?

לדעתי העיתונאות אף עוברת על זכויות יסוד במדינה, בכך שהיא מצנזרת לנו מידע רגשי בפוליטיקלי קורקט שלה, יש מצבים שבהם צריך לצאת מתבנית של כתיבה מקצועית, כדי לתאר מצב כפי שהוא, ואפילו לקלל אם צריך, לדעתי שדבר זה לא נעשה, הוא מהווה מעין צנזורה, ופגיעה בזכות הציבור לדעת

אני לא רואה שום בעיה בעשיית מספר עיתונים בארץ, שלכל עיתון תהיה דעה פוליטית גלויה ולא סמויה שתודגש על שער העיתון אפילו, ותובא ללא צנזורה  מתחילת העיתון ועד סופו. זה לא מספיק להגיד "הארץ" שמאלנים, "ישראל היום" ימנים. צריך שיהיה יותר מזה, שתהיה חופשיות בכתיבה, שיהיה פורמליות, שדעות לא יתחבאו מאחורי הוילונות, או במגירות של מי שכתב את הכתבה. שלא תהיה צנזורה, שהכתבה תהיה בגובה העיניים.

עיתונאים, צאו מהסרט שלכם שאפשר לכתוב כתיבה מקצועית עיתונאית וגם לעשות כתבה שתדבר לקוראים, במיוחד לבני נוער. תחליטו, לגרום לקורא להזדהות, להבנה, למחשבה, לשינוי, או לשמור על רשימת חוקים מפגרים שלמדתם בבגרות בלשון, או בתואר בכתיבה עיתונאית, באיזו מכללה בארץ.

אני לא כותב כתיבה עיתונאית, ולא מתיימר לכתוב אחת כזאת, הכתיבה שלי סופר לא מקצועית, ואני גאה בה מאוד, זה סימן שהצלחתי , ואני אמשיך לכתוב ככה. כי לדעתי, זה מה שהציבור רוצה, וחשוב מכך, זה מה שהציבור צריך