מבעד למראה

כ"נ יותם ברגר

כשיצא יותם ברגר למס הכנסה, הוא לא ידע לאן הוא הולך להכנס. ברגר בארץ הפלאות.

שמח וטוב לב, התעוררתי לבוקר חופשת המחצית שלי- סוף שבוע ארוך לפני, מצב רוחי טוב ומשימה אחת בודדה לפני: ללכת להוציא טופס "מס סופר" בלשכת מס הכנסה. בתמימות אין קץ נגשתי לאתר חברת האוטובוסים העירונית, מצאתי לי מסלול הגעה (אפילו בקו ישיר), ודילגתי לי לתחנת האוטובוס הקרובה, טרם יודע איזו חוויה לא-מציאותית הולכת לעבור עליי.

מרגע שכף רגל אנושית עוברת את מפתן לשכת מס הכנסה ברחוב כנפי נשרים בירושלים, המציאות משתנה לחלוטין. ההיגיון הטבעי של הרחוב נעלם שבחוץ נעלם: הפיסיקה לא מחייבת, סדר, לוגיקה או היגיון הם בגדר מותרות בלבד. לאחר שעברת את מכשיר-גלאי-המתכות של האבטחה בכניסה, אתה כבר לחלוטין לא יכול לדעת מה הולך לעבור עליך.

השלב הראשון הוא לגלות איפה לעזאזל אתה צריך לעמוד. המסדרון הראשי של הלשכה שומם: אין קול ואינה עונה. "מישהו נמצא כאן?", העזתי לשאול בקול מהוסס, וקיבלתי תשובה בשתיקה ממושכת. לא ייתכן שהמקום סגור, ידעתי, כשהתקשרתי מבעוד מועד אמר לי קול אלקטרוני בטלפון שסניף ירושלים פתוח בימי חמישי עד אחת וחצי בצהריים. "מישהו נמצא כאן?!", שאגתי, וקיבלתי תשובה –לפתע- מדמות בלתי נראית במבטא ערבי "פנה ימינה ולך ישר". מילאתי בנאמנות את הוראותיו של הקול-ללא-הגוף, ומצאתי את עצמי עומד באולם קטן, שמכיל כ-30 אנשים שאוחזים בידיהם פתקונים קטנים וממוספרים, יושבים על כסאות מתכת ובוהים בשלט: "המספר הבא הוא: 148". במרכז האולם הקטן עומד דוכן- עליו אין ספור טפסים שונים וצבעוניים, מזדקר ממנו מסך מגע קטן ומשונה, ומאחוריו כסא מנהלים יוקרתי וריק. ליד הדוכן עמדו ארבעה אנשים אומללים כמוני, בוהים זה בזה בציפייה למזכירה שתבוא.

"סליחה", פניתי לאחד מאנשי-הזומבי, "איפה מקבלים כאן מספר?". "מהמזכירה!", ענתה האישה החביבה ששאלתי. "אבל אין מזכירה!", הזכרתי. "אני יודעת", קבעה האישה וחזרה לבהות במסך שהצביע עדיין על 148. חזרתי לשולחן המלא ולכיסא הריק. הסתכלתי על המסך המשונה שהזדקר ממנו שוב: מסך מגע בעל שני לחצנים ("פיצויים", "פטור"), חור רחב למטה, ומגהץ-כרטיסים בצד. כשלחצתי על הכפתור "פטור", רק בשביל הספורט, החל המסך להשמיע קולות וחריקות ופלט, כעבור עשר השניות הארוכות ביותר בחיים שלי, פתקית עליה המספר שילווה אותי במשך היום הקרוב: 712. "712?!", חשבתי, "אבל המסך אומר שעכשיו בדיוק נכנס מספר 148..."- "מספר 149, רשאי לגשת לתא קבלה מספר 10", קורא לפתע קול אישה מוקלט מראש אי שם מעלינו, בסטייל "האח הגדול". כל באי המקום נאנחים חרישית, ורק חרדי אחד מקפץ, שמח בחלקו, לכיוון תא קבלה מספר עשר.

כאן מגיע הטוויסט העלילתי: אישה שמנמנה יוצאת מאיזו דלת נעלמה בקצה האולם וקוראת "מי פה מספר 600..?". "אני!", מצייצת איזו בחורה בת-מזל. "אז בואי איתי!", גוררת אותה האישה השמנמנה איתה ונעלמת בתוך הדלת הנעלמה עוד פעם. משלב זה והלאה מאבד השלט שמונה את מספרי ברי המזל כל חשיבות. מדי פעם צצה גברת שמנמנה כלשהי, וקוראת למספר רנדומלי כלשהו לבוא איתה, והממזר הקטן הולך אחריה כמו ילד קטן שהבטיחו לו ממתקים אל תוך דלתות שונות בקירות האולם. הקול הנשי הרובוטי עדיין קורא מדי פעם למספר 150 להתייצב בתא קבלה כלשהו- אלא שלקול זה אין קריאות, כמו מספר 150 כבר ברח על נפשו מזמן חזרה למחוזות בהם קיים סדר אירועים סביר.

 בסביבות הפעם השמינית שאישה כזו מופיעה, אני מצליח לאחוז בה ואומר- "גברת, אולי את יודעת במקרה איפה מקבלים כאן טופס מס סופר...", "קח טופס מהשולחן ליד מכונת הצילום, מלא אותו וחכה בתור". שמח וטוב לב, קיפצתי לכיוון השולחן שליד מכונת הצילום: אלא שמעליו לא נמצא דבר מלבד עטיפות ריקות של סוכריות על מקל. השולחן הנוסף היחיד בחדר הוא אותו שולחן מזכירות במרכז האולם- שעדיין נשאר ריק, ועליו עשרות סוגי טפסים שונים. באומץ לב מרובה גישש עבדיכם הנאמן בין עשרות הטפסים, ומצא טופס שנראה לו, אולי, מתאים לו. זה לא היה טופס מס הסופר המיוחל, אבל לפחות יכולתי להראות משהו לפקידת הקבלה שתקבל אותי, כשמישהי מהנשים השמנמנות תקרא, סוף סוף, למספר 712.

שמח וטוב החלתי למלא את הטופס. את שמי ידעתי, ולמזלי- גם את מספר תעודת הזהות שלי. את פרטי אשתי וילדיי השארתי ריקים, וגם ידעתי לסמן שאני לא גימלאי, לא עובד זר, יליד מדינת ישראל, מתחת לגיל שמונה עשרה, לא תורם לצה"ל, ולא איבד איבר במלחמות ישראל ו/או מלחמת העולם השנייה. התיישבתי על אחד מכסאות המתכת וחיכיתי שתבוא האישה השמנמנה שלי. ניסיתי, בינתיים, לסמס לחברים שלי –עדיין אי שם בעולם האמיתי- שישעשעו אותי בשעתי הקשה- אבל אין שום אס.אמ.אס חוזר. נראה שבארץ הפלאות אין קליטה.

בהכרה שארץ הפלאות מנתקת את כל יושביה מהעולם החיצוני, ישבתי וחיכיתי לקץ. לאחר כחצי שעת המתנה, כבר מיואש לחלוטין ושוקל ברצינות להתפרץ דרך אחת מהדלתות בקירות, נכנסה אישה וצעקה: "מי זה 712?". "אני! זה אני!", קראתי בשמחה גדולה, ומיד רצתי אחריה דרך הדלת למשרד קטן- עם שולחן, כסא ריק, מחשב- ועוד אחד, מיואש כמוני. "אתה!", פקדה האישה על המיואש השני, "לך לחדר ליד. ואתה, ילד, תשאר פה", והצביע על הכסא הנמוך שלפניה. התיישבתי על הכסא הננסי, וזרקתי כלפי מעלה, אל השולחן, את הטפסים שהייתי צריך להביא. "זה כרטיס הכתב שלי", הסברתי, "זה כרטיס תלמיד התיכון, הטופס שמילאתי בקבלה, והנה הדרכון...-", "דרכון?!", קוטעת אותי האישה- "דרכון?! אתה תושב זר?! אהה, שמע, ילד, תושבים זרים זה לא פה, זה ברחוב יפו...". "לא, לא תושב זר", הרגעתי, "רק שפשוט אין לי עדיין תעודת זהות, אני רק בן חמש עשרה..."- "אבל הנה, בטופס יש מספר תעודת זהות", התבלבלה האישה- "כן, יש לי מספר תעודת זהות, אין לי תעודת זהות", "אז יש לך או אין לך?!", "יש מספר- אין תעודה", "מה זאת אומרת?!", "זאת אומרת שאני עדיין לא 16, לכל הרוחות!"- התפרצתי. שלושה תקתוקים במקלדת של המחשב. לגימה ארוכה וממושכת מהקפה שלה- ואז אמרה האישה, "אתה יותם ברגר, אה?", "כן", הודיתי, "אז יש לך תעודת זהות. מה אתה מבלבל לי את המח". עוד שלושה תקתוקים. המדפסת רוחשת ומוציאה צלילים משונים, שמזכירים קצת את המסך המוזר בשולחן הקבלה. היא שולפת דף מהמדפסת ומשרבטת עליו משהו. "טוב", היא אומרת, "בכמה כסף מדובר?". "אני לא יודע", אמרתי, "אני מרוויח לפי מילה, זה מאוד תלוי-", "לעזאזל, ילד, כמה כסף אתה מקבל!", "אהה, חמש-מאות שקל", המצאתי. "טוב", אמרה. עוד שלושה תקתוקים, עוד טופס שיוצא מהמדפסת. עוד שרבוטים. "קח את זה ותעוף לי מהעיניים", היא אומרת- ואני מציית. אץ רץ, ברחתי מהמשרד, לא מתעכב לבדוק איך יוצאים- ומצאתי את עצמי שוב באולם הקבלה. כל היושבים  תולים בי עיניים כלות, כאומרים- "אתה לא אישה שמנמנה!". ברחתי כל עוד נפשי בי דרך הדלת שבה נכנסתי. "הסתדרת?", שואל שוב הקול עם המבטא הערבי מקודם. "כן, אה, תודה", אני מגמגם בחזרה. שקט. מרעיף מבט מאחור, אני רואה את השולחן באמצע האולם שיצאתי ממנו: עדיין, בלי מזכירה לצידו. אני נושם עמוקות ויוצא את מפתן דלת לשכת מס הכנסה העירונית. משב רוח מכה אותי- ואני בחזרה בעולם האמיתי.

---