"רומי?" שאלתי והיא הרימה את מבטה אליי ונתנה לי הזדמנות אחת, הזדמנות שידעתי שלא תבוא שוב כל כך מהר.
"מה תומר?" היא שאלה ואני אחזתי במהירות בלחייה והצמדתי את שפתיה לשלי.
פרק 5 – גיא.
הקירות הלבנים והאור המסנוור כבר לא הפריעו לי, הבכי של אופיר ואיריס מחץ את ליבי, הניסיון של ליאור להראות שהכל יהיה בסדר ולהיות חזק בשביל כולם הרס אותי אבל רומי שרעדה בין שתי ידי ואיתי שישב מפורק על רצפת המסדרון היו אלו שהיוו נקודת השבירה שלי. עדיין הינו עם הבגדים של אתמול, אני עם האדמומיות בשפה מהמכה של ליאם ורומי עם האיפור המרוח שעכשיו נמרח עוד יותר ואיתי עם הטרנינג והגופייה שאותן לבש ברגע שהודיעו לו.
ההרגשה הייתה של משהו חסר, של חלק שלם שנפל לתוך תהום שלא נגמרת ומשאיר מקום למשב רוח קפוא.
רומי אפילו לא טרחה להסתיר את הכאב, היא ישבה צמוד אליי על הכיסא ובכתה ללא הפסקה, ידיה תפסו את חולצתי ומחצו אותה בחוזקה, בכאב. איריס וליאור ניסו כל הזמן לשאול דברים, לנסות להבין, הם לא האמינו שכל זה קרה. איתי ישב על הרצפה ולא בכה אבל נראה ששבור לחלוטין, הוא היה חיוור ועיגולים שחורים גדולים וברורים היו מתחת לעיניו, כל גופו רעד. ואני? אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מצד אחד הייתי צריך להיות חזק בשביל כולם ומצד שני הרגשתי כל כך רע ושבור שפשוט לא יכולתי לעשות כלום. מתתי מבפנים.
"תומר?" ליאור קם ונעמד מולי. הרמתי את עיני אליו וראיתי איך עיניו שהיו מעורבות בצחוק ושמחה ריקות מכל רגש.
"כן?" קולי יצא שבור לחלוטין, מעולם לא שמעתי את עצמי ככה.
"אתה יכול לקחת את רומי אלייך? אנחנו רוצים שהיא תנוח קצת, שלא תהיה כאן כל הזמן. אנחנו נתקשר אם יקרה משהו. הינו מבקשים שתיקח אותה הביתה אבל אני חושב שהיא תעדיף להיות עם מישהו ולא לבד, גם אנחנו מעדיפים את זה כרגע." ידעתי שליאור מחכה שרומי תלך כדי שיוכל להישבר, ידעתי עד כמה זה קשה לו.
"ברור." ניסיתי לייצב את קולי וקמתי מהכיסא, מושך יחד איתי את רומי. רומי נשענה עליי ונתנה לי להוביל אותה. ראשה נח על כתפי וכל משקל גופה עבר אליי, ידעתי שאני נראה בדיוק כמוה, כמו זומבי. "אתה רוצה לבוא?" שאלתי את איתי והוא הרים מבט מת לעברי.
"אני אשאר כאן." הוא אמר והוריד את מבטו בחזרה. אופיר הנידה את ראשה לפני שהספקתי לשאול בכלל.
כל כך רציתי להישאר שם איתו, כל כך רציתי לחכות עד שיהיו חדשות טובות או אפילו כל סוג של חדשות שיודיעו לנו שיש שינוי. כל כך רציתי לדעת שהוא עדיין אתנו, שכלום לא הולך להשתנות. כל כך רציתי לחבק אותו ולהזכיר לו כמה אני אוהב אותו, שהוא החבר הכי טוב שלי ושזה לא ישתנה אף פעם.
עכשיו סוף סוף הבנתי את המשפט הזה, את המשפט הכל כך מעצבן ומציק הזה שאתה אף פעם לא מבין עד שזה קורה לך. רק כשאתה מאבד מישהו או משהו אתה מתחיל להעריך אותו.
למרות כל הרצון שלי ידעתי שזה שאשאר בבית החולים לא יעזור לאף אחד, ידעתי שרומי צריכה אותי עכשיו ואני צריך להוציא אותה מכאן עכשיו, ידעתי שזה לא יעשה לה, או לי, טוב להישאר כאן. ידעתי, פשוט ידעתי, שאני חייב אותה צמוד אליי ברגע זה.
פתחתי את דלת המכונית שלי והובלתי אותה למושבים האחוריים, מושיב אותה וחוגר אותה.
"תשני קצת עד שנגיע הביתה טוב? את יכולה לשכב כאן כל עוד את עדיין חגורה." אמרתי לה כמו לילדה קטנה והיא הנהנה והשעינה את ראשה על המושב. לא יכולתי לראות את עיניה המושלמות כל כך עצובות.
התיישבתי במושב הנהג והתנעתי את האוטו, ישר התחילה להתנגן מוזיקה חזקה שהפעם האחרונה שמעתי עם גיא ואיתי בדרך לבית ספר ומאד לא הוצאנו את הדיסק. מיד כיביתי את המוזיקה, לא יכולתי לשמוע את זה עכשיו.
הדרך הביתה נראתה לי מאד ארוכה, הכל עבר כמו בהילוך איטי ודקירות הורגשו בבטני, געגועים. כשהגענו לביתי לבסוף פתחתי את דלת המושבים האחוריים וראיתי את רומי ישנה כשדמעות מרוחות על כל פניה. לא יכולתי להעיר אותה, לא הייתי מסוגל להפריע לה. ידעתי שרק כשהיא ישנה היא בטוחה ורגועה. הרמתי אותה ונעלתי את האוטו, דוחף את דלת הבית ולא מופתע לגלות שהיא לא נעולה. ירדתי את שתי המדרגות שהיו לחדרי והשכבתי את רומי במיטתי. כיסיתי אותה טוב טוב והורדתי את נעליה, סוגר את התריסים על מנת שלא תתעורר מאור השמש.
שתיתי מאחד מבקבוקי המים שהיו במיני בר שבחדרי והתיישבתי בעייפות וכאב על הכורסא שמול המיטה. לא רציתי להירדם, פחדתי לפספס את החדשות או שרומי תתעורר ואני אשן אבל לא יכולתי לגבור על כך, העייפות השתלטה עליי ותוך כמה דקות נרדמתי.
*
קולות בכי שקטים העירו אותי. פקחתי את עיני וראיתי את רומי שוכבת באותה הצורה בה השכבתי אותה שם קודם רק הפעם גופה רעד ודמעות זלגו על לחיה. עיניה היו סגורות וידעתי שהיא עוד ישנה. קמתי מהכורסא ועברתי לשבת לידה. הנחתי את ראשה על רגליי וליטפתי את שיערה באופן מרגיע.
"ששש... זה רק חלום, הכל בסדר, גיא יהיה בסדר." לחשתי לה והרגשתי את רגליי נרטבות מהדמעות. ידעתי שעכשיו היא כבר ערה.
"בואי אליי." פתחתי את ידי והיא התרוממה מעט והניחה את ראשה על חזי, מאפשרת לי להרגיע אותה.
"אני מפחדת תומר." היא בכתה והרגשתי דמעות זולגות על לחיי. הפעם אלו לא היו דמעותיה אלא דמעותיי, לא עמדתי בזה יותר.
"גם אני. הכל יהיה בסדר רום, את תראי. זה גיא, הוא חזק." כל כך רציתי להאמין בזה.
"אני צריכה אותו, אני עוד לא יכולה שהוא ילך לי. לא עכשיו." היא הביטה בי במבט מיוסר ואני נישקתי את מצחה והצמדתי אותה אליי יותר ממה שהייתה מקודם.
"הוא לא ילך לך, הוא לא ילך לאף אחד. הכל יהיה בסדר. תחזרי לישון טוב? אני כאן." אמרתי והיא לקחה את ידי וליפפה אותה סביבה, אוחזת בי, מסתגרת בין שנינו.
"אל תלך טוב?" היא ביקשה ואני הנהנתי, מאפשר לדמעות להמשיך לרדת.
"לילה טוב רום." נישקתי את ראשה והרגשתי את נשימתה נרגעת לאט.
הרגשתי כל כך רע. ידעתי שלא הכל יהיה בסדר, ידעתי שלא הכל יהיה כמו קודם. ידעתי גם אם הוא יצא מזה לחלוטין עדיין יהיה את הקטע עם רומי. ואיך אני בכלל מסוגל לחשוב על זה עכשיו? איך אני מסוגל לחשוב על רומי ועליי בזמן שגיא נאבק על חיו בבית החולים?
ואז קלטתי, הכל היה באשמתי. הכל באשמתי.
אם לא הייתי מתנשק עם רומי מההתחלה כל זה לא היה קורה, אם לא הייתי מחליט להסתיר את כל מה שהיה זה לא היה קורה, אם לא הייתי מנשק אותה שוב אחר כך זה לא היה קורה, אם לא הייתי מסתבך עם עצמי זה לא היה קורה, אם לא הייתי כל כך טיפש והייתי אומר לו שזה יכול לחכות הוא לא היה יוצא מאופיר, אם לא הייתי מתעקש הוא לא היה רב איתה, אם לא הייתי מתעקש הוא לא היה יוצא עצבני ממנה, אם לא הייתי מתעקש יכול להיות שהוא היה יוצא ממנה רגוע או מאוחר יותר ואז היה שם לב לנהג המשאית שהופיע מאחוריו ונהג במהירות מופרזת, אם לא הייתי מתעקש גיא לא היה נפגע מהמשאית, האוטו שלא לא היה מתהפך עשרה מטרים הרחק מהכביש, גיא לא היה פצוע באופן אנוש עכשיו. אם לא הייתי מפגר כל כך גיא לא היה על סף מוות עכשיו.
והאירוניה? קראתי לגיא והתעקשתי שיבוא כי רציתי לספר לו על מה שהיה, להגיד לו שזה לא יקרה עד שיהיה לי אישור ממנו, להבין מה אני צריך לעשות, להתייעץ איתו. ובסוף? רומי ואני התנשקנו שוב ושוב ובכלל שכחתי ממנו.
התעלמנו מהטלפון שצלצל בפעם הראשונה, התעלמנו מהפלאפון של רומי שצלצל כל שנייה, התעלמנו מהפלאפון שלי שלא הפסיק לצלצל. התעלמנו מכל זה עד שאיתי נכנס לבית בסערה ונעמד בוכה בכניסה לחדרה של רומי. רק אז הבנו שמשהו לא בסדר. הקול בו דיבר שסיפר לנו על התאונה, הכאב שנשמע בו, הדרך בה עמד וזז, המבט המאשים בעיניו. כל אלה ועוד אחרים גרמו לי להבין ישר, המצב לא טוב כמו שאיתי ניסה לעדן אותו, המצב ממש לא טוב. ראיתי בעיניו את הסימן לכך שיש עוד, ראיתי את זה שהוא לא רוצה שרומי תדע הכל.
גוש ענק של מועקה תפס מקום בגרוני באותה השנייה, זה לא יכול להיות.
אתם מכירים את זה שאתם תמיד מדמיינים לכם עתיד עם אנשים מסוימים ויודעים בדיוק מה יקרה? ככה זה היה אתנו. ידענו מה יהיה, מתי יהיה, איפה נגור, ידענו שתמיד נהיה הכי קרובים שאפשר. ועכשיו? עכשיו כלום לא ידוע, כבר אי אפשר לדעת אם גיא יהיה אתנו, אם הכל יהיה בסדר.
'יש שינוי?' שלחתי לאיתי והייתה לי הרגשה מה הולכת להיות התשובה.
'לא' קיבלתי מיד תשובה, אותה התשובה שהרגשתי שהולכת לבוא.
רציתי להשתיק את הרגשות שלי, את המחשבות. רציתי להעלים הכל, רציתי שזה יפסיק. לא הרגשתי את רומי שישנה עליי עד שזאת חזרה לרעוד ולבכות. ליטפתי את שיערה וידה והרגשתי את נשימתה נרגעת לאיטה. כל כך שמחתי שהכרתי אותה כל כך טוב וידעתי שזה מה שירגיע אותה.
"יש שינוי?" שמעתי אותה לוחשת אחרי כמה דקות ולא יכולתי לענות לה, לא יכולתי לומר לה שאין שום שינוי. הבכי חזר כשהבינה.
לא ידעתי כבר מה לעשות, לא ידעתי איך אני יכול לעזור. לא יכולתי לראות אותה בוכה ככה.
"בואי." הקמתי אותה והושטתי לה את ידי. היא תפסה אותה ואני משכתי אותה לעמידה, "שבי." הצבעתי על אחד הכיסאות שהיו ליד שולחן האוכל. היא ישבה ואני הוצאתי מצרכים. ביצים, קמח, סוכר וכל מה שצריך. תוך כמה דקות כבר התחלתי להכין לה פנקייקים ותוך כדי קצפת. חתכתי תותים ותפוחים והוצאתי מהמקרר סירופ מייפל ושוקולד ושמתי מולה. "תאכלי." אמרתי והיא הביטה בי, כל האיפור עוד היה מרוח על לחיה.
"אני לא רעבה." היא באה לעמוד אבל אני עצרתי אותה.
"אני לא שואל אותך." לקחתי את אחד הכיסאות והתיישבתי צמוד אליה, חותך חתיכה של פנקייק וטובל בסירופ מייפל. "פה גדול." אמרתי והיא הביטה בי במבט מיואש לחלוטין ופתחה את פיה. היא אכלה חתיכה אחד חתיכה, כל פעם עם משהו אחר. פעם קצפת, פעם שוקולד, פעם מייפל. מדי פעם לקחה חתיכת תפוח או תות.
"תומר?" היא שאלה בזמן שחתכתי לה עוד חתיכה מהפנקייק.
"מה רום?" שאלתי ומרחתי עליו קפצת.
"תודה." היא לחשה ואני הבטתי בה.
"תמיד." הושטתי לה את המזלג, "אני יכול לסמוך עלייך שתאכלי כדי שאני אוכל להכין אוכל לכולם? אני חושב שכדאי שהם יאכלו." שאלתי והיא הנהנה וקחה את המזלג.
"באמת תודה." היא לחשה ואני נשקתי למצחה שוב וחייכתי חיוך קטן וכואב.
"רוצה עוד?" שאלתי את רומי כאשר סיימה את שני הפנקייקים ששמתי לה. היא הנידה בראשה.
"אכפת לך אם נראה טלוויזיה או משהו? אני רוצה לשכוח." היא אמרה ואני הנהנתי ופיניתי את הצלחות והקערות מהשולחן.
"את יודעת איפה כל דבר, אני רק אסדר כאן ואבוא." אמרתי והיא הנהנה ויצאה מהמטבח. שטפתי בזריזות את הכלים והכנסתי למדיח את הצלחות והסכום. יצאתי מהמטבח ומצאתי את רומי יושבת מול הטלוויזיה הסגורה.
"היי." היא פינתה לי מקום והרימה קצת את השמיכה שעטפה אותה כדי שאוכל גם אני להתכסות איתה.
"למה את לא רואה טלוויזיה?" שאלתי והבטתי גם אני במסך השחור.
"אני לא מסוגלת." אמרה והניחה את ראשה על כתפי.
"את יודעת שהכל יהיה בסדר." אמרתי והרגשתי רטיבות בכתפי, רומי שוב בכתה.
"אני לא יודעת כלום." אמרה ואני נשכתי את שפתי, לא יכולתי לראות אותה בוכה שוב ושוב.
"את רוצה ללכת להביא לכולם את האוכל או שאת רוצה לחכות כאן?" שאלתי והיא שתקה, "את יכולה להישאר, את יודעת איפה כל דבר." אמרתי והיא עדיין לא ענתה.
"אני מפחדת ללכת לשם." רומי אמרה לבסוף.
"אני יודע." אמרתי והיא קמה.
"בוא נלך." היא נכנסה למטבח ולקחה כמה מהקופסאות שהכנתי.
"אני רק אביא צלחות וסכום, שנייה." אמרתי והוצאתי כלים מהארון, שם הכל בשקית ולוקחת את המפתחות, "בואי." חיבקתי אותה ביד אחת וביד השנייה לקחתי את הקופסאות שנותרו ואת השקית. רומי פתחה את הדלת ותוך רבע שעה הינו בבית החולים.
"היי." רומי חיבקה את אימה ואביה. איתי הסתכל עליי והניד בראשו לפני שהספקתי לשאול אם יש חדשות.
"הבאנו אוכל, כדאי שתאכלו." אמרתי וחילקתי להם את הצלחות. לאחר כמה דקות של ריבים וניסיון לשכנע את כולם שזה שהם לא יאכלו לא יעזור לאף אחד כל אחד ישב מרוכז בצלחת שלו.
"היי." רומי התיישבה לידי, תהיתי מה יש לה עם המילה הזאת.
"היי." אמרתי גם אני.
"תאכל, אתה מאכיל את כולם ואתה בינתיים לא אכלת כלום." היא הושיטה לי צלחת עם פסטה ושניצלים ואני הנדתי בראשי.
"אני לא רעב." אמרתי והחזרתי לה את הצלחת.
"אין דבר כזה. זה לא יעזור לאף אחד אם לא תאכל עכשיו." חיקתה אותי ואני שוב הנדתי בראשי, "תומר, נו, אתה לא יכול לגרום לכולם לאכול ולפתוח בשביתת רעב." היא אמרה וניסתה שוב להביא לי את הצלחת. גם הפעם לא לקחתי אותה.
"רומי, עזבי אותי בבקשה." ביקשתי ונשענתי לאחור על הכיסא. לא היה לי תיאבון, לא היה לי כח לכלום.
"מה קרה?" שאלה ואני הבטתי במבט של 'את צוחקת?' והיא נאנחה, "אתה זה שאומר לי כל הזמן שהוא יצא מזה, שהכל יהיה בסדר. מה קרה פתאום?" היא הבהירה את שאלתה.
"אני אשם בהכל, אני אשם בתאונה הזאת." דמעה ירדה מעיני אבל אני לא טרחתי למחות אותה.
"אתה לא אשם בכלום, זה קרה. זה גורל." רומי שמה את ידה על ידי וניסתה להרגיע אותי. מתי המצב התהפך?
"את לא מבינה, אם אני לא הייתי מתעקש שיבוא זה לא היה קורה." הדמעות המשיכו לרדת. לפני שהיא הספיקה לענות רופא יצא סוף סוף מחדר הניתוח שבו גיא היה. כולנו קמנו במהירות.
"גברת ואדון כהן?" הוא שאל ואיריס וליאור התקדמו לעברו.
"מה שלומו?" ליאור שאל והרופא הניד בראשו בצער.
"אני יכול לדבר רק עם שניכם, אני מבקש שתבואו איתי לצד." הרופא אמר ורומי ניסתה ללכת איתם אבל אני תפסתי בידה.
"חכי כאן, חכי איתי." לחשתי לה והיא חיבקה אותי בלחץ.
איריס וליאור עמדו מחובקים מול הרופא שדיבר במהירות. לא יכולנו לשמוע מה הוא אומר, הינו מתוחים ועצבניים וחיכינו לחדשות, מקווים שיהיו טובות.
ואז, כשאיריס נפלה על הרצפה בבכי וליאור בעט בכיסא שהיה לידו ומיהר לחבק את איריס, הבנו שטוב זה כבר לא יהיה.
טוב, אז הנה יש פרק סוף סוף.
ראיתי את כל מה שכתבתם בפוסט יום הולדת של הבלוג ואני מצטערת שלא היה לי זמן לענות, אני אגיב בחזרה אחרי המתכונת בהיסטוריה.
אני כבר אומרת, אל תצפו לפרק עד יום שני הבא כי יש לי מבחנים באנגלית ומתמטיקה ומתכונת בהיסטוריה אז אין לי חיים פחות או יותר.
יש לכם עוד הזדמנות לאחל לבלוג כל מיני דברים (ואני חייבת לציין שמיום ההולדת עד עכשיו עברנו להיות מעל ה50 אלף כניסות ו92 מנויים!).
ומשהו לא קשור.
לא משנה מה, אתה תמיד תהיה מקום ראשון בשבילי ♥
(גם אם אמריקה מפגרים והעיפו אותך. מקום ראשון לנצח!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רוני ~