לפני שאני בכלל מעלה פרק רציתי לספר לכם על בלוג שאני די בטוחה שכולכם מכירים אבל בכל מקרה חשבתי שכדאי שמי שלא מכיר (יש בכלל מישהו כזה?) יכיר.

הבלוג הוא של רועי המדהים. חוץ מהכתיבה המדהימה שלו, הוא כותב בשביל אחרים ועוזר לכל מי שרק מבקש. לי הוא עזר באופן אישי ואני חייבת לו די הרבה כי אני לא חושבת שבלעדיו הייתי מצליחה. אז רועי, תודה.

ובאמת שכדאי לכולכם להיכנס לבלוג שלו ולקרוא, אין דברים כאלו. הוא בן אדם נדיר!

הבלוג

אה, ולפני שאני אשכח! הפרק מוקדש לפוצ אשתי היקרה שבלעדיה הסיפור לא היה מתקדם טוב!

פוצ אני אוהבת אותך הכי בעולם!!! ♥

מהפרק הקודם...

"מריה ג'ונסון! בואי הביתה מיד לפני שהעונש שלך יהפוך ליותר גדול!" אימי צרחה עליי ואני נשמתי עמוקות.

"מצטערת, אני לא חוזרת הביתה." אמרתי וניתקתי, זורקת את הפלאפון על הקיר והוא התנפץ

למיליון רסיסים, בדיוק כמוני.

פרק 3- הפארק.

"אל תבכי." מייקל חיבק אותי. עד אותה השנייה לא שמתי לב שבכיתי, רק הרגשתי את כולי מתפרקת למיליוני חתיכות ואחר כך לא אוכל לחבר.

"מריה, למה את בוכה בכלל?" הוא שאל בלחישה אחרי כמה דקות.

"כי הם ההורים שלי, כי הם לא יסתדרו בלעדיי." לחשתי, הדמעות לא הפסיקו וכך גם הפחד שלי ממה שהם יעשו בלעדיי, איך הם יסתדרו?

"מריה הם התתעללו בך! הם עשו לך נזקים," הוא הצביע על ידי, "גרמו לך לחבלות ולשריטות עמוקות," הוא העביר את אצבעו על שריטה קטנה אך עמוקה שהייתה על לחיי, "מה הם עשו לך שאת צריכה לדאוג להם?" הוא שאל, ידעתי שיש היגיון בדבריו אך לא הכל היה נכון, היו דברים שהוא לא ידע וגם כשהוא ידע הוא לא יוכל להבין לעולם.

"זה לא נכון." הנדתי את ראשי ומחיתי עוד שתי דמעות עקשניות שזלגו על לחיי.

"מה לא נכון מריה? מה? מה הם עשו לך טוב?" הוא הרים את קולו וכשהרגיש את רעד גופי מיהר להדק את חיבוקו ולהתנצל.

"הם הביאו לי את תומי, הם לימדו אותי שלא הכל טוב בחיים וכשאני רוצה משהו אני צריכה להשיג אותו בעצמי. נגיד האייפוד שלי, אני עבדתי בלילות בשביל להשיג אותו." אמרתי, לא הבנתי איך זה לא היה ברור לו מההתחלה.

"זה נראה לך טוב מריה?! זה נראה לך הגיוני שבמקום להגן עלייך מפני אלו שישפילו אותך הם ישפילו אותך בעצמם? שבמקום ללכת ולהרביץ למי שיגע בך הם מרביצים לך ונוגעים בך? שבמקום להזכיר לך כל יום עד כמה הם אוהבים אותך הם אומרים לך שהם שונאים אותך? זה לא אנושי מריה! תפקחי את העיניים כבר! את טובה מדי, את תמימה מדי, את עיוורת לחלוטין!" מייקל התנתק מהחיבוק ונעמד, צועק ובוער בערימת העיתונים שהייתה על הרצפה ודפים עפו לכל עבר.

"שתוק!" צעקתי עליו וקמתי גם אני, נעמדת מולו.

"מה שתוק מריה? מה שתוק?! יש מי שאוהב אותך ומגן עלייך ואת לא מבינה את זה, את הולכת אל כל מי שמשפיל אותך. את דואגת להם, את עושה מה שהם אומרים לך ואת פשוט בובה על חוטים! את סמרטוט מריה! הם משחקים בך, פוגעים בך, משפילים אותך והשד יודע מה עוד הם עושים אבל את ממשיכה להיות איתם! למה את כל כך סמרטוט?! למה את לא עומדת על שלך ומבקשת עזרה לפעמים?! תפסיקי להיות כזו! תפסיקי לדאוג להם! הם לא שווים את האהבה והדאגה שלך מריה! הם לא שווים אותך ואת נופלת לרגליהם כמו בובה על חוטים!" מייקל תפס בידי הבריאה ודחק אותי אל הקיר, צמרמורות עברו בגופי אך הפעם הוא התעלם מהן. הוא הפחיד אותי.

"אתה מפחיד אותי." מלמלתי אך עיניו הכועסות והרושפות אש לא זזו מעיניי, אחיזתו לא השתנתה וקולו הכואב והכועס המשיך להדהד בראשי, "את פשוט בובה על חוטים! את סמרטוט מריה!".

"את מטומטמת מריה." הוא לחש. גופו היה צמוד לגופי ואפו כבר נגע באפי, ריחו הטוב שיכר אותי והשפתיים היפות והמלאות שלו כאילו קראו לי לנשקן.

"את כל כך מטומטמת." לחש בכאב ולחץ את שפתיו אל שלי. כתגובה עיניי נעצמו ושפתיי נפתחו. כמו שחשבתי תמיד, מייקל מנשק מדהים. מה את עושה? שאלתי את עצמי והכרחתי את עצמי לפקוח את עיניי, עיניו של מייקל היו עצומות וידו שיחקה בשיערי. תספרי עמוק בלב עד 10 ותתנתקי ממנו! אמר קול אחד בראשי ואילו קול אחר צעק תנשכי אותו! ללא הפסקה. בסופו של דבר דחפתי את מייקל ממני  והבטתי בו, הוא נראה מבולבל. דלת הבית נפתחה ותומי, ג'ונתן ועוד ילדה קטנה הופיעו שם.

"אני שונאת אותך." לחשתי למייקל, תפסתי את תומי בידו ויצאנו תומי ואני מהבית.

"לאן הולכים?" תומי דילג אחרי, לידו היה קשור בלון אדום ועליו דמות מצויירת שלא הכרתי.

"לפארק, אנחנו נישן היום מתחת לכוכבים? רוצה?" הכרחתי את עצמי להישמע שמחה ולהלהיב את תומי, לא היה לנו לאן ללכת חוץ מאל הפארק.

"אוקיי, למרות שאני מעדיף ללכת לאכול אצל מייקל." מלמל ואני נשכתי את שפתי אך לא עצרתי והמשכתי ללכת אל הפארק. ידעתי שלמצוא עכשיו אוכל לתומי הולך להיות סיפור רציני אבל לא היה לי אכפת, לא יכולתי להישאר שם עוד אפילו דקה אחת. לא ידעתי מה כל כך עיצבן אותי, לא ידעתי אם זה היה מה שאמר או הנשיקה הזו. ואולי מה שעיצבן אותי היה בכלל שהוא גרם לי להרגיש מוגנת, להרגיש שיש מי שידאג לי.

"מרי מה יש?" קולו העדין והפוחד של תומי שאל ואני ליטפתי את שיערו.

"כלום תומי, איפה אתה רוצה לישון? מתחת לעץ שם או על הספסלים?" חייכתי אליו את החיוך הכי אמיתי שיכולתי והוא מלמל לעצמו כל מיני דברים ובסופו של דבר התיישב על הספסל.

"מה אתה רוצה לאכול תומי?" שאלתי אותו והתיישבתי לידו. הוא הניח את ראשו על ברכיי ונשמותיו נהיו כבדות, לפי היום הארוך שעבר עליו הבנתי שהוא מעולף מעייפות וחייכתי לעצמי, לפחות בעיית האוכל נעלמה לבינתיים. ניסיתי לא לזוז והבטתי סביבי, הפארק היה ריק חוץ משלושה זוגות בודדים שלא יחסו אלינו יותר מדי תשומת לב. כבר היה חשוך לחלוטין כשהבנתי עד כמה אני רעבה וצורת השכיבה של תומי עליי לא עזרה לי. הדקות חלפו ולאט לאט מפארק שנמצאו בו מעט אנשים הפארק הפך למקום הבילוי של כל השיכורים שחיו באזור.

"מריה?" נשמע קול מאחורי הספסל שתומי ואני הינו עליו ואני סובבתי את ראשי בבהלה, איך לא ציפיתי שזה יקרה? שאלתי את עצמי. סובבתי את ראשי במהרה ומיהרתי להתכנס בתוך עצמי ולהצמיד את תומי אליי, מקווה שיחשוב שטעה או שדמיין.

"ידעתי שלא תוכלי להתחמק ממני! מה חשבת?! שאת יכולה ככה לברוח?!" הוא צעק. תומי פקח את עיניו בבהלה עקב קולו המפחיד והכל כך מוכר של אבינו. אבינו התקדם עד שנעמד מולנו והביט בי במבט מסמל רעות.

"אתה... אתה אמור להיות מחוץ לעיר." בלעתי את רוקי בפחד, למה לקחתי את תומי איתי מביתו של מייקל? למה הייתי כל כך טיפשה? אם הייתי משאירה אותו שם הוא לא היה נפגע.

"אמא שלך התקשרה אליי כולה כועסת כי הבת הדפוקה שלה ברחה מהבית ולא היה מי שיסדר אותו ויבשל!" הוא כעס והניף את ידיו באוויר, בקבוק הוודקה הכמעט גמור שהיה בידו לא שימח אותי במיוחד וריח האלכוהול והסיגריות הכבד שיצא מפיו עוד יותר הפחיד אותי וגרם לי לחבק את תומי חזק יותר ובצורה מגוננת יותר.

"לא ברחתי מהבית." מלמלתי, אף פעם לא הייתי טובה בלשקר. אבי נראה מופתע ולאחר שנייה החלק לצחוק בקול רם, תומי החל לרעוד וכמה שיכורים שעברו הסתכלו עלינו במשך שנייה והמשיכו ללכת, כאילו לא ראו כלום.

"את אף פעם לא היית טובה בלשקר! אפילו בתור ילדה קטנה!" הוא עשה צעד מאיים לקראתנו ותומי התחפר מאחורי גבי בפחד, לא ידעתי מה לעשות.

"בואי הנה!" אבי תפס בידי הנקועה ומשך אותי מהספסל, משאיר את תומי חשוף לפגיעה ואותי יושבת על הרצפה ומחזיקה את היד הנקועה שלי בכאב כשדמעות זולגות מעיניי.

"מה את בוכה?! חכי שאמא שלך תתפוס אותך! תינוקת! בכיינית!" הוא בעט בבטני וגרם לי להתקפל. תהיי חזקה, תשמרי על תומי! ציוותי על עצמי והתרוממתי, מנסה להעמד בצורה הכי זקופה שיוכלתי עם בטני הכואבת וראשי המסתחרר.

"תומי, לך תקנה לך בייגלה." מלמלתי והצבעתי על בית הקפה שהיה פתוח 24 שעות ביממה והיה בצידו השני של הפארק, ידעתי שזה מסוכן אך עוד יותר מסוכן יהיה לו להישאר איתי בפארק, להיות בסביבת אבינו במשך יותר מכמה דקות כאשר לא יהיה מי שיגן עלייך זה לא רעיון חכם בכלל. תומי הנהן ואני הבאתי לו דולר שמצאתי בכיסי, הוא רץ אל בית הקפה מבוהל אך לא העיף מבט לאחור. אבן אחת נפלה מליבי, הוקל לי שתומי לא יצטרך להיות כאן עכשיו אך נשאר לי להגן על עצמי וזה לא הולך להיות קל.

"יש לו מזל שכל כך אכפת לך ממנו, אם לא היינו יכולים להשתמש בו כנשק נגדך ממזמן היינו זורקים אותו לרחוב! הוא לא מועיל בכלום העלוקה הזה!" אבי צחק צחוק מרושע ומפחיד וכל גופי הצטמרר, ידעתי שזה נכון.

"אנחנו הילדים שלך, זה לא כואב לך לעשות את זה? זה לא מרגיש לך לא אנושי?" החלטתי להתחיל לדבר לפני שהוא יעשה משהו, הייתי חייבת למצוא דרך לברוח והייתי צריכה זמן, לא יכולתי להסתכן בפגיעה בתומי.

"אתם לא שווים כלום, אתם אמורים לשרת אותנו ולעבוד בשבילנו אחרת מה אתם שווים בכלל? סתם יצורים דוחים ומציקים חסרי תועלת!" הוא זרק את הבקבוק עליי אך אני זזתי והבקבוק התגלגל הרחק מאיתנו, אבי התנדנד ותפס בפח שהיה לידנו ונשם עמוקות, ממשיך לצחוק את צחוקו המסמרר.

תחשבי מריה, תחשבי.

"אתה יודע שהיא בוגדת בך?" זרקתי את הדבר הראשון שחשבתי עליו ומיד התחרטתי, ידעתי שאני אסבול מזה אחר כך.

"מי? אמא שלך? היא לא תעז." הוא דחף אותי וגבי נחבט בעץ שהיה מאחורי, הרגשתי את חולצתי נקרעת עקב השפשוף עם העץ והבטתי סביב, מחפשת עזרה או לפחות מישהו שיעבור בנינו ויסיח את דעתו לשנייה. קוויתי שתומי עדיין בבית הקפה ושהוא מוגן שם, התפללתי שמייקל מחפש אותנו ויגיע לכאן לפני שזה יגמר לא טוב, התפללתי שתעבור משטרה באזור או שמישהו שאני מכירה יעצור לצחוק עליי כמו תמיד ויבריח את אבי.

"היא כן, היא בוגדת בך עם ג'ון." מלמלתי, מקווה שאני לא מסבכת את עצמי יותר ויותר בכל שנייה.

"הכלב הזה, ידעתי שאסור לי לסמוך עליו." סינן וטלטל את גופי, ראשי התנגש בעץ מדי פעם אך כבר לא הרגשתי את הכאב, הכל התערפל והסתובב סביבי.

"עזוב אותה." סינן קול מאחורי אבי ושנינו הבטנו לאותו הכיוון, מייקל עצד שם כשתומי הקטן מאחוריו. מבט מודאג היה בעיניי שניהם אך בעיניו של מייקל היה עוד משהו, הייתה שנאה. שנאה טהורה שלא הבנתי כלפי מי היא.

"עוף מכאן זבוב." אבי נפנף בידו וחיזק את אחיזתו בידי, מוציא בידו הפנויה סכין מכיסו ומצמיד למותני.

"עזוב אותה." מייקל סינן שוב ואבי התחיל לצחוק, תומי לחש משהו למייקל והבזק של דאגה עמוקה ופחד עבר בעיניו אך מיד הוא החזיר את הבעת השנאה והדאגה לעיניו. הרגשתי את הלהב החד שורט אותי קלות, הכל המשיך להתערפל ולהסתובב אך ברגע שהתרכזתי במשהו מסויים, כמו במייקל, הכל חזר להיות חד וברור.

'לך' אמרתי לו ללא קול, פתאום לא רציתי שהוא יהיה שם, לא רציתי שהוא יראה את זה ומעבר להכל לא רציתי שהוא יפגע. ידעתי שאבי מסוגל לפגוע בו ולא יכולתי לתת לזה לקרות, מייקל היה חשוב לי מדי. אז נכון, כעסתי עליו וקצת באשמתו אני כאן עכשיו, הרי למה הוא היה צריך לנשק אותי? אבל הוא היה שם בשבילי ביומיים האחרונים כמו שאף אחד לא היה בשבילי מעולם. מייקל הניד בראשו וחיפש סביבו משהו שיוכל להעזר בו, מישהו שישים לב סוף סוף למה שקורה כאן.

"מה תעשה לי כבר? תרביץ לי? אתה ילד קטן, אתה חלש. אני יכול להרוג אותה בשנייה הזו ולך לא יהיה מה לעשות." אבי אמר והעיף אותי על הרצפה, בועט בי כמו בובה.

"תעזוב אותה!" מייקל צעק וקפץ עליו, בתגובה הוא העיף לו אגרוף ודם החל לרדת משפתו של מייקל. מייקל לא נשאר חייב ובעט באבי אשר התקפל וסינן קללות בקצב מטורף. מייקל קם וצלע לעברנו אך אבי תפס בידו ודחף אותו אל הצד השני, ממש על יד בקבוק הוודקה שזרק עליי קודם.

"אחלה חברים מצאת לך!" אבי התקדם לעברי ושנייה לפני שהספיק לגעת בי נעמק והתמוטט על הרצפה, שברי זכוכית סביבות וחלק מהבקבוק בידו של מייקל אשר עמד מאחוריו חיוור.

"אני כל כך מצטער." הוא התיישב לידי וחיבק אותי בזהירות, מנסה לא לגעת יותר מדי בפצעים ובשריטות.

"אנחנו חיים בניו יורק, אני לא היחידה שזה קורה לה ויש דברים יותר גרועים." מלמלתי, מנסה לשמור על אופטימיות.

"זה הכל באשמתי, אם לא הייתי אומר לך את כל הדברים האלו לא היית הולכת וזה לא היה קורה, אני כל כך מצטער מריה." הוא לחש, הדם שעל שפתו לא חדל לרדת וראשו המושפל הגביר את זרימתו.

"תן לי לראות את זה." אמרתי והרמתי את סנטרו, מביטה בשפתו הנפוחה ומנגבת את הדם שנזל ממנה בעזרת שרוול חולצתי.

"איך את?" הוא שאל לאחר ששנינו קמנו והתחלנו ללכת לכיוון ביתו כאשר תומי ישן עליי.

"בסדר, קצת כואב." חייכתי חיוך מאולץ וניסיתי לשים את תומי בצורה שבה נגע הכי פחות במכות ובשריטות שעל גופי.

"תביאי לי אותו." מייקל לקח את תומי מבין זרועותי כשראה את נסיוני הנואשים ללכת איתו על הידיים ולנסות שכמה שפחות יכאב לי.

"אב-"

"הוא לא כבד לי ולי לא כואב כלום חוץ מהשפה שקצת שורפת, הכל בסדר מריה." הוא אמר, למזלי ביתו של מייקל היה קרוב לפארק ותוך כמה דקות כבר היינו בביתו.

"ההורים שלי במסעדה עם אחותי, אמרתי להם שאני לוקח אותך ואת תומי לפאקר." מלמל כשראה את מבטי התוהה והניח את תומי בחדר שהיה צמוד לחדר ההורים של תומי, ידעתי זאת לפי השמלה היפה שהייתה מונחת על המיטה.

"הם יוכלו לטפל בו אם הוא יקום בלילה, את צריכה לישון לילה אחד כמו שצריך." מייקל הסביר ואני הנהנתי, לא רציתי לעשות זאת אך ידעתי שהוא צודק, לא יזיק לי לישון לילה אחד כמו שצריך.

"בואי, תאכלי." הוא חייך ואחז בידו בידי הבריאה, מושך אותי אל המטבח. התיישבתי באותו המקום בו ישבתי שעות ספורות קודם לכן וראיתי את מייקל מוציא מצרכים מהמקרר ומערבב הכל, ריח נהדר נדף מהתבשיל.

"מה אתה מכין?" שאלתי ונעמדתי לידו, לא עמדתי בפיתוי, בישול היה חלק גדול מהחיים שלי במשך תקופה ארוכה ובשנתיים האחרון זה הפך לתחביב מאד גדול.

"פיצה, רוצה לעזור לי?" הוא שאל ואני הנהנתי.

"פשוט תעשי משטח מהבצק, שלא יהיה דק ולא עבה. תנסי שיהיה קצת יותר עבר בקצה ושיהיה עגול." חייך ואני הנהנתי, ניסיתי לעקוב אחרי הוראותיו בדייקנות אך בשלב כלשהו הפיצה הפכה לגוש אחד גדול של בצק.

"לא, תראי," מייקל נעמד מאחורי ונמצד אליי, אוחז בעדינות בזרועותיי ומשלב את אצבעותיו באצבעותיי, "את צריכה להיות עדינה עם הבצק אם את רוצה שזה יצא יפה." לחש באוזני וכשידינו מחוברות ומשמשות כזוג ידיים אחד הראה לי איך מכינים את המשטח. הפעם המשטח יצא יפה ועדין, מדהים כמו בפיצות שתמיד מראים בתוכניות בישול שאמי נהגה לראות לפני כמה שנים, פיצות מאיטליה.

"תטעמי." מייקל העיר אותי ממחשבותיי וקירב את כף העץ לפי,אוחז בסנטרי בידו השנייה ונתן לי לטעום את רוטב הפיצה.

"זה מדהים." לחשתי, הינו צמודים עד כדי כך שהרגשתי את טעם המנטה של משחת השיניים שלו.

"מה אתם עושים?" שמענו צחקוק מאחורינו ושנינו קפצנו. בפתח עמדו ג'ונתן, אותה הילדה הקטנה ואישה בשנות ה50 המוקדמות לחיה.

"אנחנו מבשלים." מייקל אמר וג'ונתן קרץ לו.

"אני שם לב, מאד חם כאן." ג'ונתן אמר ואני הסמקתי במהרה.

"את מריה נכון? אני אמא של היצור הזה כאן," חייכה האישה והצביעה על מייקל, "קוראים לי מישל. שמעתי עלייך המון." היא חייכה ואני שלחתי יד ללחוץ את ידה אך היא חיבקה אותי חיבוק חם ואוהב.

"נעים להכיר אותך גברת ליבסון." חייכתי חיוך מבוייש והיא צחקה.

"זה נשמע כל כך רשמי, בבקשה תקראי לי מישל." קמטי הצחוק סביב עינייה העידו על היותה אישה מדהימה ואמא מושלמת, מייקל היה דומה לה כל כך.

"זו לולה, אחותי." מייקל חייך ואני נופפתי לה לשלום בחיוך מבוייש והתכופפתי כך שהייתי בגובה שלה, היא הביטה בי כמה שניות ולאחר מכן באה וחיבקה אותי.

"אני בת שלוש." אמרה וחייכה. שתיקה שררה בחדר ואחרי דקה בערך מייקל חייך חיוך רחב וחיבק אותי חזק.

"היא בחיים לא דיברה עם אף אחד שהוא לא אנחנו או הגננת שלה, אני מת עלייך." הוא אמר וכולם צחקו בעוד שאני רציתי להיקבר עמוק באדמה.

"מה זה מה שיש לך על השפ-" ג'ונתן החל לשאול אך מישל הביטה בו במבט חודר והוא השתתק.

"אנחנו נלך לישון, אני מקווה שגם אח שלך כאן, יש לנו חדר מיותר." מישל אמרה, לא ידעתי איך להודות להם כבר, הם עשו מעל ומעבר.

"תודה, אתם לא מבינים עד כמה זה עוזר לנו." דמעות הציפו את עיניי והיא חיבקה אותי.

"לילה טוב." אמרה ויצאה מהמבטח יחד עם ג'ונתן ולולה.

"לא תבכי." מייקל משך אותי אליו וניגב את הדמעות שלי, "את עדיין רעבה?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי ללא.

"בואי, את תשני בחדר שלי." חייך ואני הנהנתי, לא היה לי כח להתווכח איתו. עלינו לחדרו של מייקל ואני ישר נכנסתי להתקלח, הרגשתי שאני צריכה להוריד ממני את כל מה שהיה היום. כשיצאתי מהמקלחת עטופה במגבת מצאתי את מייקל יושב על המיטה הנקייה ומתעסק במחשב.

"אני אביא לך משהו ללבוש." חייך ובחן אותי לשנייה אחת ומיד קם והוציא מהארון בוקסר וחולצה, "זו המידה הכי קטנה שיש לי בארון, אנחנו צריכים לדאוג לך לבגדים." אמר ואני מלמלתי תודה וחזרתי לחדר האמבטיה. לבשתי בזריזות את הבגדים, הברשתי את שיערי בעזרת אצבעותיי, צחצתי שיניים במברשת שמייקל נתן לי קודם לכן וחזרתי לחדר. מייקל היה לבוש בבוקסר קצר ולקח מהארון כרית נוספת ושמיכה.

"כנסי למיטה, עבר עלייך יום ארוך." הוא חייך אליי ואני נכנסתי למיטה בלי להתווכח בכלל, "אני הולך לישון בסלון, אם את צריכה משהו תבואי." אמר.

"מייקל?" שאלתי והוא הביט בי, מחכה שאמשיך. בלעתי את רוקי ונשמתי עמוקות, "אתה יכול להישאר לישון איתי?" שאלתי בלחישה, הרגשתי מוגנת כשהוא היה איתי, "אני מפחדת להיות לבד." הודתי.

"אין בעיה." הוא חייך ופרס את השמיכה על הרצפה, לקחו לי כמה שניות על מנת להבין שהוא הולך לישון על הרצפה.

"בוא." נצמדתי לקיר ופיניתי לו מקום במיטה על ידי. הוא הביט בי כמחכה לאישור ולאחר שלא אמרתי כלום נשכב על ידי.

"לילה טוב." הנחתי את ראשי על חזהו בחשש ולאחר שלא התנגד עצמתי את עיניי. מייקל שיחק עם ידו בשיערי והעביר לי תחושת ביטחון מלאה. עוד לפני שהספקתי להזכר שמחר יש בית ספר וכל ההצקות ימשיכו העייפות גברה עליי ונרדמתי.

אני חייבת לומר שמאד הופתעתי. 46 מנויים, בין 70 ל104 כניסות כל יום בעשרה ימים האחרונים, למרות שלא העלתי שום פרק, 90 תגובות בפרק הקודם. הופתעתי, זה עודד אותי לכתוב אבל לא היה לי זמן לשבת ולכתוב הרבה אז כתבתי את הפרק בחלקים ועכשיו סיימתי אותו (:

משהו קטן שמציק לי- אני יושבת ומודיעה לקבועים שזה בערך הדבר שהכי מבאס אותי בעולם ואני פשוט שונאת לעשות את זה והם לא מגיבים. אמממ... יש סיבה?

ולפני שתלכו להגיב רציתי לשאול שתי שאלות:

1. מה אתם מעדיפים- פרק קצר יחסית (1,500-2,000 מילים) פעם ב3-5 ימים או פרק ארוך (3,000-5,000 מילים) פעם ב7-10 ימים?

2. הייתם רוצים שאני אמליץ לכם על בלוגים שאני אוהבת וקוראת כמו שהמלצתי על הבלוג של רועי היום? אין לי בעיה לעשות את זה, זה יועיל לבלוגים שאני אמליץ עליהם (אני מקווה) ובנוסף לכם יהיה עוד חומר קריאה D:

ובקשה אחרונה, אנשים מגיבים בו ובאמת שזה מדהים והתגובות שלכם הכי מעודדות בעולם אבל למה אתה מגיבים בלי שם? מוזר לי להגיב למישהו ולהודות לו בזמן שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. אז נכון, לא חובה להגיב ממשתמש מאומת אבל אפשר לכתוב 'ליאור' או 'נועה' או אפילו סתם שם כדי שאני אוכל להודות לכם (או לשם שהמצאתם) ולא לסתם מישהו שכאילו לא קיים.

מקווה שאהבתם,