סיפורים בהמשכים.

הכל התבלבל לי בראש. אותיות, מספרים, שורשים, סימנים. כל הדף מתמלא בג'יבריש שרק גורם לדמעות להמשיך לגלוש על לחיי ולדף להירטב שוב ושוב מהדמעות הרבות.

'תנשמי עמוק, את יודעת את זה. תחשבי.' ניסיתי לשכנע את עצמי אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

גם אתמול בכיתי, ישבתי מול הספר אחרי שבוע שלם של למידה ופשוט לא הצלחתי כלום.

'את טיפשה.' אמרתי לעצמי, 'פשוט טיפשה. איך מילדה שהייתה בבר אילן והוציאה מאיות כל הזמן הפכת לכזאת טיפשה?'.

הסדרתי את הנשימות המהירות שלי וניגבתי את הדמעות. הצלצול נשמע, עברו כבר שעתיים שלמות ועדיין לא סיימתי אף שאלה, הכל היה מלא בחצאי תשובה ובקשקושים רבים.

ניגבתי את שאריות הדמעות שקודם לכן לא הסכימו להעלם והרמתי את ראשי. חייכתי לכולם כמו תמיד, לא מראה שמשהו קרה. הדף עבר לידיה של המורה והיא הביטה בי במבט מאוכזב, המבט הראשון בסדרה שלמה של מבטים.

יצאתי מהכיתה והתחמקתי מחבורת הבנות ששאלו שאלות רבות ומציקות על המבחן. למזלי כל תאי השירותים היו פנויים אז סגרתי את כולם בתקווה שאף אחת לא תשים לב שכולם ריקים, כולם חוץ מהאחד בו התכוונתי לשבת ולבכות, לבכות על זה שהפכתי לילדה כזו מטומטמת, על זה שאני מאכזבת את כולם. פשוט לבכות.

מזל שכולם כאלו עיוורים.