סיפורים בהמשכים.

החלטתי להתחיל להעלות את הסיפור החדש. אני מקווה שיהיה פרק פעם בשבוע אבל אני לא יכולה להבטיח כלום.

תהנו (:

פרק 1- לא יודע מה לומר.

'הציונים של המגן בהיסטוריה עלו.' קיבלתי אסמס מאיתי, אחד מחברי הטובים וחייכתי. לשם שינוי, לא כמו בשאר המבחנים בהיסטוריה, הלך לי די טוב במגן.

'תודה אחי. כמה?' החזרתי לו אסמס והתיישבתי מול המחשב. נכנסתי במהירות לאתר בו כתבים הציונים וכשסוף סוף היה לי האומץ לחוץ על הלינק שיגלה לי מה הציון התנוסס על המסך הציון 91 ואני קפצתי משמחה, לא חשבתי שהלך לי עד כדי כך טוב.

'82, כמה?' החזיר.

'91' כתבתי בגאווה וחייגתי את מספרו של גיא.

"תענה." סיננתי לטלפון כאשר חיכיתי שגיא סוף סוף יענה לי. אחרי שבע פעמים בהן ניסיתי לתפוס את גיא בלי שום הצלחה החלטתי שאלך אליו, מקסימום הוא לא יהיה בבית ואני אחכה לו שם כמו תמיד.

זרקתי על עצמי ג'ינס כהה וטי שירט לבנה, לקחתי מפתחות, ארנק ופלאפון ויצאתי. תוך חמש דקות כבר הייתי בשער ביתו של גיא. אפילו לא טרחתי לדפוק בדלת, ישר נכנסתי. הסלון והמטבח היו ריקים אז עליתי למעלה, גם בחדר של גיא לא היה אף אחד. באתי לצאת כששמעתי בכי מסוף המסדרון.

"רומי?" שאלתי, זיהיתי את הקול. רומי לא ענתה אך בכיה עדיין נשמע בבירור, "רומי, אם את לא אומרת כלום אני נכנס. אחת, שתיים, שלוש." אמרתי ונכנסתי. רומי שכבה על המיטה שלה עם אוזניות ובכתה, כנראה לא שמעה אותי בגלל המוזיקה הרועשת שבקעה מהאוזניות. זיהיתי את השיר, 'closer to the edge' של 30 seconds to mars. עיניה היו עצומות אך שבילים ארוכים של עיפרון שחור מרוח היו על לחייה וחזה עלה וירד במהירות. אחרי שניסיתי לקרוא לה עוד כמה פעמים פשוט התיישבתי לידה והיא פתחה את עיניה וקפצה בבהלה.

"מה אתה עושה כאן?" מיהרה לנסות למחוק את סימני הדמעות ואני הושטתי לה טישו מהחבילה שהייתה על השידה ליד מיטתה.

"באתי לגיא אבל אני רואה שהוא לא כאן." אמרתי והיא הנהנה.

"הוא עם אופיר בקניון, רואים סרט או משהו." מלמלה.

"רומי, הכל בסדר?" שאלתי אותה והבטתי מסביבי, דפים קרועים על הרצפה וטישו מפוזר בכל מקום, קלסרים וספרים הפוכים ותמונה שבורה.

"הכל מעולה." אמרה ואני זיהיתי את הציניות בקולה, הכרתי אותה מספיק שנים בשביל להבין את זה.

"ועכשיו באמת." אמרתי והיא התקרבה אליי והניחה את ראשה על כתפי, נשענתי על הקיר שהיה צמוד למיטה ונתתי לה להירגע.

"אתה יודע שיש לליאם יום הולדת היום?" שאלה ואני משכתי בכתפיי, מאיפה לי לדעת מתי לחבר שלה יש יום הולדת? ואז קלטתי. הכרתי את ליאם, הוא היה גדול ממני בשנה ובגלל שנשאר שנה בגן הוא איתי בשכבה, ידעתי שהוא יודע לשחק את עצמו רגיש ואז פתאום להתפוצץ, להראות מי הוא. זכרתי את החברה הקודמת שלו, גם זכרתי שהיא נכנסה להריון ועברה בית ספר.

"מה ליאם עשה?" שאלתי, העצבים התחילו לעלות.

"כלום." רומי כאילו 'התאפסה' פתאום, ניגבה את הדמעות וקמה מהמיטה, מיישרת את בגדיה.

"רומי, מה ליאם עשה?" תפסתי בידה ומשכתי אותה אליי, מחבק אותה בחוזקה ומשדר לה שהכל בסדר, שהיא יכולה לסמוך עליי ושכלום לא יקרה.

"אתה מבטיח לא לעשות כלום?" ניסתה שוב למחות את הדמעות שלא חדלו לרדת.

"אני לא מבטיח כלום," אמרתי והבטתי אל תוך עיניה, "כלום חוץ מזה שהכל יהיה בסדר ושאת יכולה לסמוך עליי שהכל יסתדר. עכשיו ספרי לי." הוריתי לה.

"רציתי להפתיע אותו, בכל זאת, יום הולדת שמונה עשרה. באתי אליו הביתה, אמא שלו אמרה שהוא יחזור רק עוד שעתיים אז ידעתי שאני אוכל לארגן הכל, והכנתי את כל מה שהייתי צריכה וכשסוף סוף סיימתי כיביתי את האור וחיכיתי. כשהוא סוף סוף הגיע הוא הצליח להפתיע אותי יותר משאני אותו. הוא נכנס עם מישהי והם התנשקו ורק כשהוא הדליק את האור הוא ראה אותי. הוא התחיל לתרץ את זה ואמר שהיא חברה רחוקה ושהוא רק חיבק אותה וברחתי משם והוא רץ אחרי ותפס אותי," ראיתי איך היא מניחה את ידה האחת על זרועה השנייה בהבעת כאב, היא לא הפסיקה לבכות ובו בזמן לנסות להסדיר את הנשימות שלה, "הוא המשיך לתרץ הכל וניסה לנשק אותי אבל הצלחתי לחמוק ופשוט רצתי  לכאן וזהו." סיימה לבסוף.

לא הבנתי איך גיא נתן להם להיות ביחד, איך הוא לא הפריד ביניהם עוד שרק התחילו לצאת. מההתחלה הייתה לי תחושה שהמצב הזה הולך להיגמר רע, רע בשביל רומי. רומי תמיד הייתה כמו אחותי הקטנה, גיא היה החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכר את עצמי והם היו כמו עסקת חבילה, היא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. אנשים היו בטוחים שהם חברים, לא אחים. יש בניהם הפרש של שנה וחודש והם מסתדרים כמו שני החברים הכי טובים בעולם, הוא לוקח אותה לכל מקום והיא משתפת אותו בהכל, הוא עוזר לה במה שהיא רק צריכה והיא תמיד פונה אליו, היא מייעצת לו בכל מיני דברים והוא תמיד משתף אותה. מפה לשם יצא שרומי נכנסה גם למעגל האישי שלי, והפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיי.

אבל למרות כל זה, למרות כל הקרבה שלנו, לא ידעתי מה לעשות עכשיו. מעולם לא ראיתי את רומי בוכה ככה, מעולם לא ראיתי אותה כל כך מאוכזבת ממישהו ופגועה, מעולם לא הייתי צריך לעודד מישהי שחבר שלה בגד בה ומעולם לא חשבתי שזו תהיה דווקא רומי שאצטרך לעודד.

"לפחות לא נכנסת להריון." מלמלתי לעצמי והיא תקעה בי מבט פגוע.

"אני מאד שמחה שזה מצחיק אותך," כנראה חשבה שצחקתי, "לך." זזה ממני וקמה בהחלטיות.

"מה? רומי, לא צחקתי, את לא יודעת מה קרה לחברה הקודמת של ליאם?" קמתי אחריה והיא פתחה את הדלת וסימנה לי לצאת, "רום, החברה הקודמת של ליאם נכנסה להריון. אני לא יודע מה לומר לך, באמת שלא, את יודעת שאת כמו אחותי הקטנה אבל אני לא יודע מה לעשות עכשיו, אף פעם לא עודדתי מישהי שבגדו בה, בטח לא שהיא כמו אחותי." ניסיתי להתקרב אליה אבל היא זזה צעד אחד אחורה.

"כולכם בוגדים, הבנתי את זה, אני לא צריכה אותך כדי שתדגים לי את זה שוב." מלמלה בכאב. מצד אחד, יכולתי להבין אותה. החבר שלה, מישהו שהיה איתה במשך כמה חודשים והיא סמכה עליו כל כך, בגד בה. מצד שני, לרומי תמיד הייתה נטייה להקצין דברים. טוב, אף אחד לא מושלם.

"רומי, תנשמי עמוק." תפסתי אותה וחיבקתי אותה. ידעתי שאם לא אפעיל כח רומי לא תירגע וכמו תמיד, צדקתי. כעבור כמה דקות שוב ישבנו שוב כאשר ראשה על ברכיי ואני מנסה לעודד אותה.

"שים מוזיקה." היא אמרה והרימה את ראשה ממני.

"עצלנית אחת." חייכתי אליה וקמתי. לרומי הייתה מערכת בשווי של אלפי שקלים וארון דיסקים בחדר, היא תמיד שמעה מוזיקה, לא משנה מה היה מצב הרוח שלה, "מה את רוצה לשמוע?" שאלתי והוצאתי כמה דיסקים.

"שים לי בירן או שלושים שניות למאדים," אמרה ולפני שהספקתי לזוז מילימטר המשיכה, "או פאראמור, או קווין, או לא יודעת. תבחר לבד." אמרה ואני חייכתי לעצמי והוצאתי ערימת דיסקים מהארונית, פותח את הראשון שראיתי ושם במערכת.

"זה בסדר?" שאלתי כשהשיר הראשון בדיסק החל להתנגן. לפני שרומי הספיקה לענות הרגשתי את כל הדיסקים נשמטים מידי וראיתי את רומי מזנקת על מנת לתפוס את הדיסקים ומצליחה לתפוס שלושה מתוך חמישה.

"אני כל כך מצטער!" מיהרתי להתכופף על מנת להרימם אבל רומי התכופפה גם ונתקענו אחד בשנייה, "מצטער," מיהרתי לומר שוב וקמתי אך הפעם העפתי ערימת דפים שהייתה על השידה עליה הייתה מונחת המערכת הראשית, "אני כזה נזק." מלמלתי והתחלתי לאסוף את הדפים. רומי החזירה את הדיסקים למקומם ולאחר מכן באה לעזור לי.

"אתה כזה קלמזי." היא חייכה אליי ואני נשמתי לרווחה, לפחות היא לא רוצה להרוג אותי.

"את אוהבת אותי גם כשאני קלמזי." אמרתי ושנינו צחקנו. הרמתי את מבטי ועיניי פגשו בעיני השקד היפות של רומי. חיוכה העדין העביר שלווה עמוקה אל כל המביט בו ואני לא יכולתי שלא לחייך בחזרה. הושטתי את ידי לקחת עוד דף מהרצפה ובאותו הזמן רומי עשתה כמוני וידנו פגשו אחת בשנייה. שוב הרמתי את מבטי אליה והיא הביטה בי משועשעת. אני לא יודע איך הגענו לזה, אני לא יודע מאיפה לרומי בא האומץ אבל היא רכנה אליי והניחה את שפתיה על שפתיי. הנשיקה הייתה כל כך עדינה ורכה, מעולם לא הרגשתי מגע של כאלו שפתיים. אחרי שנייה וחצי רומי זזה ממני וקמה במהירות.

"זה לא צריך לקרות." אמרה ואני קמתי אחריה והנחתי את ערימת הדפים שהרמתי על השולחן שבו היו קודם לכן. שתקנו, לא ידענו מה לעשות, איך זה קרה? למה? אני לא יכול להיות איתה, היא אחותו של גיא, היא קטנה, היא כולה בכיתה י', אני לא יכול לעשות את זה. למרות כל הטענות שעברו בראשי שמתי את ידיי על מותניה של רומי וקרבתי אותה אליי. לא יכולתי להבין מה אמרו עיניה, נראה היה שסערת רגשות מתחוללת שם, אך זה לא מנע ממני לנשק אותה. בהתחלה רומי זזה באי נוחות אבל תוך זמן ממש קצר היא הניחה את ידה האחת על צווארי ובידה השנייה עברה על גבי שוב ושוב בעדינות. שוב כל הטענות החלו לרוץ במוחי, במיוחד האחת שצורחת שזוהי אחותו של גיא, החבר הכי טוב שלי, אך לא יכולתי להפסיק, היה משהו ממכר ומשכר בתחושת שפתיה.

"תמסרי לגיא שהייתי כאן." הכרחתי את עצמי להתנתק ממנה ופשוט יצאתי מהחדר. לא ידעתי מה לעשות עכשיו, ידעתי שזה מעשה נוראי ומגעיל אבל ידעתי גם שאם אשאר שם זה יתגלגל לדברים אחרים ולמרות הכל, היא אחותו של גיא. בדיוק כשעמדתי לצאת מהבית גיא ואופיר נכנסו.

"אה אחי, מה קורה?" הוא חייך ושאל, לא היה מופתע לראות אותי כאן.

"עלו הציונים בהיסטוריה." חייכתי חיוך מזויף וגיא הביט בי במבט תוהה, כאילו ישר הבין שמשהו לא בסדר, וסימן לאופיר שהוא כבר בא.

"בוא," אמר והתיישב על אחד הכיסאות במטבח, מסמן לי לשבת לידו, "מה יש?" שאל ואני שוב חייכתי חיוך מזויף.

"כלום, סתם הופתעתי מהציון ואז באתי אבל לא היית. דרך אגב, נראה לי שתרצה להרביץ לליאם מחר." אמרתי וידעתי שזה ישר יעלה לו את העצבים וככה יעזוב אותי.

"כמה קיבלת? אמרת שהל- רגע! מה אמרת?! מה הוא עשה?" כמו שחשבתי, גיא קם בעצבים מהכיסא ורץ לחדר של רומי. שוב קמתי לצאת אך הפעם נכנסה איריס, אמם של גיא ורומי, הביתה.

"תומר! כמה טוב לראות אותך! אתה יכול לעשות לי טובה ולעזור לי להוציא את המצרכים מהאוטו? יש אוכל שאתה אוהב." היא חייכה אליי ואני לא יכולתי לסרב, איריס הייתה כמו אמא שנייה בשבילי.

"ברור איריס." חיבקתי אותה קצרות ויצאתי החוצה. איריס אהבה לבשל אבל יותר מכל, בישלה באופן פשוט מושלם. לא משנה מה היא הכינה, היא תמיד הייתה עושה את זה בצורה הכי טובה שאפשר. היא יכלה לתת מתכונים לאנשים אבל אף פעם זה לא היה יוצא אותו הדבר, זה תמיד יצא פחות טוב. ומה שהיה הכי מוזר בכל זה שהיא מעולם לא השתמשה במתכון יותר מפעם אחת, אחרי פעם אחת שהייתה רואה אותו הייתה עושה מה שבא לה. את זה היא לימדה אותי לעשות אחרי שלמדנו לקרוא, היא לימדה אותי איך לקרוא את המתכון, להבין את היחס בין המצרכים ולבסוף להוציא תוצאה מושלמת. היה משהו קסום בבישול שלה והיא זו שלימדה אותי לאהוב את מה שאני עושה, להשקיע בו את מאת האחוזים אם לא יותר. כשהייתי קטן והייתי בא לגיא היא תמיד הכינה אתנו עוגיות ולאט לאט לימדה אותי לבשל כל מה שרק רציתי, מפיצות ועד עוגות מצוירות.

"תודה מותק, רוצה לעזור לי?" שאלה בזמן ששמה את הסינר עליה.

"ברור, מה מכינים?" חייכתי.

"מה בא לך? חשבתי על פיצות דקות או על תבשיל בשר." אמרה והחלה להוציא כל מיני מצרכים מארונות המטבח.

"פיצות זה דבר מעולה." חייכתי ועזרתי לה להוציא  חומרים, למרות שבכל פעם שהכנו את הפיצות משהו השתנה במתכון ידעתי את המתכון הבסיסי בעל פה ולכן השלב הראשוני עבר מהר מאד. להכניס ביצים, קמח וכל מה שצריך לקערה ולחכות שיתפח.

"הזמנתי את ההורים שלי ושל ליאור לאכול היום אצלנו, אם אתה רוצה אתה יכול להזמין גם את ההורים שלך, נראה לי שיש לנו פה מספיק פיצות לכולם." איריס שוב חייכה והוציאה מגש פיצה נוסף מהתנור הגדול. גיא ישב כבר ממזמן ואכל בזמן שאופיר צחקה עליו ומדי פעם חטפה לו את הפיצה שהייתה לו ביד. רומי לא ירדה, תהיתי אם זה בגלל הסיפור עם ליאם או בגלל שהיא יודעת שאני כאן.

"הם נסעו לסבא וסבתא לשבוע, יש לי בית ריק." הפניתי את מבטי אל גיא והוא קרץ לי.

"בלי שטויות," איריס אמרה, "אתה יכול לישון כאן אם בא לך." הוסיפה ואני הנהנתי בתודה, "יעל איתם?" שאלה בעניין.

"כן, היא זו שגרמה להם לנסוע מההתחלה." חייכתי כשנזכרתי בתחנוניה של הקרצייה הקטנה שיסעו לבקר את סבא וסבתא כי היא מתגעגעת. כולנו ידענו שהסיבה האמתית לרצון של יעל לנסוע אליהם הייתה סוסת הפוני שקנו לה ליום הולדת לפני חודש וקצת.

"נחמד מאד, אתה יכול להישאר לישון כאן, אני בטוחה שלגיא אין תוכניות אחרות." אמרה והביטה בגיא במבט דוחק.

"ברור!" גיא גלגל את עיניו. לאיריס לא הייתה בעיה עם אופיר, היא פשוט לא מספיק סמכה על גיא בשביל שהיא תיתן לאופיר לישון כאן.

"זה בסדר איריס, אני יכול להסתדר לבד." חייכתי חיוך מאולץ. לא באמת רציתי להישאר לבד בבית, במיוחד בגלל שידעתי שאני אוכל את עצמי מרגשות אשם על הנשיקה, או הנשיקות, עם רומי.

"אני לא שואלת, אני אומרת." איריס אמרה ולפני שמישהו הספיק להוסיף משהו ליאור, אביהם של רומי וגיא,  והוריהם של איריס וליאור נכנסו הביתה. איריס קראה לרומי וסימנה לי להתיישב ליד השולחן. כל כך קיוויתי שמישהו יתיישב מצדי השני ושלא אצטרך לשבת על יד רומי אך לרוע מזלי המקום הפנוי היחיד שנשאר על יד השולחן היה לידי.

"בתיאבון!" ליאור אמר כשרומי נכנסה למטבח וכולם ישר חטפו פיצות מהצלחות הגדולות שהיו במרכז השולחן.

"גיא, אתה יכול להעביר לי את הנסטי?" רומי שאלה ואני הבטתי בבקבוק הנסטי. הבקבוק היה במרחק נגיעה אך אני התנהגתי כאילו לא שמעתי את בקשתה של רומי.

"נו מה נסגר איתך רום? בקשי מתומר." הוא אמר והמשיך להכניס עוד ועוד חתיכות פיצה לפיו. הוא בכלל לועס אותן?

לא אמרתי מילה וקירבתי את בקבוק הנסטי אל רומי. לא נראה לי שמישהו אחר חוץ משנינו הרגיש את המתח וההתעלמות ההדדית ששררה בין שנינו.

"אז תומר, ספר, יש לך חברה?" ליאור שאל אותי והצלחתי לשמוע את רומי נחנקת מהנסטי לידי.

"אבא!" גיא ורומי אמרו וכל מי שישב סביב השולחן חוץ מרומי וממני צחקו. בדרך כלל לא הייתה לי בעיה לדבר על כאלו דברים עם ליאור ואיריס אך הפעם זה היה שונה, לא יכולתי לומר להם שזה תלוי בבת שלהם.

"קינוח?" איריס קמה ושברה את השתיקה שהשתררה, קמתי גם אני והתכוונתי לעזור לה אבל גיא תפס בידי ומשך אותי איתו לסלון.

"עכשיו אתה נח. ההורים שלי יסדרו את זה, סבא וסבתא רוצים בטח להיות איתם במטבח ואתה תהיה אתנו." הושיב אותי ורומי ואופיר נכנסו אחרינו.

"בוא רגע למעלה." אופיר תפסה בחולצתו של גיא והוא הלך אחריה כמהופנט, "אנחנו כבר באים." אופיר קרצה לנו ושניהם עלו למעלה בריצה ובצחקוקים. נשארנו רומי ואני לשבת, צחקוקים נשמעו מהמטבח וריח טוב מילא את כל הבית.

"אנ-" שנינו התחלנו לומר והשתתקנו. ידעתי שבמקרה אחר הייתי צוחק אבל הסיטואציה הזו הייתה כל כך מביכה ומציקה שפשוט חזרנו לשתוק ואף אחד לא ניסה לומר מילה נוספת.

"מה השקט הזה?" איריס נכנסה ועוגת הביסקוויטים שאיכשהו הספקנו להכין בזמן הכנת הפיצות בידה.

"סתם, עייפים." רומי מיהרה לומר ועדיין לא טרחה להסתכל עליי.

"איזה יום מחר? שלישי לא?" גיא ירד ומיהר לישר את חולצתו לאחר שליאור תקע בו מבט נוקב.

"כן, יש לנו מבחן אם שכחת." אמרתי והוא כמעט הפיל את צלחת העוגה שלקח. אופיר צחקה והתיישבה לידי מחייכת.

"במה?" הוא שאל ומיהר להתיישב גם הוא לפני שישבור משהו.

"לשון, בקטנה." חייכתי והוא נשם לרווחה, "לפחות זה. כמה קיבלת בהיסטוריה? לא סיפרת לי בסוף." אמר ואני חייכתי חיוך מרוצה.

"תשעים ואחת. כמה?" שאלתי והוא חייך גם הוא חיוך מתלהב. למרות שגיא עושה רושם של דביל ולפעמים מתנהג ככה בכל מה שהיה קשור ללימודים הוא היה גאון, לא משנה איזה מקצוע זה היה הוא יכול היה לקרוא פעם אחת את הסיכומים ופשוט לדעת הכל.

"תשעים ושמונה, אמרתי לך שטעיתי בשנה ובשם באחת השאלות שם. דפוק שכמותי." מלמל ואני נאנחתי, הלוואי עליי תשעים ושמונה.

"מה שתגיד." אמרתי ולקחתי חתיכת עוגה.

"אז, רומי... יש לך חבר?" סבתה של רומי שאלה פתאום ורומי ואני נאנחנו, איך הם תמיד חוזרים דווקא לנושא הזה?

 יצא קצת קצר...

עיצוב חדש אני אעלה בקרוב, הפוטושופ החדש שלי לא תומך בעברית אז אני צריכה לחפש אחד אחר. למישהו יש?

אני מקווה שאהבתם את זה, אני חושבת שהסיפור הזה הולך לצאת טוב ומעט שונה מכל שאר הסיפורים שהיו לי עד עכשיו.

אם אתם רוצים להיות בקבועיםתודיעו בתגובות (:

לגבי הסיפור הקודם, אני ממשיכה גם אותו אבל אני אעלה אותו (אולי) כשאני אסיים את הסיפור הזה, הוא פחות זורם לי כרגע.

יותר מזה אין לי כל כך מה לומר עכשיו, רק קמתי ואין לי כח לחפור לכם (למרות שאני זוכרת שהיה משהו שרציתי לומר, מקסימום אני אוסיף אותו בעריכה או משהו כזה)...

שבוע טוב אנשים,

(ואתם מוזמנים להגיב, מינימום 80 כניסות על מקסימום שלוש תגובות ביום זה מבאס.)