סיפורים בהמשכים.

טוב, היה ביקוש לג'יימי-בריאן אז הנה

פרק שישי - פגישות

האורות הבהבו והדגישו את עורו השזוף ואת גופו החטוב של בריאן. הוא בחן כל אחת שנכנסה למועדון, הסתכל טוב טוב למקרה שאולי פספס אותה. כלום. 

כבר שבועיים שבריאן מגיע לדליטון בשעה הכי מוקדמת שאפשר וחוזר רק לפני שהמקום נסגר. הוא תמיד עומד קרוב לדלת כדי שיראה את כל מי שנכנס ויוצא. הוא תמיד שם לב, תמיד בחן. היא פשוט לא שם, היא פשוט לא באה.

לא משנה מה בריאן ניסה לעשות הוא פשוט לא הצליח להיפטר מהרצון שלו לגעת בה, להיות איתה. הוא היה עם בנות שפעם חשב שהיו הרבה יותר סקסיות ממנה, שפעם העדיף אותן על פניה. כלום.

טובי כבר התחיל להיות מודאג. בריאן נראה מזעזע, כבר שבוע הוא כמעט ולא אוכל והוא רק מזיין כל היום, כל דבר שזז. הוא ניסה לדבר איתו אבל בריאן פשוט התעלם ממנו. הוא אפילו זרק את הבחורה שהייתה אצלו בדיוק כי הוא היה בטוח שזה יגרום לבריאן להתייחס אליו אבל לבריאן לא היה אכפת, הוא פשוט המשיך לשכב במיטה והסתכל על התקרה.

הוא באמת לא הבין מה קרה לו. הוא ידע שג'יימי, הבחורה שהייתה כאן בשבועות האחרונים, כבר לא באה אבל הוא לא הצליח להבין למה זה כל כך משנה לבריאן, הוא מעולם לא התייחס למי שהיה לידו.

עכשיו טובי עמד ליד בריאן במועדון וראה איך הוא סורק את כולו בחיפוש, בדיוק כמו שעשה בכל השבוע האחרון.

"בריאן, אני חושב שאני אפרוש. אני מת מעייפות. בבקשה אל תעשה משהו מטומטם." טובי הניח את ידו על כתפו של בריאן אך הוא לא התייחס אליו. טובי יצא מהמועדון וניסה לחשוב מה הוא יכול עשות על מנת לעזור לבריאן. הוא חשב לנסות להכיר לו מישהי מקסימה אבל ישר שלל את האפשרות, בריאן לא היה מתייחס אליה. טובי ידע שהאופציה היחידה שלו היא לדבר עם ג'יימי אבל איפה הוא ימצא אותה עכשיו?

הוא הוציא את הפלאפון מכיסו וחייג למספר שכבר היה לו כל כך מוכר, המספר שחייג אליו כמה פעמים בכל יום בחודש האחרון.

הוא לא הבין מה הוא מוצא בו, מה מדהים אותו בו כל פעם מחדש. ג'ונתן היה שונה מכל אחד אחר שטובי הכיר. הוא היה ביישן, חכם להפליא ופשוט מתוק. לא הייתה דרך אחרת להגדיר אותו. הוא תמיד הקשיב לו וכמעט תמיד ידע מה לומר ואיך לעזור, הוא בישל לו ועודד אותו, הוא למד להכיר אותו בדרך שאפילו בריאן לא הצליח להכיר. הוא כמעט הצליח להשכיח ממנו את בריאן לחלוטין.

"היי." ג'ונתן ענה וטובי יכול היה להרגיש את החיוך שלו דרך הטלפון.

"מה קורה מותק?" טובי הרגיש את קצות שפתו עולות והרגיש כל כך מטופש.

"בסדר, אני בדיוק עם אחותי כאן. מה איתך?" ג'ונתן שאל וטובי שמע צחוק של נערה מהצד השני.

"האמת היא שלא כל כך טוב. יש מצב שאנחנו יושבים לדבר?" טובי שאל.

"ברור. אתה רוצה לבוא לכאן? אחותי צריכה ללכת גם ככה אז נהיה רק שנינו." ג'ונתן ענה לו בטון זומם וטובי צחק ואמר שכבר יגיע.

כל הדרך לביתו של ג'ונתן טובי חשב על החודש האחרון. על זה שהם לא הפסיקו לדבר, על זה שהם סתם שכבו בבוקר במיטה וצחקו או ראו טלוויזיה. הוא הרגיש כמו מישהו רגיל, כמו בסרטי הקומדיה הקיצ'ים שאהב.

טובי לא רצה להודות בכך אבל אם ג'ונתן היה מוכן לצאת מהארון סוף כל סוף או אם רק היה מוכן לספר לאחיות שלו טובי ישר היה קופץ על ההזדמנות. הוא לא יכול היה למצוא מישהו יותר טוב ממנו.

"היי!" ג'ונתן פתח את הדלת בחיוך לאחר שטובי דפק. הוא לבש טרנינג גדול ושיערו היה פרוע.

"היי." טובי אחז בגבו ומשך אותו אליו. ג'ונתן תפס בפניו ונישק אותו נשיקה מלאת תחושה.

"מי אתה ואיפה ג'ונתן?" טובי צחק ונישק אותו נשיקה קצרה נוספת.

"סיפרתי להן. לג'יי יותר נכון. אלי קטנה מדי בשביל אינפורמציה כזאת." ג'ונתן פשוט קרן מאושר.

"אתה לא רציני!" טובי קפץ עליו.

"אנחנו נראים כמו ילדים בני שמונה ואנחנו עומדים בכניסה לבית. בוא ניכנס." ג'ונתן צחק וליפף את אצבעותיו עם אצבעותיו של טובי.

הם התיישבו על הספה וג'ונתן התחיל לספר לו על סרט שראה כשטובי הבחין בתמונה של שני אנשים על השולחן.

"ביי ג'ון, אני הולכת!" דלת אחד החדרים נפתחה ונערה יצאה ממנה.

"ג'יימי?" טובי קם והביט בה מבולבל.

"טובי?" ג'יימי הביטה בו, מבולבלת גם היא.

"אתם מכירים?" ג'ונתן קם גם הוא, מבולבל.

"בריאן." שניהם מלמלו והוא נאנח וחזר לשבת על הספה.

"אתה ה'אולי-חבר' של ג'ונתן?" ג'יימי שאלה וטובי הנהן. היא שמחה, היא תמיד חשדה שג'ונתן הומו אבל כשהוא סיפר לה היום באופן סופי היא קיוותה שהוא ימצא מישהו שיהיה מספיק טוב בשבילו. טובי בהחלט ענה על ההגדרה הזאת.

"את האחות הקטנה של ג'וני? חשבתי שקוראים לך ג'יי." טובי חיכך את ידו בעורפו במבוכה.

"זה מין קטע כזה אצלנו, לכל אחד יש קיצור." ג'ונתן מלמל.

"אני חייב לדבר איתך. באתי בשביל לדבר על זה עם ג'ונתן אבל אני בכלל חייב אותך." טובי אמר וסימן לה לבוא לשבת איתם.

"אני אסמס שנייה שאני מתעכבת." ג'יימי סימסה לדרק והתיישבה מולם.

"ללכת? זה כזה מוזר." ג'ונתן מלמל וטובי שם את ידו על ירכו.

"מה פתאום. ומה זה 'אולי-חבר'? אני אשמח להיות איתך." הוא חייך וג'יימי צחקה כשראתה כמה ג'ונתן מסמיק.

"גם אני איתך." ג'ונתן נשך את שפתו וטובי רכן לנשק אותו כשג'ונתן סימן לו לדבר עם ג'יימי.

"אה, נכון, סליחה." הוא חייך במבוכה והתיישר. ג'יימי חייכה אליהם.

"מה קרה?" היא שאלה כשטובי המשיך לשתוק.

"בריאן מתגעגע אלייך. הוא לא אמר את זה במפורש אבל אני ממש דואג לו. הוא לא אוכל, לא הולך לעבודה, לא מדבר. הוא פשוט מזיין כל מה שזז בלי לחשוב בכלל. הוא בדיכאון מאז שנפרדתם. אני חושב שאתם צריכים לחזור. אם את לא רוצה אז בבקשה לפחות תנסי לדבר איתו. אני לא יכול להמשיך לראות אותו ככה, הוא החבר הכי טוב שלי." טובי אמר וג'יימי נשמה עמוקות, מנסה למנוע מהדמעות לזרום. הוא כבר היה מתוסכל לחלוטין.

"הוא נפרד ממני. אני לא יכולה להכריח אותו להיות איתי. וחוץ מזה, אני עברתי אותו. אני עם מישהו אחר עכשיו. בריאן ואני הסכמנו שאין יותר 'אנחנו'. זה כל אחד לעצמו. ואם הוא היה כל כך מתגעגע ושבור הוא היה טורח לדבר בעצמו. הוא לא ילד קטן והוא לא צריך לשלוח אנשים אחרים אז שיפסיק לזיין את כל העולם ואשתו ושיתאפס על עצמו." ג'יימי הרגישה את לחייה מתחממות וג'ונתן נאנח.

"היא לא יכולה לחזור אליו כי הוא שבר אותה." הוא אמר לבסוף וג'יימי תקעה בו מבט עצבני בזמן שטובי נראה מופתע.

"בריאן? הרס אותך? הוא שבור לגמרי אבל יש לו אגו גדול מדי בשביל להודות בזה." טובי אמר וג'יימי קמה.

"אני מאחרת כבר. תהנו." ג'יימי קמה ויצאה מהבית.

"בבקשה אל תלחץ עליה." ג'ונתן הניח את ידו על ירכו של טובי ונשען עליו. טובי התכוון להתווכח איתו אבל לא יכול היה לעמוד בפני החיוך הממיס של ג'ונתן. הוא תפס את לחיו ונישק אותו, מרגיש את טעם הקפה ששתה לפני שהגיע.

"אתה עוד תהרוג אותי יום אחד." טובי חייך והתיישב על ברכיו של ג'ונתן, "ומה זה כמעט חבר?" הוא ניסה להביט בעיניו של ג'ונתן אך זה הסיט את מבטו במבוכה.

"אף פעם לא דיברנו על זה..." הוא מלמל במבוכה וטובי תפס את כפות ידו של ג'ונתן ומשך אותו קדימה, מקים את שניהם.

"חשבתי שזה ברור לך מכמות השיחות שלנו ביום אבל אם זה לא עזר אז אני בטוח שזה יעזור." טובי חייך חיוך מפתה ומשך את ג'ונתן לחדר השינה.

*

"מה קרה?" דרק שאל אחרי שסיימו להזמין. הוא לקח אותה למסעדה חדשה שנפתחה ברחוב ליד ביתה. הוא שם לב שמאז שהגיעו למסעדה דעתה של ג'יימי נראתה מוסחת.

"מה?" ג'יימי התנערה מהמחשבות שלה.

"מה קרה?" דרק חזר על השאלה.

"סתם, בקטנה כזה. מה קורה?" ג'יימי חייכה אל דרק וניסתה להסוות כל שארית של מחשבה על בריאן.

"קיבלתי היום הצעה שיוציאו מלגה על שמי. אני עדיין מתלבט אם להיענות לה או לא." דרק חייך.

"מה? זה מדהים! למה שלא תרצה?" ג'יימי שמה את כף ידה על כף ידו של דרק וחייכה אליו בגאווה.

"כי זה נראה לי צבוע. אין לי תואר במקצוע שרוצים שהמלגה תהיה עליו. וחוץ מזה, אני לא צריך שזה יהיה על שמי, זה לא כזה משנה לי על שם מי זה יהיה. נראה לי שזה יהיה יותר נכון אם זה יהיה על שם מישהו שקשור לתחום או שבאמת עשה משהו בשביל התחום הזה." דרק הסביר והמנות בדיוק הגיעו. ג'יימי חייכה בייאוש למראה המנות, לא משנה כמה פעמים תבקש מדרק שהמנות יהיו בגודל נורמלי הוא תמיד יצליח לשכנע איכשהו את המלצר להביא מנות גדולות יותר. היא יכלה להתחרפן מזה.

"לפני שאת אומרת משהו, אנחנו לא לבד היום." דרק קלט את מבטה של ג'יימי על המנות הגדולות.

"מה זאת אומרת?" ג'יימי תהתה.

"אני יודע שהייתי צריך להכין אותך לפני אבל ידעתי שאולי תתנגדי. ההורים שלי רוצים לפגוש אותך." דרק ניסה לחייך ברוגע אך המבט המודאג שלו נראה בבהירות, הוא לא ידע איך ג'יימי תגיב לזה.

"אתה לא רציני." ג'יימי הרגישה את ליבה מתחיל לפעום במהירות. מה אם הם לא יאהבו אותה? מה אם היא תפדח את עצמה, או יותר גרוע, את דרק?

"ג'יימי, בייב, אני באמת לא חושב שיש לך למה להיות לחוצה. הם יאהבו אותך. פשוט תהיי עצמך." דרק חייך אליה והניח את ידו על גבי ידה. "ואני חושב שכדאי שתתחילי לנשום כי הם פה." הוא אמר בעדינות וקם, מסמן לשני אנשים בכניסה את מקומם.

"אני אהרוג אותך." ג'יימי סיננה ונעמדה, מורחת על פניה חיוך.

"דרק!" אישה בת כחמישים פרסה את ידה וחיבקה את דרק בחוזקה. היא נראתה מאד קרה ועם זאת מאד חמה, כאילו היא שונאת את כולם מלבדו, כאילו דרק הוא האור בחיה.

"את חייבת להיות ג'יימי." איש שנראה הרבה יותר מבוגר מהאישה ושלא כמוה נראה חם ואוהב ניגש אליה. ג'יימי הושיטה לה את ידו אך הוא הניף את ידו בביטול וחיבק אותה.

"נעים להכיר מר אריקסון." ג'יימי אמרה וראתה את חיוכו המאושר של דרק. היא נשמה עמוק ואמרה לעצמה להירגע, מה כבר יכול לקרות?

*

ג'יימי נפלה על המיטה ליד דרק ושניהם התנשפו בקול. דרק ליפף את אצבעותיו באצבעותיה של ג'יימי וחייך אליה.

"אני לא יודע מה עשיתי שזכיתי בבחורה כמוך. באמת ג'יימי, את מדהימה." הוא נישק את כפות ידיהם וג'יימי חייכה אליו.

דרק היה מקסים, באמת, היא אפילו יכולה לאהוב אותו. הבעיה היחידה הייתה שכל מה שהיא חשבה עליו היה בריאן. אולי טובי צדק? אולי בריאן באמת צריך אותה? אולי היא צריכה לדבר איתו כדי שדברים יסתדרו?

"ההורים שלך ממש נחמדים." ג'יימי אמרה. היא הייתה חייבת לדבר על משהו, אפילו על הדבר הכי קטן. היה לה כל כך קשה להמשיך לשכב שם ולא לקום וללכת, היא לא הייתה רגילה לזה.

"הם נורא אהבו אותך." דרק חייך ולפני שג'יימי הספיקה לענות הפלאפון שלו צלצל.

"דרק. כן. כן. אני עסוק. עד כדי כך? כן. אני מבין. טוב. תקבע פגישה. כן. חצי שעה." מצחו של דרק התכווץ וג'יימי ראתה את התסכול בעיניו.

"הכל בסדר?" היא שאלה כאשר ניתק.

"אני חייב ללכת. מצטער. את יכולה להישאר כאן, תרגישי בבית." דרק קם בזריזות והתחיל להתלבש. תוך כמה דקות הוא כבר היה לבוש בחליפה מגוהצת ולא נראה כאילו הרגע יצא מהמיטה.

"זה בסדר, אני מבינה." ג'יימי חייכה ודרק רכן לנשק אותה.

"אני כבר מתגעגע." דרק אמר ויצא מהדירה.

 *

חודש עבר.

דרק פינק את ג'יימי בכל דרך אפשרית, היא לא יכלה לבקש מישהו יותר טוב ממנו. הוא היה כל כך מקסים ודאג לה ולמשפחתה להכל, הוא לא נתן לה להרגיש חוסר במשהו אפילו לשנייה אחת.

ועדיין, למרות כל זה, ג'יימי לא הצליחה לאהוב אותו כמו שרצתה. היא מאד חיבבה אותו, היא חייכה כשראתה אותו ואהבה לשבת לדבר איתו אבל פה הכל הסתכם.

דרק לעומת זאת התחיל להתאהב בג'יימי. הוא ראה שג'יימי לא מאוהבת בו אבל חשב שאם ימשיך להתנהג בצורה כזאת טובה היא תוכל להתאהב בו יום אחד.

"היי ביי, מה קורה?" דרק נכנס לדירה שלה ונשק לשפתיה.

"בסדר, ג'ונתן וטובי צריכים לבוא עוד מעט. רוצה לעזור לי?" היא חייכה והצביעה על ערימת כלים מלוכלכים.

"מה את מכינה?" הוא שאל והוריד את ג'קט החליפה.

"שמתי עכשיו פשטידה בתנור ושקשוקה על האש, אני כבר מסיימת להכין את הפאי." היא חייכה והתחילה לרקוד לקצב המוזיקה שנשמעה מהסלון.

"איפה אלי?" דרק שאל והתחיל לשטוף את הכלים.

"ישנה, היא לא הרגישה טוב היום אז נתתי לה אקמול ילדים והשכבתי אותה לישון. אם אני אראה שאין לה חום אני אעיר אותה לאכול." ג'יימי ענתה. שימח אותה לראות שלדרק אכפת מהאחים שלה, שלא אכפת לו רק ממנה, מהגוף שלה. לא כמו בריאן.

"סתמי ג'יימי." היא חשבה לעצמה.

"מה אמרת?" דרק הרים גבה.

"כלום." היא צחקקה, היא לא הרגישה שהיא אמרה את זה בקול.

"מטורפת אחת." דרק צחק ונישק אותה.

"דרק! אתה מלא סבון כלים!" היא צחקה והוא מרח לה קצף על האף.

"מה קורה?" ג'ונתן וטובי נכנסו למטבח וג'יימי זזה מדרק בביישנות. היא לא אהבה את העובדה שג'ונתן רואה אותה ככה.

"ג'יי." טובי חיבק אותה והוסיף בלחישה, "אנחנו חייבים לדבר."

"אני הולכת להביא משהו. טובי, תעזור לי?" ג'יימי אמרה ויצאה מהחדר כאשר טובי אחריה.

"מה יש?" היא שאלה כאשר היו מחוץ לתווך השמיעה של ג'ונתן ודרק.

"אני חייב שתלכי לדבר עם בריאן. לא ראיתי אותו כבר שבועיים והעוזרת שלו אומרת שהוא לא מגיע לעבודה. ניסיתי להיכנס לשם היום אבל הוא החליף את כל המנעולים ולא הסכים לפתוח לי. ג'יימי, בבקשה, אני מתחנן." טובי הביט בה וג'יימי ראתה עד כמה הוא שבור.

"תן לי לחשוב על זה." ג'יימי אמרה וטובי הנהן.

מצד אחד ג'יימי לא רצתה ללכת לבריאן, היא פחדה שיקרה משהו, היא פחדה ממנו. היא לא רצתה לראות אותו, היא לא רצתה שהוא יפגע בה. וחוץ מזה, היא לא רצתה לתת לו את הסיפוק בלראות אותה זוחלת בחזרה אליו.

מצד שני, ג'יימי לא יכלה לסבול את המחשבה שבריאן במצב לו טוב, במיוחד בגללה. היא גם לא יכלה לראות את טובי סובל ככה בגלל זה.

"הכל בסדר?" דרק שאל כאשר הם חזרו למטבח.

"בטח!" טובי חייך וחיבק את ג'ונתן.

'בטח' חשבה ג'יימי וחייכה לעצמה במרירות.

*

ג'יימי עמדה מול דלת המתכת הגדולה ונשמה עמוק.

'את לא חייבת להיכנס, ממש לא. את יכולה פשוט להסתובב וללכת.' היא אמרה ועצמה ודפקה בדלת.

'רוצייייי!' תת ההכרה שלה צרחה אך כבר היה מאוחר מדי.

"מי זה?" ג'יימי שמעה את קולו של בריאן בוקע מהאינטרקום ונשימתה נעצרה. היא מעולם לא חשבה שלקול של מישהו יכולה להיות כזאת השפעה עליה.

"זאת אני." היא לחשה ולפי קצב נשימתו של בריאן ג'יימי ידעה כי הוא הבין שזו היא.

"מה את רוצה?" הוא שאל בטון יבש. ג'יימי הרגישה את לחיה מתלהטות מכעס.

"תן לי להיכנס." היא אמרה וחצי דקה לאחר מכן נשמע צפצוף רך. ג'יימי פתחה את הדלת.

הבית היה הפוך. השולחנות היו הפוכים, בקבוקי בירה וודקה היו מפוזרים בכל רחבי הבית, השטיח היה במטבח ושברי זכוכיות היו מפוזרים על הרצפה.

"מה קרה כאן?" ג'יימי נשפה וקיוותה שלא בריאן הוא זה שאחראי לכל הבלאגן הזה.

"מסיבה." ג'יימי שמעה את קולו של בריאן מאזור השינה. היא הרימה את עיניה והרגישה את ליבה מאיץ. בריאן עמד שם, עירום לחלוטין, ובידו בקבוק בירה.

"מה את רוצה ג'יימי?" הוא שאל בחיוך, "לא עמדת בזה וחזרת על ארבע?" ג'יימי שמעה את העוקצנות בקולו.

"שמעתי מטובי שאתה לא בשיא ובאתי לראות האם השמועה נכונה ובריאן קולפר האגדי השתגע." ג'יימי הרשתה לעצמה להזיז כמה חולצות שהיו זרוקות על אחד הכיסאות שלא היו הפוכים ולהתיישב.

"טובי הרכלן הזה... מה אני אעשה איתו?" בריאן הכניס את רגליו ברישול לתוך נעלי בית והתקדם לעברה. ג'יימי הריחה את ריחו, ריח של שמפו מעורב בריח שמיוחד רק לו, ריח בריאני מיוחד.

"אתה פוגע בו." ג'יימי אמרה וראתה איך זיק של כעס וחשכה עובר בעיניו.

"ג'יימי, מותק, אני מבין אם לא יכולת לעמוד בזה והחלטת שאת צריכה לעזוב את הבכיין המסכן שאת איתו עכשיו כדי לחזור אליי. באמת שאני מבין, את לא תמצאי מישהו שמזיין טוב כמוני, אבל מי את בכלל שתתערבי ביני ובין טובי? את כלום." בריאן אמר בקור. ג'יימי הרגישה דמעות עולות במעלה גרונה ונשמה עמוק. אסור לה לבכות עכשיו.

"אני לא חייבת לעשות את זה." היא קמה והסתובבה, מתקדמת לדלת, אך משיכה בידה עצרה אותה וסובבה אותה חצי סיבוב. כעת היא עמדה מול בריאן העירום והרגישה את נשימתו על פניה. היא עצמה את עיניה בניסיון לא להביט בעיניו ולהיכנע לו, בניסיון לא לפרוץ בבכי או להתנפל עליו בנשיקות.

בריאן עמד שם והביט בג'יימי. הוא ידע שהיא יכולה להסתובב וללכת אך עברו כמעט עשר דקות וג'יימי נשארה לעמוד שם.

לבסוף ג'יימי הרימה את עיניה ולפני שבכלל הספיקה לנשום שפתיה פגשו את שפתיו של בריאן.

-

זה מה יש בינתיים.

אני יודעת, אני קצת חלודה.

חוזרת על השאלה שלי- את מי רואים בRock im Park?

חופש נעים!

רוני.