סיפורים בהמשכים.

פרק חמישי - דרק

ג'יימי נכנסה לשירותים והסתכלה על עצמה במראה. האיפור הבולט והבגד הצמוד והמבליט שינו את מראה לגמרי, היא לא הייתה היא. ג'יימי עישנה שלוש סיגריות וחזרה לחדר השחור, לסיוט.

עוד ועוד שירים המשיכו להתנגן וג'יימי המשיכה לרקוד, בכל פעם בקצב שונה, בדרך שונה. היא בדיוק עמדה לצאת לעוד הפסקה כאשר הדלת נפתחה ופרצוף מוכר הופיע בפתח.

ג'יימי רצתה להקיא.

דרק נכנס לחדר והסתכל עליה, היא לא הצליחה להבין אם זה במבט של גועל או של אכזבה אבל היא בהחלט הצליחה לקבל תחושה לא טובה. רק לפני כמה שעות היא אמרה לו שהיא לא יכולה לעבוד במשרה מלאה והנה הוא כאן, רואה אותה יורדת לרמה הכי נמוכה שיש מבחינתה ומשפילה את עצמה.

השיר סוף סוף נגמר וג'יימי שוב יכלה לצאת להפסקה. היא ירדה מהבמה והלכה לכיוונו של דרק, מובכת ומושפלת.

"היי." היא ניסתה לומר אך נחנקה.

"חבר שלי אמר שהוא ראה אותך כאן, אמרתי שהוא בטח מדמיין אבל החלטתי לבוא לבדוק בכל זאת. מה קרה? אמרתי לך שאם תצטרכי תמיכה כלכלית או כל תמיכה אחרת אני כאן. לא צחקתי." דרק ניסה לתפוס את מבטה אך ג'יימי לא אפשרה לו, היא פשוט לא הצליחה להשתחרר מתחושת ההשפלה.

"אני יודעת אבל רציתי לעזור לאח שלי כמה שיותר, לא חשבתי אי פעם שאני אגיע לרמה כזאת. זה כל כך משפיל." היא הרגישה דמעות עולות בעיניה. היא לא הכירה את עצמה בשום מובן, גם בגלל העבודה וגם בגלל הבכי.

"היי, ג'יימי, זה לא כזה נורא. את לא חייבת לעשות את זה אבל אם את מחליטה כן להמשיך אז תזכרי שגם זאת עבודה וכל עבודה היא עבודה מכובדת, תלוי איך את מסתכלת עליה. את הופכת פה כמה גברים, ולא מעט אם יורשה לי לומר, למאושרים. לא מעט גברים שבאים למקומות האלה באים כדי לפרוק רגשות ולהוריד מתחים ואת עוזרת להם. אני לא אומר שאת לא יכולה להשיג עבודה יותר טובה ויותר רצינית אבל אל תרגישי מושפלת בגלל העבודה הזאת, זה לא כזה נורא. ואם את רוצה אני מוכן לבוא איתך למנהל שלך כדי שתוכלי להתפטר ואם לא, אני מוכן לשבת פה ושתתרכזי רק בי או אם את מעדיפה אני פשוט אלך ואשכח מכל זה." דרק הרים את רשה של ג'יימי והיא יכלה לראות בעיניו שהוא באמת מתכוון לכל מה שאמר. היא נשמה עמוקות וסימנה לו שיבוא איתה.

"איך את כבר מתפטרת? הרגע העסקתי אותך! אני לא מביא לך דולר אחד! דולר את לא תראי ממני!" המנהל צרח, אדום מרוב כעס ודחף את ג'יימי ודרק מחוץ למסדרון.

הם יצאו החוצה וג'יימי הרגישה משב רוח קפוא מתקיף אותה. היא ניסתה למנוע מגופה לרעוד אבל ככל שעברו השניות היא לא הצליחה לשלוט בזה וכל גופה רעד.

"קחי," דרק הוריד את מעילו ושם על כתפיה. מזג האוויר באזור אף פעם לא היה סדיר באותה התקופה, יכול היה להיות חם ברמות ושעה לאחר מכן יכל לרדת שלג.

"תודה." ג'יימי אמרה בזמן שהם חיכו שמונית תעצור להם.

"בטח. את רוצה ללכת לשתות משהו? אני חייב קפה והאמת שאני אשמח לאכול משהו." דרק חייך אליה והיא ראתה את שתי גומות החן שלו ונמסה.

"חשבתי שאתה נגד יחסי מעסיק-עובד." היא אמרה, היא רצתה ללכת איתו אבל ידעה שזה עלול להוביל לדברים אחרים.

"תמיד יש יוצאי דופן." הוא פתח לה את דלת המונית שבדיוק עצרה לידם והיא נכנסה פנימה, נשאבת לחום המזמין בתוך המונית. דרק התיישב צמוד אליה והרגיש איך גופה של ג'יימי ממשיך לרעוד למרות המעיל החם והמזגן שהיה מכוון על חום. הוא ליפף את ידו סביבה וקרב אותה אליו, מעביר את ידו על ידו שוב ושוב על מנת לחמם אותה.

ג'יימי שמה את ראשה על כתפו של דרק ונתנה לו לנסות לחמם אותה. היא ידעה שהרעידות לא באות רק מהקור אלא גם מהתחושה הלא מוכרת של הלחץ בבטן והחיוך האוטומטי שעלה לה בכל פעם שהוא רק דיבר או חייך.

דרק הוציא שטר ושילם לנהג המונית ואפילו לא אפשר לג'יימי להתווכח על כך איתו. הוא אחז בידה והם נכנסו לתוך בית קפה חמים ומזמין שג'יימי נהגה ללכת אליו עם אחיה בתקופה שעוד גרו בבית הוריה.

"מה את רוצה לאכול?" דרק שאל לאחר כמה דקות של עיון בתפריט. ג'יימי הייתה מורעבת, פתאום היא קלטה שלא אכלה כמעט וכלום באותו היום.

"אני אוכל רק אם תיתן לי לשלם על עצמי." ג'יימי אמרה ודרק חייך.

"תני לי לשלם עלייך לפחות בדייט הראשון." הוא אמר ולא הוריד את עיניו מהתפריט.

"דייט?" ג'יימי הופתעה, היא לא חשבה שהוא היה רציני כשאמר שיש יוצאי דופן.

"רק אם את מוכנה." סומק קל הציף את לחיו של דרק וג'יימי נמסה. הוא הדהים אותה.

"אני אשמח." היא חייכה ודרק הרים את עיניו והביט בה. הוא לא סרק אותה כמו שאר הבחורים, כמו בריאן. הוא הביט בה ברכות, בחמימות. הוא לא הפשיט אותה במבטו אלא פשוט נכנס לתוכה דרך עיניה וגרם ללחצים  בבטן שוב לבוא. "אתה מביך אותי." היא אמרה לבסוף והוא חייך.

"מצטער, את פשוט מדהימה אותי. באמת." הוא אמר וסימן למלצרית להגיע.

"אני? אתה מושלם. אתה הבחור שכל בחורה חולמת עליו." היא צחקקה במבוכה והזמינה קפה ובורקס גבינה.

ג'יימי התחילה להרגיש ממש טוב עם עצמה בצורה שאף פעם לא הרגישה. היא הייתה כל כך בטוחה בגוף ובמראה שלה אבל דרק השרה עליה ביטחון שונה, ביטחון בעצמה כמו שהיא, היא אהבה להיות מובכת מדברים שהוא אמר, היא אהבה את התחושה של ידו משולבת עם ידה.

"הנה, דוגמה. לא הייתה בת אחת שיצאתי איתה, ותאמיני לי שיצאתי ללא מעט דייטים, שהזמינה משהו יותר משמין מסלט בדייט הראשון או בכל דייט אחר. אנחנו עוד לא התחלנו את הדייט שלנו ואת כבר אוכלת בורקס ושותה קפה. אני מת על זה." דרק אמר בחיוך וסומק עז הציף את לחיה של ג'יימי. אולי היא הייתה צריכה להזמין סלט? היא לא חשבה על זה. וחוץ מזה היא בכלל לא אוהבת סלט.

"אל תיבהלי, אמרתי שאני מת על זה. אני אוהבת שאת ככה." דרק הניח את ידו על כף ידה והיא הביטה בו. גומות החן שלו שוב הופיעו וגרמו לג'יימי להפוך לשלולית על הרצפה.

"אתה הורג אותי." היא מלמלה.

המלצרית הביאה להם את האוכל שלהם וג'יימי ודרק המשיכו לדבר. השיחה זרמה ואף אחד מהם לא הרגיש איך השעות עוברות ובית הקפה הולך ומתרוקן. הם אכלו וצחקו, דיברו ושמעו, אמרו ועשו. ג'יימי מעולם לא הייתה כל כך הרבה זמן עם גבר בלי מגע פיזי כלשהו.

"נראה לי שהלך לנו מחר." דרק  הציץ בשעון שלו וג'יימי הופתעה. השעה הייתה כבר כמעט שש בבוקר. הם היו צריכים להיות במשרד עוד שעה, "נכריז מחלה?" הוא חייך.

"לא, אני חייבת כל שעת עבודה שיש." ג'יימי חייכה חיוך מתנצל ודרק הוציא את הפלאפון מכיסו וחייג.

"היי ברנדה, זה דרק, יש שינוי בתוכניות ואני צריך להיות היום מחוץ למשרד לכמה פגישות דחופות. אני לוקח איתי את המזכירה החדשה שלי כי אני צריך להראות לה כמה דברים אז תדחי בבקשה את כל מה שהיה אמור להיות לי להיום ותיידעי את המזכירה שאני צריך שהיא תהיה בשמונה בין הדסון לנילס. תודה והמשך יום נהדר." דרק השאיר לה הודעה במשיבון וחייך אל ג'יימי, "את מקבלת את השעות שלך, אני מקבל אותך."

"כוחו של הכסף." ג'יימי אמרה.

"זה רק הפעם, אי אפשר סתם לסיים כזה דייט ראשון מושלם. וחוץ מזה, אני באמת רוצה להראות לך משהו. בואי." דרק זרק שני שטרות של עשרים דולר על השולחן והושיט את ידו לג'יימי.

הם שוב נכנסו למונית ודרק נתן לנהג את כתובתה של שכונת יוקרה שבה ישנם בעיקר מוזיאונים.

"לאן אנחנו הולכים?" ג'יימי שאלה ובריאן חייך חיוך ממתיק סוד.

"כבר תראי." המונית נעצרה לאחר נסיעה של כרבע שעה וג'יימי מצאה את עצמה עומדת מול אחד מהמוזיאונים הכי מבוקשים וגדולים בארץ. זה היה מוזיאון שהיה אליו תור של ארבע-חמש שעות אם היה לך מזל והוא היה סגור.

"מה אתה עושה?" ג'יימי שאלה כאשר דרק צלצל באינטרקום.

"אדון אריקסון, טוב לראות אותך כאן שוב. איזו כניסה אתה מעדיף?" קול של איש מבוגר בקע מהאינטרקום וג'יימי קפצה בבהלה.

"מזרחית, תודה דון." דרק ענה לו ושערי הברזל הגדולים נפתחו. דרק אחז בידה של ג'יימי והוביל אותה לכניסה שסמל 'הכניסה אסורה' היה מוצמד אליה. ג'יימי תהתה איך הם הצליחו להיכנס ועוד למקום שאנשים מעטים מאד מורשים להיכנס אליו.

"אני יודע מה את רוצה לשאול אבל לפני זה תני לי לבדוק שאני לא טועה. את חובבת אומנות, עתיקה ומודרנית אבל יש לך חיבה מסוימת שאת לא מצליחה להבין לשאנל קרסו." דרק אמר בחיוך מרוצה כאשר ג'יימי הנהנה, היא סיפרה לו את זה רק כמה שעות קודם לכן.

"עצמי עיניים." דרק אמר וג'יימי עצמה את עיניה, היא לא ראתה שום סיבה למה לא לבטוח בו. דרק שם את ידיו על עיניה והוביל אותה כמה צעדים עד שנעצר. הוא ספר עד שלוש והוריד את ידיו מעיניה. נשימתה של ג'יימי נעצרה. היה זה עותק בגודל מקורי של הציור הכי מפורסם של שאנל קרסו. היו רק שלושה כאלה בכל העולם.

"זה המקורי." קולו התנגן באוזנה, כל כך קרוב ונעים.

"זה מושלם. תודה שהראית לי את זה." ג'יימי בקושי הצליחה לישון. היא הייתה המומה. הכי קרוב שהיא הצליחה להגיע עד עכשיו לציור של שאנל קרסו היה דרך קטלוג שעשה ספיישל עליה.

וחוץ מזה, דרק עמד כל כך קרוב אליה והיא פשוט לא הצליחה להסדיר את נשימתה.

"אני חושבת שאם תמשיך לעמוד כל כך קרוב אליי אתה תהיה חייב להנשים אותי." ג'יימי הודתה לבסוף. היא כבר הייתה ממש בלי יכולת לנשום וידעה ששום דבר רע לא יצא מזה.

"לא ידעתי שאני משפיע עלייך עד כדי כך." דרק לחש לה באוזן אך לא זז. ג'יימי הרגישה את שפתיו מטיילות על צווארה ועורפה. מרפרפות, קלות ועדינות, בקושי נוגעות. כל עורה הצטמרר והיא הסתובבה ונישקה אותו. שפתיו היה כל כך רכות ונעימות והוא היה כל כך עדין וג'יימי הרגישה כאילו היא מרחפת.

דרק התנתק ממנה באיטיות ובעדינות והביט היישר לתוך עיניה.

ג'יימי לא הייתה רגילה לכל העדינות הזאת, לכל האיטיות והרוגע שכל דבר שקשור לדרק מתנהלת לפיה. היא הייתה רגילה שהכל תמיד מואץ, מזורז, הכל נורא אינטנסיבי.

"המוזיאון שייך לי. חלקו לפחות." אמר לבסוף.

"אתה הורג אותי." ג'יימי התיישבה על הרצפה מול הציור.

"אני חושב שאם תמשיכי להגיד את זה אני באמת אהרוג אותך בסוף." הוא חייך והוציא שני בקבוקי מים ממקרר שהיה שם.

"אני לא יודעת מה להגיד. באמת." ג'יימי לקחה את אחד הבקבוקים ופתחה אותו.

"אני אגיד במקומך. אני לא נראה אמיתי, הכל טוב מדי בשביל להיות אמיתי. אני כזה חתיך ומושלם ושובה שאת פשוט לא יכולה לעמוד בפניי וזה שיש לי כסף לא בדיוק עוזר לך להתרחק. אם נהיה רציניים כולם יגידו שאת מנצלת אותי ושאני פאתטי ואפגע בסוף. את יודעת מה לי יש להגיד על זה? אני לא חושב שאת איתי בגלל הכסף שלי. גם לא בגלל האישיות הכובשת שלי. את איתי כי אנחנו מבינים אחד את השנייה, כי אנחנו צריכים אחד את השנייה. אני לא אכחיש, את מדהימה אותי ובכייף הייתי נותן לך לנצל אותי אבל אני באמת לא חושב שזה המצב. אני חושב שאת מצליחה לגרום לי לחזור להיות כמו שהייתי לפני כל הפרסום והכסף. את מחזירה אותי אחורה ואת פשוט מדהימה אותי באופי שלך. את מזכירה לי את הארוסה הקודמת שלי. זה טוב כן? זה לא משהו רע." דרק אמר והתיישב לידה.

"למה היא קודמת?" ג'יימי שאלה ורק לאחר מכן שמה לב מה היא שאלה. היא הייתה די בטוחה שזאת לא שאלה לדייט ראשון.

"היא נפטרה לפני כמעט שנה." הוא אמר וג'יימי קפאה. היא לא ציפתה לזה.

"אני מצטערת, לא ידעתי." היא הניחה את ידה על רגלו והוא הביט בה, הפעם בלי חיוך.

"זאת לא אשמתך. זאת לא אשמת אף אחד. היא נלחמה שנתיים בסרטן והוא ניצח." דרק לגם מהבקבוק.

"אתה רוצה לספר לי?" ג'יימי כבר ידעה שדרק כולה בן 24. היא לא הבינה איך מישהו כבר היה מאורס בגיל הזה, איך מישהו יודע שהוא רוצה לבלות את כל שארית חייו עם מישהי שהיה איתה בגיל 23.

"זה לא איזה משהו מיוחד. הכרנו בגיל שש עשרה בהופעה ששנינו נגררנו אליה, יצאנו חמש שנים עד שגילו לה את הסרטן והיא נפרדה ממני כי היא לא רצתה שאני אסבול. אני לא הסכמתי לעזוב ושלושה חודשים אחרי זה כבר היינו מאורסים." הוא נשמע כל כך רגוע, כל כך שלו. ג'יימי רצתה לנער אותו. היא לא הבינה איך הוא יכול להיות כל כך רגוע כשהאישה שאהב נפטרה. "אני יודע שקשה להבין את זה. את לא הראשונה שמשתגעת מזה שאני כל כך אדיש או רגוע או מה שזה לא יהיה. אני לא, באמת שאהבתי אותה כל כך אבל היא סבלה. היא רצתה למות. עכשיו היא רגועה, היא שלווה. היא במקום טוב." דרק חייך והסתכל על התקרה, הוא נראה כאילו הוא נמצא במקום אחר, בעולם אחר. עיניו נצצו.

ג'יימי חייכה בלי רצון, היא נדהמה ממנו כל פעם מחדש.

"אתה מדהים אותי." היא אמרה והוא הביט בה, מתנער מהמחשבות שהיה שקוע בהן, מהעולם שנכנס אליו.

"אני מדהים בכללי." הוא אמר והיא צחקה. הם המשיכו לשבת מול הציור ולדבר. הם דיברו על הכל, על הדברים החשובים ועל הדברים הקטנים. על הוריהם, האחים שלה, על הבית. הם דיברו על מקומות אהובים וזכרונות רחוקים. השעות המשיכו לעבור אבל שניהם לא שמו לב, הם פשוט דיברו. לא נגעו, לא הביטו, פשוט דיברו.

צלצול טלפון הפריע לשיחה שהם ניהלו על סרט שבדיוק ראו.

"אני כבר חוזר." דרק קם ויצא מהחדר. ג'יימי יכלה לשמוע אותו נותן הוראות לאיזה עובד שלא היה בטוח מה לעשות והפנתה את תשומת ליבה בחזרה לציור. היא הביטה בקווים הבולטים ובצבעים החזקים. היא אהבה את התחושה שהציור נתן לה, את זה שהיא יכלה להרגיש את מה שהציירת עשתה.

"אני חייב לחזור למשרד, אני אוריד אותך בבית. בואי." דרק חזר והושיט את ידו לג'יימי, עוזר לה לקום.

-

ג'יימי נכנסה לביתה וג'ונתן ואליסון ישבו על הספה ומגש פיצה היה פתוח לפניהם, הטלוויזיה הייתה פתוחה על אחת מהתוכניות המצוירות שהוא אהב.

"איפה היית? נעלמת ליומיים." ג'ונתן אמר אך לא נראה מאד מודאג, הוא היה רגיל לזה ממנה.

"מה השעה?" ג'יימי שאלה, היא לא הסתכלה על השעון מאד שיצאו מהמסעדה. היא באמת הופתעה לראות שחושך בחוץ.

"תשע בערב. רוצה לאכול?" ג'ונתן שאל והיא התיישבה לידו ולקחה משולש פיצה. היא הביטה בו מדגדג את אליסון וצוחק מהתוכנית. היא לא ידעה מה היא תעשה בלעדיו.

"אני אוהבת אותך." היא הניחה את ראשה על כתפו.

"גם אני אוהב אותך." ג'ונתן חיבק אותה ונישק את מצחה.