סיפורים בהמשכים.

טוב, אז ככה, אני יודעת שמזמן (ממש ממש מזמן) לא העלתי פרק אבל היום אני מעלה! ישבתי כל היום וכתבתי! (כי ככה זה כשאין השראה, לוקח הרבה מאד זמן לכתוב).

אבל, חוץ מהפרק יש עוד כמה דברים שאני רוצה לומר, אבל אני אשמור את זה לאחרי הפרק.

אז קודם, הפרק-

איריס וליאור עמדו מחובקים מול הרופא שדיבר במהירות. לא יכולנו לשמוע מה הוא אומר, הינו מתוחים ועצבניים וחיכינו לחדשות, מקווים שיהיו טובות.

ואז, כשאיריס נפלה על הרצפה בבכי וליאור בעט בכיסא שהיה לידו ומיהר לחבק את איריס, הבנו שטוב זה כבר לא יהיה.

פרק 6- אשמה.

לא כל דבר הוא כמו שהוא נראה. לפעמים אתה יכול לראות כלב תוקף את בעליו ולחשוב עד כמה הכלב הזה נוראי ובעצם אותו הבן אדם שהותקף התעלל בכלב שנייה וחצי לפני. לפעמים אתה יכול לראות נער צוחק ולהיות בטוח שהחבר שלידו הצחיק אותו אבל בעצם אותו החבר שלידו נזרק על ידי החברה שלו ובדרך כלשהי זה הצליח להצחיק את חברו. ולפעמים אתה עומד בבית החולים ורואה את האמא של החבר הכי טוב שלך יושבת על הרצפה ובוכה ואת האבא של החבר הכי טוב שלך בועט בכיסא וממהר לחבק את האמא ואתה בטוח שמשהו נורא קרה, שהוא כבר לא כאן יותר או שהוא בתרדמת אבל בעצם הוא קם, הכל בסדר איתו, הוא חי ונושם וזוכר הכל.

לדעת שגיא בסדר, לדעת שהוא שלם ויצא מזה בשלום היה הכל בשבילי, זה היה כל מה שרציתי באותו הרגע.

"היי." רומי נכנסה לחדר ראשונה ואני אחריה, נשארנו השניים היחידים שעוד לא ראו אותו. הרופא הרשה להיכנס לחדר בזוגות ורומי לא הייתה מסוגלת להיכנס אז חיכיתי איתה עד שהסכימה.

"היי." הוא חייך אלינו ורומי פרצה בבכי וחיבקה אותו.

"רום, אני בסדר. חוץ מיד ורגל שבורות, כמה שריטות וזעזוע מוח אני שלם. לא קרה כלום. עוד חודשיים או שלושה אני חוזר לעצמי לחלוטין." הוא ליטף את גבה באופן שידעתי שמרגיע אותה, שידעתי שיגרום לה להפסיק לבכות.

"חשבתי שאבדתי אותך. לא הבנתי מה לקח להם כל כך הרבה זמן." הבכי פסק ונשימתה הסתדרה.

"היד שלי פשוט התרסקה ונכנסו אליה כל מיני דברים רומי, בקטנה, אני בסדר." גיא לא הפסיק לחייך וכשתפס את עיניי קרץ אליי.

"רום את יכולה להביא לי מים קרים בבקשה? נמאס לי מהמים האלה." גיא ביקש ורומי ישר הנהנה ויצאה.

"אני מצטער." אמרתי בשנייה שרומי סגרה את הדלת.

"אין לך על מה, זאת לא הייתה אשמתך בכלל." גיא חייך וסימן לי להתיישב לידו, "שמעתי שהיית עם רומי כל הזמן הזה אז תודה, באמת. אתה הבן אדם היחידי שסמכתי עליו שיהיה איתה וישמור עליה." הודה לי ואני הרגשתי איך ליבי מתכווץ, אם רק ידע.

"כמובן, תמיד." חייכתי והחזקתי את ידו, לא הייתי מסוגל להבין איך יכולתי לחשוב שאיבדתי אותו, איך הייתי חי אם הייתי מאבד אותו.

"למרות שאנחנו נצחק על זה עוד כמה ימים ושזה נשמע ממש גיי, אני אוהב אותך אחי." גיא אמר ואני צחקתי.

"גם אני אותך אחי." זו הייתה האמת, לשם שינוי.

"הבאתי לך." רומי נכנסה ובקבוק מים היה בידה.

"תודה מכוערת." גיא לקח את הבקבוק ושתה חצי ממנו בלגימה אחת.

"סתום מכוער." היא חייכה והתיישבה צמוד עליי, נשענת עליי בסתר.

"ששש! אסור לי להיות כאן עכשיו!" איתי נכנס ולא הפסיק לצחוק.

"דביל." מלמלנו שלושתנו ביחד.

"אתם מתים עליי." הוא התיישב מצדו השני של גיא. איתי אמר משהו וכולם צחקו, רומי כתבה על הגבס של גיא ואיתי צייר עליו ציור שגרם לכולם לצחוק. גיא הפיל את בקבוק המים ורומי הצליחה לגרום לכולם להיכנס להתקף צחוק. רק אני הרגשתי שאני צופה מהצד, שהם לא יכולים לראות אותי. ידעתי רק דבר אחד באותו הרגע, הם תמיד יהיו שם, אנחנו לא ניתן לאף אחד מהם ללכת מאיתנו, כי אנחנו משפחה, הם המשפחה שלי.

*כעבור ארבעה חודשים*

"חופש!" גיא, איתי ואני קפצנו על רומי והפלנו אותה, ואת עצמנו, על רצפת בית הספר. מיד קמנו שלושתנו בזמן שרומי נשארה על הרצפה ונאנחה.

"אם תמשיכו ככה החופש היחידי שיהיה לכם זה בעוד שלוש שנים מבית הכלא." היא ליטפה את ראשה ואני הושטתי לה את ידי ומשכתי אותה אליי.

"עכשיו יהיה לנו הרבה זמן." לחשתי לה כשראיתי שגיא לא מסתכל.

"הרבה מאד זמן." היא ליטפה את זרועי ואני חייכתי, סוף סוף לא תצטרך להיות התחשבות בשעות בית ספר, סוף סוף לא נצטרך להבריז, לא נצטרך לדאוג לראות את גיא אחרי שהינו ביחד ולהרגיש נורא. בעצם, רומי כן תצטרך אבל לפחות לא נהיה בבית ספר.

"הולכים לים?" גיא נכנס בין שנינו ואנחנו הנהנו, כולנו כבר לבשנו בגדי ים כי ידענו שסופו של דבר נגיע ים, כל בית ספר ידע כבר.

"אנה, אתם באים אתנו?" רומי רצה לחברתה הטובה שעמדה עם דור, חברם הטוב ביותר. אנה ודור תמיד היו החברים הכי טובים של רומי אבל היא מעולם לא ניסתה לחבר בינינו, בין שתי הקבוצות. מדי פעם נסענו ביחד או שנפגשנו ביחד אבל מעולם לא דיברנו יותר מדי, לא ניסינו להכיר אותם.

לא שמענו על מה הם דיברו אבל כעבור כמה דקות שלושתם התקדמו לקראתנו ורומי נראתה שונה. היא חייכה והתנהגה כאילו הכל היה בסדר בזמן שבעיניה היה נראה שהיא רק רוצה ללכת, שהיא לא מרוצה.

"אני אסע עם תומר, אנה ודור ואיתי וגיא, אתם תיסעו ברכב משלכם טוב?" רומי המשיכה לחייך את אותו החיוך.

"אין בעיה, נתראה עוד עשר דקות." גיא ואיתי צחקו והלכו.

"אתם לבושים כבר?" אנה שאלה בדרך לאוטו, אחרי כמה דקות שתיקה.

"כן, כולנו." עניתי כשראיתי שרומי לא מתכוונת לענות. היא התיישבה בשתיקה במושב לידי ואנה ודור נכנסו מאחורה. המוזיקה הופעלה יחד עם האוטו וכל הנסיעה לחוף עברה בשתיקה צורמת. דור ואנה נראו מעט אשמים ורומי נראתה כאילו היא עדיין רק רוצה ללכת כבר.

"אנחנו כבר נבוא." רומי אמרה כשהגענו ודור ואנה יצאו מהאוטו והחלו ללכת לאזור בו קבענו להיפגש. בשנייה שיצאו מטווח הראייה שלנו רומי הצמידה את שפתיה לשלי.

"מה קרה?" שאלתי כשהתנתקנו.

"התגעגעתי." היא חייכה חיוך קטן ונשענה על כתפי.

"התכוונתי, מה קרה עם אנה ודור." שאלתי והחיוך נמחק משפתיה. היא הביטה לצדדים באי נוחות ונראה שהתלבטה מה לעשות עם עצמה.

"הם ביחד. ולא, זה לא מפריע לי. טוב זה כן, זה מכעיס אותי שהם ביחד חודש ומשהו ואני לא ידעתי, זה מפריע לי ששני החברים הכי טובים שלי יהיו עכשיו כל הזמן ביחד ואני אהיה גלגל שלישי ובעיקר מפריע לי שאם אני מרגישה ככה אני ממש לא רוצה לדעת איך גיא ירגיש ויגיב כשאנחנו נצטרך לספר לו. ואנחנו ביחד ארבעה וחצי חודשים פחות או יותר! תומר, הסתבכנו." רומי אמרה במהירות ודפקה את אגרופה על הכיסא בעצבים.

"הלך עלינו אה?" מלמלתי והשפלתי את ראשי. פתאום זה נהיה אמיתי, פתאום דיברנו על זה.

"מה אנחנו עושים? למה אנחנו עושים את זה? אנחנו דופקים את החברות שלכם, חברות של כל כך הרבה זמן, אנחנו דופקים את המשפחה שלנו, אנחנו דופקים את הקשרים שלנו איתו. אנחנו דפוקים." היא לחשה לקראת הסוף ואני הרגשתי כל כך אשם, כל כך לא בסדר.

"מה אנחנו עושים רומי? מה נעשה עכשיו? זה כבר קרה, אנחנו לא יכולים לשנות את זה." אמרתי והרגשתי איך היא רבה עם עצמה מבפנים אם לומר את מה שהיא רוצה או לא.

"אנחנו יכולים להפסיק." היא לחשה לבסוף. אחד הפלאפונים צלצל, לא שמתי לב של מי באותה שנייה, לא שמעתי כלום, יכולתי רק לראות את הצג מהבהב.

"זה גיא." היא לחשה.

"תגידי לו שהלכנו לקנות ארטיקים." מלמלתי והיא ענתה.

להפסיק? לעזוב את זה? לנטוש את כל מה שבנינו בארבעת החודשים האחרונים? נכון, הכל היה מבוסס על שקר אחד גדול פחות או יותר אבל זה היה אמיתי בצורה מסוימת, הכל היה אמיתי חוץ מאותו השקר. אבל השאלה היא מה עדיף, האם עדיף לספר לגיא? להרוס כזאת חברות וקשר בין אחים? האם זה באמת שווה את זה? כל הנשיקות, החיבוקים, הארוחות, הליטופים, זה באמת שווה את זה? זה באמת שווה את הקשר שלנו עם גיא? והחברות שלי עם גיא? באמת שווה לשמר אותה אם אני לא אוכל להיות עם רומי? אם אני אצטרך להיות שם כל יום ולראות אותה, לצאת איתם ולראות אותה, להיות איתה אבל בלעדיה. ואיך אני אסביר לו את זה? שפתאום היא תעדיף שהוא ייקח אותה ולא אני כמו פעם, שפתאום היא לא תשב אתנו לראות סרטים וסדרות עד אמצע הלילה?

"אני מת עלייך רומי, מספיק בשביל לא לוותר עלייך." אצבעותיי שיחקו באצבעותיה והיא הרימה את ראשה והביטה בי.

"באמת?" היא שאלה.

"באמת. ואם את רוצה אנחנו נספר עכשיו לגיא." אמרתי, למרות שקיוויתי שתגיד לא.

"לא יודעת, חבל להרוס לו את הקיץ אתה לא חושב?" רומי חייכה חיוך עקום ופתחה את הדלת. נעלתי את האוטו והתחלנו ללכת לכיוון המקום בו קבענו להיפגש. איתי וגיא ישבו רטובים על המגבות ונראו כאילו הם מחכים למשהו בזמן שאנה ודור השפריצו אחד על השנייה מים.

"נו?" איתי שאל ואנחנו הבטנו בו בתהייה.

"איפה הארטיקים?" גיא המשיך אותו ורומי ואני הבטנו אחד בשנייה במבוכה.

"לא היו." "נמסו בדרך." אמרנו ביחד ואיתי וגיא הביטו בנו בבלבול.

"אני אסביר," רומי אמרה מיד לפני שנספיק לטעות שוב, "היו רק שלושה ארטיקים אז קנינו אותם כי הבטחנו לכם ובדרך הם פשוט נמסו לחלוטין." תירצה ואני קיוויתי שיאמינו.

"תמיד הקיוסק הזה היה דפוק." איתי מלמל וגיא הנהן, רומי חייכה אליי.

"למה יצאתם מהמים?" שאלתי והם תקעו בי מבטים חמוצים.

"חיכינו לארטיקים שלנו!" אמרו ביחד וקמו בהחלטיות, נכנסים למים.

"נכנס גם?" שאלתי ורומי הנהנה והורידה את החולצה והמכנסיים שלבשה, חושפת גוף רזה ושזוף. הורדתי גם אני את החולצה ונשארתי עם מכנסי הגלישה.

"נראה לך שהייתי מוותרת על מישהו שנראה ככה?" לחשה לי כשהתחלנו להתקדם לעבר גיא ואיתי.

"היית מתה עליי גם אם הייתי נראה כמו השמן הזה בצד, אבל מה לעשות שאני חתיך על?" צחקתי והיא תקעה בי מרפק.

"דביל." צחקה ואני חייכתי ודחפתי אותה למים, "תומר!" היא צעקה וניסתה למשוך אותי איתה, מה שהסתיים בעוד נפילה שלה למים, "אני שונאת אותך." הודיעה לי והתיישבה.

"נו, את מתה עליי." התכופפתי אליה ונתתי לה יד, עוזר לה לקום.

"טוב שבאתם, אתם תמיד מתעכבים נורא." גיא אמר ואיתי תקע בשנינו מבטים מאשימים שלא היו מביישים את ראש הממשלה.

"או שאתם תמיד ממהרים." רומי אמרה וגיא תקע בה מבט של 'את רצינית?'.

"אנחנו  הולכים לקנות ארטיקים, הפעם לא ניתן לו לומר שנגמרו!" אמרתי ומשכתי את רומי איתי.

"באמת בא לי ארטיק עכשיו." רומי חייכה והוציא חמישים שקל מהתיק שלה.

"שנייה, אני גם אוציא כסף." אמרתי כשהיא התחילה ללכת. הוצאתי את הכסף והתקדמתי אליה, מסתובב לראות האם גיא יכול לראות אותנו ואוחז בידה, "הוא לא יכול לראות." אמרתי ושמחתי שאנחנו יכולים ללכת יד ביד בלי לדאוג אם גיא יראה.

"אבל כל שאר בית ספר יכול." רומי לחשה אך לא שחררה את ידה מידי.

"מה התוכניות שלך לחופש? את הולכת לעבוד? מסיבות? אתם יוצאים לחופשה משפחתית? לגיא ולי לא יצא לדבר על זה כל כך." שאלתי, פתאום קלטתי שאני באמת לא יודע מה היא, או גיא, הולכים לעשות בחופש.

"לא יודעת האמת, חשבתי לעשות נסיעה לאילת עם אנה ודור אבל יצא לי החשק מזה, אני לא רוצה לישון לבד בחדר או על הספה בזמן ששניהם על המיטה. ולעבוד, לא נראה לי. בא לי ים, מסיבות, בכל זאת בא לי אילת. זה כייף שאפילו בפסח חם ונעים מספיק בשביל להיות בחוץ כל היום." היא חייכה ומיד עברה לדבר עם המוכר, "שני שוקובו שוקולד, שני מגנום וניל, פרילי תות וטילון וניל עוגיות אחד." ביקשה והמוכר הנהן והוציא לה.

"איך ידעת מה כל אחד אוהב?" שאלתי, היא הזמינה לכולם בלי לשאול בכלל.

"אולי לא שמת לב תומר, אבל אני תמיד זאת שמביאה ארטיקים." רומי צחקה והושיטה לי את אחד מהשוקובוים.

"באמת לא שמתי לב," מלמלתי, "אנחנו תכננו לנסוע לאילת החופש, אולי תבואי אתנו?" שאלתי ורומי הנידה בראשה.

"אני לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב, אנחנו גם ככה משקרים לגיא אז גם להתגנב לכל מקום ביחד באילת? זה לא יגמר טוב, אתה לא חושב?" היא שאלה ואני הנהנתי, נקודה טובה.

"טוב, נראה כבר מה יהיה, יש לנו שבוע אחד לכייף ושבועיים ללמוד לבגרויות. נראה מה נעשה. אבל אל תדאגי, אחרי שנספר לגיא אני מבטיח לך שאני אקח אותך לאילת." נישקתי אותה.

"תזכור." היא צחקה,  הסתכלה לראות שאף אחד לא ראה והמשיכה להתקדם למקום בו ישבנו קודם.

"ארטיקים!" יצאו גיא, איתי, אנה ודור מהמים בשמחה והתיישבו לידנו. רומי ואני ישבנו ביחד ואכלנו את הארטיקים שלנו, רק אז שמתי לב שאנחנו אוכלים את אותו הארטיק במשך שנים, שאנחנו יושבים על הרגליים מקופלות באותה הצורה, שאנחנו תמיד מחייכים בביס האחרון, דברים שלא שמתי לב אליהם עד אז.

"תומר? אתה מקשיב בכלל?" גיא שאל ואני ניערתי את ראשי ויצאתי מסדרת המחשבות שלי.

"כן, רק תהיתי אצל מי תהיה המסיבה הגדולה השנה." המצאתי באותה השנייה. לפני שמישהו הספיק לומר משהו ליאה צצה משום מקום עם הגד ים ורוד זרחני שהיה קטן עליה בשתי מידות לפחות וקפצה עליי.

"תומר!" צרחה באושר וצחקה, גלגלתי את עיניי.

"היי ליאה, מה קורה?" הרחקתי אותה ממני אך היא כל הזמן המשיכה ללטף אותי ולנסות לחבק אותי.

"הכל מעולה מותק, תשמע, אני עורכת השנה כמו כל שנה את המסיבה המושלמת שלי ואתה מוזמן עם החברים שלך. רק שתדעו, זאת מסיבה בזוגות אז תביאו מישהו חמודים אחרת אין כניסה. תומרוש, אתה בא איתי נכון?" ליאה המשיכה לקפוץ סביבי בדרך מעצבנת מספיק בשביל שלא יהיה אכפת לי לא להיות נחמד אליה.

"לא ליאה, אני אבוא עם מישהי אחרת, אל תדאגי לי. אם יהיה לנו זמן נקפוץ. ביי." התיישבתי בחזרה והיא נשקה ללחיי וחזרה לחברותיה בדילוגים.

"הולכים, נכון?" איתי שאל ואני הנהנתי.

"אני אבוא עם אופיר, איתי אתה תביא את זאת שנדלקת עליה, אתם תבואו ביחד," הצביע על דור ואנה, "ותומר, אתה יכול לבוא עם רומי, ככה כולנו נוכל להיכנס." גיא חייך מרוצה מעצמו ורומי ואני הבטנו אחד בשנייה בדאגה ובאשמה.

אם רק היה יודע שהייתי מביא איתי את רומי בכל מקרה, אם רק היה יודע עד כמה אני מרגיש אשם עכשיו.

טוב, אז זה הנה הפרק, מה אתם אומרים?

ועכשיו לשאר הדברים.

* אני לא מאמינה שנגמר הארי פוטר, זה כזה עצוב. ראיתי בשבת את הסרט האחרון ואני לא אהרוס לכל מי שלא ראה אבל זה בהחלט הסרט הכי טוב בסדרה! ובתור מכורת הארי פוטר, אחת שיודעת לדקלם לכם את הספרים והסרטים כמעט בעל פה, אני יכולה לומר לכם שזה הסרט שהכי דומה לספר.

* עכשיו למשהו יותר רציני וחשוב.

יש עמותה כלשהי שאני עוזרת לה וביום חמישי הילדים יוצאים למחנה קיץ אבל אין מספיק כסף. אני מאד אשמח אם תפיצו את הבקשה שלהם (שתפורסם עוד שתי שורות בערך) ותסמסו כמובן, זה ממש חשוב וזה כולה עשרה שקלים אנשים! באמת שאם תגידו לי שפרסמתם (שימו לי קישור לפוסט בו פרסמתם את זה) או שסמסתם (את זה אי אפשר להוכיח) אני מבטיחה לפצות אתכם, באמת. זה ממש ממש ממש חשוב לי ולעמותה!

זהו להיום, אני חושבת.

אוהבת המון ומצטערת על הנטישה,

(ותודה על הברכות ליום ההולדת, לא הספקתי להגיב לאף אחד אבל תאמינו לי שהייתי עמוסה ושלא היה לי זמן ואני באמת מודה לכם, היה לי כל כך כייף לקרוא את זה!)

רוני ♥