סיפורים בהמשכים.

בהתחלה הייתה פה הקדשה לפוצ אבל שלחתי לה את הפרק כדי שתעבור עליו ושכחתי לחלוטין מההקדשה אז מחקתי אותה ועכשיו תסתפקו כולכם בברכת פסח שמח! ♥

(תמיד עדיף מאוחר מאשר אף פעם!).

פרק 4- החושך שבאור.

הלכתי על שביל צר וארוך שהרגשתי כאילו אני הולך עליו כבר שנים. השביל היה עשוי מאבנים קטנות שמישהו חיבר ביחד באופן צפוף באופן מחריד אשר זהרו וכל שאר העולם היה שחור לחלוטין. דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים או אפילו שנים עברו עד ששמתי לב לנקודה זוהרת בצד השביל, נקודה מעבר לאבנים הצפופות. התקדמתי צעד אחר צעד וככל שהתקרבתי הנקודה הפכה לדמות זוהרת באור כסוף וחזק. השיער הארוך עם הבקבוקים בסופו, העיניים הבורקות והחדות, השפתיים היפות, הכל חייך אליי והדמות שלחה את ידה אל פניי בעדינות, מעבירה את ידה בצורה שלא נגעה בי אך בהחלט השאירה רטט על פני לחיי. הדמות פתחה את פיה ועמדה לדבר.

"אני שונאת אותך." קול קר יצא מפי הדמות והקפיא את גופי איתו, "אני שונאת אותך תומר, אתה האשם בהכל, אתה החושך שבאור שלי, אתה הפגם ביצור שלי." הדמות המשיכה לומר.

"מי את?" שאלתי אך בתוך תוכי ידעתי מי זאת, ידעתי ולא רציתי לומר את שמה בקול, לא רציתי שזה יהיה אמיתי.

"אתה יודע מי אני." היא לחשה בקור וצחוקה הדהד בעולם הריק שבו עמדנו, רק באותה השנייה שמתי לב לשביל שנעלם.

"אנ... אני לא יודע מי את." בלעתי את רוקי וקיוויתי שלא תענה, קיוויתי לא לדעת את האמת, לא לקבל אותה.

"אתה יודע מי אני, קדימה תומר, אתה יודע." הדמות עפעפה בריסיה הארוכים ואני עצמתי את עיניי, מתפלל להתעורר.

"לכי מכאן." מלמלתי והדמות צחקה.

"ככה מדברים לאהובה שלך? ככה מדברים למי שאתה חולם עליה כבר שבוע? לא יפה תומר." הדמות התקדמה צעד אחד לעברי, "קדימה, תגיד את זה בקול, מי אני?" שוב העבירה את ידה מעל לחיי.

"רומי." לחשתי והרגשתי מועקה ענקית חודרת לגופי ומפוצצת אותי, הזוהר נעלם.

-

פקחתי את עיניי לעוד יום רגיל ואספתי את בגדיי שהיו מפוזרים בחדר. ידעתי שהיה לי סיוט בלילה, השמיכה שלי הייתה הפוכה וזה קרה רק בימים בהם היו לי סיוטים, אך לא יכולתי להיזכר מה זה היה, לא יכולתי להיזכר בכלום חוץ מבאור כסוף זוהר. רעמת השיער הבלונדינית התרוממה וליאה חייכה אליי.

"כבר הולך?" שאלה וקמה לצחצח שיניים, מוציאה בדרך בוקסר וחולצה מהארון עד שסיימתי להתלבש היא יצאה ונשכבה בחזרה על המיטה.

"כן, אני צריך ללכת לדבר עם איתי." נכנסתי לצחצח שיניים והיא בינתיים הרימה מהרצפה כמה דברים שהפלנו אתמול בלילה.

"בלי נשיקה פרידה?" שאלה בקול נעלב כשעמדתי לצאת מהחדר ואני הסתובבתי בחזרה אליה והיא ניצלה את ההזדמנות והשכיבה אותי על המיטה, מכניסה את ידיה מתחת לחולצתי ומלטפת.

"ליאה, אין לי זמן היום." נאנחתי והיא נשקה לצווארי.

"בזמן האחרון אף פעם אין לך זמן!" היא התעצבנה וקמה ממני, "אתה יודע איפה הדלת." טרקה את דלת השירותים בכעס ואני יצאתי משם, ידעתי שבעוד יום או יומיים היא תשכח ממה שקרה.

ידעתי שאני חייב לדבר על זה עם גיא וידעתי שזה יכול להיות הרבה יותר קל אם אתייעץ עם איתי קודם. חייגתי בזריזות את מספרו של איתי ואחרי שלושה צלצולים הוא ענה.

"מה אתה רוצה?" שאל בקול צרוד, כנראה שהערתי אותו.

"צריך לדבר." אמרתי קצרות, ידעתי שאיתי מספיק חכם בשביל להבין שזה לא סתם.

"רומי," ישר אמר ואז הוסיף, "בוא עכשיו, תביא קפה." נאנח וניתק. החלטתי ללכת בדרך הארוכה, לקחת את הזמן ולחשוב קצת עם עצמי לפני שאערב גם את איתי בבלגאן. עברתי ליד הפיצוצייה בה ניסינו לעשן בפעם הראשונה בסוף כיתה י' והחלטנו שבחיים לא נעשה את זה יותר, ליד הפארק בו שברתי את היד בפעם הראשונה במהלך משחק תופסת סוער עם גיא, ליד בית נטוש שפעם החלטנו לשחק אותה חוקרי FBI ונכנסנו אליו, ליד חנות של טמבור בה קנינו את הצבעים שהם ציירנו על קיר המחסן בבית של איתי. כל בית, כל בלוק, כל אבן, הכל היה מלא בנו. כעבור רבע שעה של הליכה נכנסתי לאחד מסניפי ארומה שהיו פזורים באזור וקניתי שני קוראסוני שוקולד ושתי כוסות גדולות של קפוצ'ינו, ידעתי שנזדקק להרבה כוח, במיוחד איתי. ידעתי שאם בשבילי זה היה קשה להסתיר את הנשיקה לאיתי זה יהיה הרבה יותר קשה, במיוחד כי זה שניים שיודעים מול אחד שאפילו לא חושד.

"הגיע הזמן!" איתי חטף את כוס הקפוצ'ינו מידי וסימן לי לסגור את הדלת אחרי. ישר עלינו לחדר של איתי ואני נשכבתי על המיטה בזמן שהוא החליף בגדים.

"דבר." הוא אמר והתיישב על הפוף מולי.

"רומי נישקה אותי." אמרתי וכשבא לומר משהו מיד הוספתי, "ואז אני נישקתי אותה.".

"מתי?" שאל.

"שבוע." מלמלתי והסתכלתי עליו, מחכה לתגובה כועסת או מופתעת. איתי נראה רגוע לחלוטין ואפילו לא מופתע במקצת, "תגיד משהו." לחשתי אחרי כמה דקות נוספות.

"ציפיתי שזה יקרה, לא חשבתי שתחכה כל כך הרבה זמן לספר." אמר לבסוף.

"למה חשבת שזה יקרה?" שאלתי, זה הדבר הראשון, וגם היחידי, שעבר בראשי.

"כי רומי כוסית וזאת חולשה שלך, כי אתם מכירים כל כך הרבה שנים ועדיין לא היה בניכם כלום, כי היא הייתה דלוקה עלייך מכיתה ה' עד ח' או ט'." זרק כל מיני סיבות.

"מה זאת אומרת דלוקה עליי? ואיך אתה יודע?" הופתעתי ועברתי למצב ישיבה, נשען על הקיר ומחבק את ברכיי.

"תעשה לי טובה, כל אחת צריכה ידיד הומו, זה ידוע לכולם. במקרה הזה, אני לא הומו אבל אני אחד החברים הכי טובים של אח שלה ואני יודע להקשיב, לא כמו שניכם. אתה זוכר שלפני כמעט שנתיים היינו אצל גיא ואז עליתי למעלה ולא חזרתי עד הבוקר ואמרתי שננעלתי בשירותים ואף אחד לא שמע אותי עד שרומי הלכה לשם?" שאל ואני הנהנתי, אני זוכר את הלילה הזה יותר מדי טוב, "עליתי לקחת חולצה כי התחיל להיות לי קר מהישיבה בבוקסרים מול הטלוויזיה ושמעתי בכי מהמקלחת, רומי ישבה שם ובכתה ואני לא יכולתי לראות אותה ככה אז פשוט חיבקתי אותה והיא שפכה הכל, כמה שכאב לה שאתה עם מלא בנות אחרות במשך כל כך הרבה שנים. היא אמרה שמכיתה ה' היא מעריצה אותך וראיתי איך היא נשברת לי שם. הבנתי למה דווקא עכשיו היא נשברת כשהיא סיפרה לי שהיא שמעה אותנו מדברים על מה שעשינו באותו הלילה, על זה שאנחנו כבר לא בתולים ושטויות כאלה. שכנעתי אותה לנסות עם אחרים, לראות שיש עוד אנשים חוץ ממך, שכנעתי אותה שאנחנו, כל החבורה שלנו, לא אנשים שכדאי להתאהב בהם." אמר וראיתי שהוא מפחד מהתגובה שלי.

"שמרת עליה." אמרתי ונזכרתי בכל מיני פעמים שבהם היא חיבקה אותו סתם ככה או ששניהם עלו למעלה ביחד. היו פעמים שחשדתי שיש משהו בניהם אבל אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, שהוא אחד מאיתנו והוא לא יעשה את זה. והנה עכשיו זה הפוך, אני עושה את זה. מצד אחד כעסתי על איתי שעשה את זה, שאמר לה לא להתאהב בי, אבל מצד שני לא יכולתי לכעוס עליו כי ידעתי עד כמה זה נכון, אסור להתאהב בי.

"ניסיתי, לא הלך." אמר וחייך חיוך עקום, עדיין נחכה לראות את התגובה שלי.

"תודה." נאנחתי ונשכבתי בחזרה על המיטה.

"תודה?" הוא נשמע מבולבל ונשכב לידי.

"תודה." אמרתי ומשכתי בכתפיי.

"גיא?" שאל ואני הנדתי בראשי.

"לא." לא, הוא לא יודע.

"למה?" שאל ואני נאנחתי, למה באמת?

"כי זה גיא, כי זאת אחותו." עניתי.

"אתה חייב לספר לו." הוא אמר ואני ידעתי שהוא צודק.

"בוא איתי." ביקשתי, זה יכול היה להיות הרבה יותר קל יחד איתו.

"אני חושב שזה משהו שכדאי שאני אשאר מחוץ לו." הוא אמר ואני נאנחתי בהבנה, באמת עדיף להשאיר את איתי מחוץ מזה. וגם כדאי שאני אפסיק לדבר לעצמי ולשנות את הדעה שלי כל שנייה, גם זה כדאי. "מתי אתה מתכוון לעשות את זה?" איתי שאל אחרי עוד כמה דקות של שתיקה.

"נראה לי שמתישהו." אמרתי, לא רציתי לעשות את זה. לא עכשיו ולא אחר כך.

"תומר, ברצינות. אתה חייב לעשות את זה היום. תתקשר ותשאל אם הוא בבית." איתי הושיט לי את הפלאפון שלי שלא הבנתי איך בכלל הגיע אליו. חייגתי את המספר במהירות, יכולתי לעשות את זה בעיניים עצומות אחרי כל השנים בהם עשיתי זאת.

"הוא לא עונה." אמרתי מיד לאחר שנשמע צליל החיוג הראשון.

"שתוק וחכה." איתי אמר ואני שמחתי שיש לי אותו, ידעתי שלא אוכל לעשות אותו בלעדיו.

"כן?" גיא ענה ואני הבנתי לפי השאלה שהוא עם אופיר.

"לא משנה." אמרתי ואיתי הרביץ לי וסימן לי להמשיך.

"נו." אמר ושמעתי את צחוקה של אופיר מצדו השני של הטלפון, "חכי שנייה, זה חשוב." איתי לחש לה וידעתי שהוא מת לנתק כבר.

"אני חייב לדבר איתך, יש לי משהו לספר לך." אמרתי והוא נאנח.

"לך אליי הביתה, אני אגיע עוד חצי שעה או שעה טוב?" אמר ואיתי הביט בי, מחכה לדעת מה נאמר בצד השני.

"טוב." ניתקתי וקמתי מהמיטה.

"בהצלחה, אני עם הטלפון לכל דבר שלא יהיה. תן לו זמן טוב?" איתי חייך אליי בעידוד ואני יצאתי מהחדר, עדיין לא בטוח במה שאני הולך לעשות.

כל כך פחדתי לאבד את גיא, כל כך פחדתי לאבד חלק ממני. פחדתי שמה שהיה יגרום לנתק שלא נוכל לתקן אחר כך, שלא יוכל להסתדר. פחדתי שלא יהיה יותר תומר וגיא, שלא יהיה יותר אנחנו.

שלא כמו שאר הפעמים, הדרך לבית של גיא נראתה קצרה הרבה יותר ממה שהיא באמת. דווקא עכשיו, בפעם היחידה בה רציתי לדחות את ההגעה שלי לשם, הזמן לא זז ותוך פחות משלוש דקות הייתי שם. נעמדתי מול הדלת ומיד הסתובבתי ויצאתי משטח הבית. עשיתי כך שוב ושוב וראיתי איך השכנה מהבית ממול מסתכלת עליי בבלבול מעורב בצחוק.

"קדימה תומר, תעשה את זה, תגמור עם זה. מה יהיה הכי גרוע? תריבו? הוא ירביץ לך? אתה יודע שכמו שאתה לא יכול בלעדיו גם הוא לא יכול בלעדייך אז הוא לא ינתק איתך קשר, הוא לא יכול לעשות את זה. תעשה את זה כבר חתיכת דביל, אתה סתם פחדן." אמרתי לעצמי ומיד נאנחתי, אני באמת דביל. לא רק שאני מדבר לעצמי אני גם מנשק את אחותו של החבר הכי טוב שלי.

סוף סוף אזרתי אומץ ודפקתי על דלת הכניסה. חיכיתי דקה ואז דפקתי שוב. אולי אף אחד לא שמע? בפעם הרביעית כבר התייאשתי ופתחתי את הדלת. הופתעתי לראות שהדלת לא נעולה, בדרך כלל הם נועלים כשאין אף אחד בבית. נכנסתי למטבח וגם שם לא היה אף אחד אז פשוט פתחתי את המקרר כהרגלי והוצאתי את העוגה הראשונה שראיתי, עוגת ביסקוויטים וקצפת, אחת העוגות האהובות עליי. הוצאתי כפית ממגירת הסכו"ם והתיישבתי על השיש, מחסל את כל מה שנשאר בתבנית. כשעמדתי לשטוף את התבנית הריקה שמעתי רעש נפילה מהקומה העליונה וקפאתי. יכול להיות שבכל זאת יש כאן מישהו? אולי זה פורץ? גנב? רומי?

הנחתי את התבנית בכיור ועליתי למעלה בשקט, מנסה לעשות כמה שפחות רעש. ככל שהתקרבתי לקומה העליונה הרעש נשמע חזק יותר, עכשיו גם נשמעו קולות כועסים ובכי. זיהיתי את אחד הקולות, את זה שצעק ובכה, את רומי.

דלת חדרה הייתה פתוחה וצל גבוה ורחב נראה שם, רוכן מעל צל נמוך ומקופל.

להתערב? לא להתערב? לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי אם זה ענייני או שעדיף שאתן לרומי ולאותו האחד, החשוד כליאם, לסדר את הדברים לבד. הסיטואציה נראתה מאיימת, ידעתי שהצל הגדול שייך לליאם ואילו הצל המקופל והקטן שייך לרומי, ידעתי שליאם מסוגל לפגוע בה בלי להניד עפעף.

"את כזאת ילדה קטנה לפעמים!" שמעתי את קולו של הבחור, שהסתבר שבאמת היה ליאם ושמעתי צעדים ברחבי החדר, מה שגרם לי להתחבא צמוד לקיר חדרה של רומי. עכשיו יכולתי רק לשמוע את מה שהלך שם.

"די ליאם, תפסיק." רומי ביקשה בבכי ואני ידעתי שהוא לא נוגע בה, הוא עדיין מתהלך בחדר.

"מה די?! מה?!" עכשיו הוא כבר צרח, "מצד אחד את מצפה ממני לא לבגוד בך ולא לעשות שטויות ומצד שני את לא נותנת לי כלום ועוד נפגשת עם החנון הזה!" המשיך לצרוח ושמעתי את צעדיו נעצרים. הרשתי לעצמי לחזור לנקודת התצפית הקודמת וראיתי שוב את הצל שלו רוכן מעל שלה.

"הוא רק ידיד שלי, ליאם, הוא רק ידיד. אני עוד לא רוצה, אני עוד לא מוכנה, תבין אותי." רומי המשיכה ובכות וראיתי את ידו של ליאם מתרוממת באוויר. באותה השנייה נכנסתי לחדר ותפסתי בידו של ליאם, מעיף אותו ממנה.

"שוב אתה?" הוא סינן ואני נעמדתי בינו ובין רומי, לא יכולתי לתת לו לפגוע בה או אפילו רק לגעת בה, לא יכולתי לדעת שהיא עם מישהו אחר ועוד אחד כמוהו, אחד שעמד להרביץ לה עכשיו.

"שוב אני? אתה חתיכת דביל! מה אתה חושב לעצמך שאתה מרים עליה יד!" תפסתי בחולצתו והצמדתי אותו לקיר, לא הבנתי מאיפה בא כל הכח הזה ונראה שגם ליאם מבולבל כמוני.

"מה אתה מתערב? שמעתי מרומי על זה שאתם לא באמת ביחד, אתה סתם מפנטז עליה, היא שלי." הוא חייך ושנייה לאחר מכן הניף את ידו והרגשתי איך אפי מתפרק, נוזל חם נזל מאפי על שפתיי ופעימות הורגשו בשפתיי, פעימות כאב.

"ליאם, די." רומי התחננה בבכי וליאם רק צחק.

"אתה חושב שאתה יודע הכל, אתה חושב שאתה טוב יותר מכולם. אז תן לי לספר לך משהו, אתה לא אף אחד מהם. אתה סתם אפס שחולה על אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלו, אתה סתם דביל שמנסה להיראות גבר בעיניי כולם. אתה כלום." ליאם הדגיש והעיף אותי על הרצפה, בועט בבטני וגורם לי להשתעל. רומי קמה ממקומה, רועדת ותפסה בידו שלי ליאם. הרגשתי מושפל, לא רציתי שרומי תראה אותי במצב כזה, בטח לא שזה קרה על ידי מישהו בגילי, מישהו שאם לא היה כל כך שרירי הייתי מפרק בקלות.

"ליאם, לך מכאן בבקשה." רומי ביקשה וליאם הביט בה בזלזול והעיף את ידה מידו.

"את סתם שרמוטה, תהיני עם האפס הזה." אמר וטרק את הדלת כאשר יצא מהחדר. רומי ישר התכופפה לידי וניקתה את פניי עם חולצתה.

"אני כל כך מצטערת, זה הכל באשמתי." היא לא הפסיקה ובכות ואני חייכתי אליה, עד כמה שיכולתי מבלי להתקפל מכאב.

"זה בסדר, שמחתי לעזור." ניסיתי לקום אבל חטפתי סחרחורת.

"תראה את הבטן שלך." רומי אמרה והורידה את חולצתי, חושפת גוף שרירי ויפה. היא העבירה את ידה על בטני בעדינות ועצרה כשהתקפלתי בכאב, "יש לך כאן אדום, אבל הצלעות שלך לא נשברו אם אתה מסוגל לזוז ככה. אני אלך להביא מגבת רטובה. בוא, אני אעזור לך להתיישב." רומי ניגבה את דמעותיה ועזרה לי להישען על השידה שלה.

"תודה." לחשתי והיא חייכה חיוך עצוב.

"אני כבר באה." אמרה ונכנסה לחדר המקלחת וכעבור כמה שניות חזרה עם מגבת ידיים רטובה בידיה, "זה יכול לכאוב טיפה." היא הצמידה את המגבת לשפתיי ולחצה עליהן, גורמת לי לקפוץ בבהלה מהולה בכאב. כעבור כמה דקות של הרבה סינוני קללות וקפיצות רומי סיימה לנקות את פניי מדם ולמרוח משחות שונות שטענה שיעזרו לי.

"תודה." חייכתי אליה, עדיין בכאב אבל לא גדול כמו קודם לכן.

"חכה כאן, אני צריכה עוד לשים לך משהו על הבטן." היא אמרה ושוב נכנסה לחדר המקלחת.

בכל הדקות בהן רומי טיפלה בפניי יכולתי להבין בה מבלי שתשים לב וזה מה שעשיתי, בחנתי כל מילימטר בפניה ולא הצלחתי למצוא אף פגם. למרות שהייתה מבואסת היא זרחה, היא הייתה כמו נקודת אור בחדר החשוך שלה. אבל גם בנקודת אור הזאת היה מעט חושך. האיפור שנשאר מרוח על פנייה, השבילים השחורים שנשארו בעקבות הדמעות הרבות שירדו מעיניה, סימן אדום על ידה במקום בו ליאם תפס אותה, אך למרות כל אלה ידעתי שהפעם אוכל להאיר את החושך, שזהו חושף זמני שאפשר להעלים.

רומי חזרה, הפעם עם משחה שונה לחלוטין מכל שאר המשחות והתיישבה מולי. הפעם ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות, מה בדיוק אני רוצה.

"רומי?" שאלתי והיא הרימה את מבטה אליי ונתנה לי הזדמנות אחת, הזדמנות שידעתי שלא תבוא שוב כל כך מהר.

"מה תומר?" היא שאלה ואני אחזתי במהירות בלחייה והצמדתי את שפתיה לשלי.

אז כמו שאמרתי קודם, פסח שמח לכולם!

אני יודעת שלוקח לי המון זמן להעלות פרק אבל ככה זה, ואני מצטערת אם זה לא מספיק טוב לכולם.

מי שרוצה שאני אודיע לו על פרק שיגיד בתגובות.

היו לי דברים שרציתי לספר אבל שכחתי (כרגיל!) אז אני אספר אם אני אזכר.

מקווה שאהבתם,

רוני ♥