סיפורים בהמשכים.

המלצה

הפעם אני אמליץ על שני בלוגים!

- כותבת מוכשרת ברמות מטורפות, בטח אתם מכירים אותה בתור -Lola- ולמרות שלוקח לה שנים לעדכן (באמת כדי שתמשיכי סופי ><) אין כמו הסיפורים שלה D:

אחרי שהיא תסיים את הפאנפיק הזה על מקפליי היא מתכננת להעלות סיפור מדהים שאני קראתי כבר כמה פרקים ממנו (אני מקווה שזה לא מידע סודי P:) אז אם אתם לא אוהבים את מקפליי חכו קצת ואז הולך להיות שם משהו לא עליהם ומדהים לא פחות!

קישור: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=639519

- טוב, את הבלוג הזה כולם מכירים. בלוג עיצובים מ-ד-ה-י-ם! דקל פשוט מוכשר ברמות על וכל דבר שהוא עושה, ממש כל עיצוב, נראה משגע! אין לי כל כך מה עוד לומר מכיוון שבאמת אין מילים על הבלוג המושלם הזה.

קישור: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=565908

לספר לך?" מייקל שאל כששכבנו על המיטה שלו אחרי ארוחת הצהריים.

"מה?" שאלתי ומייקל הביט בי, מנסה שאזכר לבד.

"למה אתמול הייתי קצת... אממ... מדוכא." מלמל לבסוף.

"רק אם אתה רוצה, אתה לא חייב. אבל אני רוצה לדעת מה הקטע של הכדורים." אמרתי והוא נאנח.

"את תביני את הקטע של הכדורים אחריי שאני אספר לך." אמר ואני הנהנתי, מחכה שיספר.

"את זוכרת שלפני תשע שנים שנים היו מלא כתבות על משפחה מניו יורק שפרצה לה שריפה בבית ושניים מתו?" שאל ואני הנהנתי, מנסה להבין מה הקשר. "זה היה הבית שלנו." לחש בכאב.

"מה?" שאלתי, המומה.

"כן." אמר ובלע את רוקו, שותק. עברו כמה דקות עד שהמשיך לדבר. "הינו אני, הטבח שלנו ודריק בבית." אמר וכשהזכיר את דריק גופו התכווץ.

"דריק?" שאלתי.

"אח שלי." אמר ודמעה זלגה על לחיו.

פרק 7- זיכרונות.

"הממ... מ- מה?" שאלתי מבולבלת ביותר. ממתי יש למייקל עוד אח? אלה לא רק הוא, ג'ונתן, מישל ולולה? ושוב- מה? מייקל התיישב ואני התיישבתי מיד אחריו.

"כן..." זז באי נוחות.

"ספר לי." ביקשתי והוא נשם עמוקות.

-מנקודת המבט של מייקל-

"ספר לי." מריה ביקשה ואני נשמתי עמוקות, מנסה לא לפרוץ בבי כמו ילד קטן ולשמור את הדמעות עמוק בתוכי. הרגשתי כאילו זה היה רק אתמול, בכל פעם שנזכרתי בכך ראיתי את הכל קורה מחדש.

"חזרתי מוקדם מבית הספר, הייתי כולה בן שמונה. לא היה אף אחד בבית חוץ מהטבח שההורים שכרו באותה התקופה. לולה עוד לא נולדה ודריק היה בבית הספר. הטבח, ששמו היה אנדרו, הכין לי פסטה וישב מולי, שואל אותי על היום שעבר ומנסה שלא ארגיש בודד. הוא כבר היה חלק מהמשפחה שלנו ופשוט סיפרתי לו הכל. ואז דריק הגיע, בדיוק שלוש דקות לפני שסיימתי לאכול. הוא נראה עצבני, אפילו עצבני מאד. ולא הסכים לאכול. למרות כל הכעס שלו וזה שלא רצה לשחק איתי הערצתי אותו כמו תמיד, הוא היה כמו כוכב מפורסם או איזה אל אדיר שתמיד הערצתי וחיקיתי. היופי שלו, החוכמה, הצחוק, הדיבוק, הבטחון העצמי והלב הטוב גרמו לכולם להתאהב בו. מגיל שמונה החל לקבל הצעות חברות מבנות שונות ויצא למלא סרטים, הוא היה אליל בשביל כולם אבל בעיקר בשבילי. ולמרות שהיה מתעצבן מהר לעיתים ותמיד היה עסוק במשהו הוא מצא זמן בשבילי, הוא מצא זמן ללמד אותי לקרוא ולכתוב ולמלא את תפקידם של ההורים שהיו חסרים לנו." הרגשתי את גופי מתכווץ מעצם המחשבה עליו, את הגעגועים האין סופיים, "שאלתי אותו מה קרה והוא פשוט ישב בסלון וזרק עליי כרית, מסנן שהוא צריך שקט. בתור ילד בן עשר הייתה לו חוכמה והבנה שאפילו לאנשים מבוגרים אין, הוא היה פשוט משהו מיוחד. את לא מבינה כמה אהבתי אותו מריה." הבטתי לראשונה מאז התחלתי לדבר בפניה וראיתי המון כאב בפניה, כאילו יכלה להבין ולהרגיש כל מילה.

"תמשיך." ביקשה, עניה נצצו מדמעות אך היא לא נתנה להן לזלוג אבל עם זאת גם לא ניסתה להסתירן.

"התיישבתי על ידו וחיבקתי אותו, לא ידעתי מה אני אמור לעשות אז פשוט חיבקתי אותו. הוא הופתע אך לא התנגד עד שאנדרו נכנס לסלון ואמר שהוא מחמם לו מנה של פסטה ורוטב וזה על הכיריים אז לא להתקרב והוסיף כי הוא יורד שנייה למרתף להביא עוד רוטב עגבניות, סוכר וקמח כי נגמר ושאל אם אנחנו רוצים שיכין לנו עוגיות לאחרי שדריק יסיים לאכול, שאלה שנענתה בחיוב רב ובשמחה גדולה. שאלתי את דריק מה קרה והוא שתק ואז התחיל לספר לי כאשר כל הזמן מרעיד את רגליו, הרגל מעצבן שהיה לו מאז ומתמיד. את יודעת שסטלה הייתה המחנכת שלו באותה השנה? לפני שהיא עברה להיות יועצת בתיכון היא חינכה ביסודי." אמרתי לפתע, נזכר כי פרט זה די חשוב ויכול להסביר כמה דברים שבטוח ישאלו אחר כך.

"באמת?" מריה שאלה. קלטתי את השאלה מבזיקה במוחה אך לפני שהספיקה לשאול המשכתי לספר, לא רציתי לענות על כלום עד שהסיפור לא יגמר.

"כן. הוא סיפר לי שהייתה להם מסיבת כיתה והמורה אסרה עליו להשתתף בטענה שהוא עשה בלאגן, מה שבכלל לא היה נכון וידעתי את זה לפי המבט שהיה בעיניו. אני חושב שזו הייתה שנאה, כזו מהסוג הטהור ביותר." נעצרתי לרגע, מנסה שוב ושוב למנוע מהדמעות לרדת אך לבסוף נותן לאחת להשתחרר ומיד מוחה אותה, לא רוצה שום זכר לכאב. "לא משנה, אני אחזור למה שקרה." מלמלתי, "הוא כל כך התעצבן, את לא הכרת אותו אבל הוא פשוט נהיה מטורף כשהיה עצבני, והתחיל לצעוק ולהעיף דברים לכל מקום. אחד הילדים ניסה להרגיע אותו אבל הוא דחף אותו בטעות ומיד בא להתנצל אבל זה כבר היה מאוחר יותר, המורה תפסה אותו ביד וזרקה אותו מהכיתה. היית צריכה לראות את הפנים שלו, הוא היה פשוט מתוסכל כשסיפר לי את זה. הוא אמר שמיד אחריו יצא אותו הילד והתיישב על ידו, הוא אמר לו שהוא לא כועס עליו וחייך. זה מדהים, זה היה החבר הכי טוב שלו. את יודעת שהוא עדיין בא לכאן לפעמים? הוא כמו בן בית כאן." גיחכתי, ניסיתי לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא היה כאן. "אני מתגעגע אליו." אמרתי וידעתי שהיא מבינה שדיברתי על דריק, שהיא מבינה שקשה לי בלעדיו.

"תמשיך." ביקשה, לחיה היו רטובות ועיניה קצת אדומות, היא בכתה.

"את בוכה." הופתעתי וחיבקתי אותה, לא הבנתי למה זה כל כך הפתיע אותי ולמה זה כל כך ריגש או העציב אותה.

"קשה לי לראות אותך בוכה, קשה לי לדעת שכל זה קרה ואין לי איך לעזור." היא אמרה ולי לא היה מה לומר, הבנתי אותה כי ככה הרגשתי לגבי הסיפור שלה אך עם זאת לא הבנתי אותה מכיוון שכל זה קרה ממזמן וגם אם הינו מכירים היא לא הייתה יכולה לעשות כלום, לא כמו שאני יכולתי לעשות אם הייתי מכיר אותה לפני והייתי יודע על הכל.

"אני אמשיך. לפתע הוא קם והלך אל המטבח, רצתי אחריו בבהלה כי חשבתי שמשהו קרה אבל הוא פשוט הוציא כוס ומילא אותה במים." גיחכתי בכאב, לא רציתי להגיע לחלק שבא אחרי המים. "המים נשפכו לו בטעות על החולצה והוא התעצבן וניסה לספוג את זה עם מגבת מטבח. זה לא הצליח לו אז הוא זרק את המגבת לאחור ויצא בעצבים מהמבטח. כמובן שישר רצתי אחריו והתיישבתי על המיטה שלו בזמן שהחליף את החולצה שלו. לאחר כמה דקות נשמעו צעקות מלמטה וישר רצנו לראות מה קרה לאנדרו. ראינו אותו מנסה לכבות להבות אש ענקיות שהופיעו במטבח וגדלו משנייה לשנייה. דריק תפס בידי ולפני שהספקנו להגיע לדלת היא עלתה באש, המטבח היה ממש בכניסה לבית. את לא מבינה איך זה היה, הכל פשוט עלה באש." אמרתי ופתאום היה נדמה לי שבאמת הכל קורה ממש עכשיו. הרגשתי את הגיצים עפים לכל עבר ושופרים את עורי, את הריח הנוראי של הרהיטים השרופים, את הצרחות של אנדרו, את מבטם המפוחד של דריק ואנדרו, אפילו הצבע של הלהבות נראה עכשיו היטב מול עיניי. העברתי את ידי על כתפי, מרגיש את הצלקת שנשארה מאותו היום. "אני לא זוכר יותר מדי," שיקרתי, לא רציתי לדבר על החלק הזה, "אבל אני זוכר איך דריק הצמיד אותי לקיר ואמר לי לא לזוז עד שהכל יגמר, איך הוא, בתור ילד בן 10, לקח אחריות על הכל וביקש ממני סליחה ושאני אמסור להורים שהוא אוהב אותם. את קולטת מה זה?" עכשיו כבר לא השתלטתי על הדמעות ונשכבתי על המיטה, בוכה כמו ילד קטן. מריה נשכבה על ידי וחיבקה אותי, נותנת לי לבכות ולהיתמך בה כמה שרק רציתי.

"בגלל זה הכדורים, אלו כדורי הרגעה ומונעי דיכאון." אמרה. לפעמים אני לא מבין איך היא כל כך חכמה, איך היא כל כך מהירת קליטה אבל היא עדיין לא קולטת עד כמה היא טועה בהחלטות ובמחשבות שלה.

"אני אוהב אותך." לחשתי לפתע, מפתיע אפילו את עצמי.

"הא- אה- מה?" שאלה, מוחה את שאריות הדמעות מלחייה.

"כלום." מלמלתי והיא עצמה את עיניה, כנראה נותנת למחשבות להציף אותה.

-מנקודת המבט של מריה-

כל הסיפור הזה בלבל אותי, כל מה שהוא סיפר לי וכל תנועה שעשה באותו הזמן- הכל נראה לי אמיתי לחלוטין, ממש כאילו קורה באותה השנייה. הרבה דברים החלו להסתדר לי, הרבה מילים והרבה מעשים שעד עכשיו נראו לי מוזרים או לא קשורים לכלום פתאום קיבלו מקום מתאים וסיבה הגיונית. ובכלל, ממתי הוא אוהב אותי? נכון שלא אמרתי לו 'גם אני' אבל ממתי זה? למה? אני לא מספיק טובה בשבילו, אני לא מי שהוא צריך. אולי אני צריכה ללכת? אני אשיג לי דירה, אמצא מקום לגור בו. אני לא יכולה ככה יותר, אני חייבת לצאת מכאן. הם מושלמים, הם דואגים לי כל הזמן אבל איפה הזמן שלי עם עצמי? לאן נעלם כל ההיגיון שלי? ואולי באמת אני צריכה ללכת למשטרה? אולי אני צריכה להתחיל לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי?

פעם, לפני שמייקל נכנס לחיי, כל יום שעבר בלי נגיעות או מכות נחשב מבחינתי ליום הכי מאושר בחיי.

היום, אחרי שמייקל נכנס לחיי, כל יום שעובר עם חיבוקו של מייקל וקולו נחשב מבחינתי ליום הכי מאושר בחיי.

אם מישהו היה שואל אותי לפני חודש אם הייתי מאמינה שיום אחד אני אשב בבית גדול, מחובקת עם אחד מהאנשים הכי מדהימים ביקום ולשם שינוי לא מלאת דאגות הייתי צוחקת לו בפרצוף ואומרת שאני אפילו לא חולמת על זה, שדבר כזה לא יקרה.

אם מישהו ישאל אותי היום אם אני מאמינה שאפשר לעוף, שיום אחד אני פשוט אקום ואעוף דרך החלון לכל מקום שבא לי אני אגיד לו שאני מאמינה, שהכל אפשרי.

הכל ייחסי בחיים.

"איך היה עם מנדי?" נזכרתי בכמה שעות קודם, כשמייקל הלך איתה ועד שחזר הביתה לא ראיתי אותו.

"היא שבורה, מעולם לא הרגשתי צורך להגן עליה כמו שאני מרגיש עכשיו." אמר והסתכל עליי.

"מה?" התגוננתי, נראה היה שחיכה לסערת רגשות או להתפרצות מלאת צרחות ודמעות על כך שבילה איתה את כל היום.

"את לא כועסת?" שאל ואני גיחכתי, זה כל כך לא התאים לאווירה של הסיפור שלו אך הגיחוך פה היה בלתי נמנע- למה שאני אכעס?

"למה אני צריכה לכעוס?" שאלתי למרות שהבנתי טוב מאד למה הוא חושב שאני צריכה לכעוס, שהוא חושב שאני כמו כל אחת מהחבות הקודמות שלו.

"לא יודע, אולי כי לא היי-"

"מייקל תראה, אנחנו לא חברים, אנחנו לא יוצאים, אנחנו לא כלום. נכון, אני מרגישה אלייך משהו וזה ידוע לשנינו טוב מאד אבל אני לא קושרת אותך וגם אם יום אחד תציע לי לצאת או משהו כזה אני בחיים לא אכבול אותך ואגיד לך לא להיות עם אחרות, כמו שלך יש ידידות גם לי יהיו ידידים. מתישהו. נראה לי. לא יודעת. זה לא משנה! אני לא אמנ-" הרגשתי את שפתיו של מייקל על שלי, בפעם המי יודע כמה בשבועיים האחרונים.

"מ-"

"רוצה לצאת איתי?" שאל ואני הנהנתי, מהססת קצת.

"אם את לא רוצה זה בסדר, אני לא מכריח אותך." הוא נשמע פגוע.

"למה שלא ארצה?" שאלתי, חושבת האם ההיסוס שלי היה בולט מדי.

"נראית קצת... אממ... מהססת." אמר וגירד בעורפו.

"אני לא מהססת, אני מופתעת." חייכתי ונשקתי על שפתיו קלות. הרגשתי את חיוכו מתחת לשפתיי והנחתי את ראשי על השקע שבין צווארו לכתפו.  ידו שיחקה עם שיערי ושכבנו שנינו בדממה עד שדפיקה חלשה נשמעה.

"פתוח." מייקל אמר ולולה נכנסה לחדר, מחייכת חיוך ביישן ותמים.

"בואי מתוקה." חייך מייקל סובב אותי והשעין אותי חצי עליו, מפנה מקום ללולה.

"אמא ואבא רוצים לקחת אותי לצימר ורצו לשאול אם לקחת גם את תומי ולהשאיר לכם את הבית או שבא לכם להצטרף." שאלה בקול המלאך שלה, למרות היותה רק בת שלוש הייתה לה חוכמה של ילדה בוגרת, ממש כמו שמייקל אמר שלדריק הייתה.

"קחו את תומי, אנחנו נישאר." מייקל אמר ואני תפסתי בידו, עומדת להתנגד אך הוא הסתיר את עיניה של לולה היד אחת ונישק אותי מהר. "מה אכפת לך? תומי יהנה ולנו יהיה את הזמן שלנו." לחש על שפתיי ואני הנהנתי מחוסר ברירה, לא הייתה לי אפשרות להתנגד למבט שלו ולפיו שרק קרא לי לבוא אליו.

"אני אלך להודיע להורים." צחקה ורצה במדרגות, עוד הספקתי לשמוע אותה מספרת למישהו שמייקל נישק אותי בשפתיים לפני ששוב הרגשתי את שפתיו על שלי.

"אחות שובבה יש לי." חייך והתגלגל כך שהיה מעליי.

"אח שובב יש לה." צחקקתי במבוכה, זה היה עוד אחד מהמצבים שהגעתי אליהם בפעם הראשונה מרצון.

"חברה שובבה יש לי." המשיך את סגנון המשפטים הדפוק ואני הרמתי את ידי על מנת לדחוף אותו ממני, רציתי להיפרד מתומי לפני שהם נוסעים ולברר מתי יחזרו.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל בקול משועשע, תופס את ידי ומחזיק בהם כאילו היו אזוקות כלפיי מעלה. מאותה השנייה הכל עבר מהר, הכל חזר אליי. הדפתי את מייקל ממני והתחמקתי במהירות, יורדת מהמיטה ומתיישבת בצמוד אל הקיר, דחוקה אל הפינה ומחכה למכה שתגיע אחרי.

"מריה?" הקול ששמעתי לא היה קולו של ג'ון ולא קולו של אבי, זה היה קולו של מייקל. "הכל בסדר?" שאל ואני הרמתי את ראשי באיטיות, מנגבת את הדמעות שכבר הרטיבו את כל פניי.

"אל," אמרתי בקול קר, "תעשה," נשמתי עמוקות וניסיתי שלא לפרוץ שוב בבכי, "את זה," מייקל נראה מפוחד, כל מילה באה אחרי כמה שניות של שקט ומתח באוויר, "יותר," אמרתי והוא עמד לפתוח את פיו, "בחיים." סיימתי והוא נראה מבולבל.

"מה עשיתי?" שאל לבסוף, אחרי שוידא שסיימתי את משפטי.

"אל תתפוס אותי ככה, עם הידיים והמשפט הזה והכל." הדמעות הציפו את עיני שוב וזרמו, עכשיו כבר הייתי בטוחה שזהו לא אף אחד מהם, שזהו מייקל. הוא התיישב לידי וחיבק אותי חזק, בהתחלה התנגדתי אך לאחר מכן פשוט נפלתי עליו והפלתי איתי את כל החומות, את כל המגנים. בכיתי עליו כמו שלא בכיתי מעולם. זה היה בכי טהור, אמיתי. כל הכאב, הפחד, השנאה, העצב, האשמה, הלכלוך, הגועל- הכל התפרץ ונפרש על פני השטח.

"אני כל כך מצטער מריה, שכחתי לחלוטין. את צריכה להבין שאני לא יודע מה אני יכול ומה לא, מה קרה שם בדיוק, תביני אותי." לחש ונשק למצחי. הדמעות לא הפסיקו לרדת לשנייה, כל פעם כאילו התחדש המלאי ובאו עוד ועוד דמעות. נשארנו לשבת שם, לא שמתי לב כמה זמן עבר עד שהדלת נפתחה וראשו של ג'ונתן הציץ מהפתח והוא הודיע בחגיגיות שארוחת הערב מוכנה ושאנחנו סגורים בחדר כבר יותר מארבע שעות. שמחתי שלא שאל מה קרה, שהתעלם מהעובדה שישבנו מחובקים בפינת החדר ואני בכיתי.

"את רוצה ללכת לאכול?" שאל ואני הנדתי בראשי ללא, לא רציתי להיות עם כולם ושיתחילו לשאול שאלות.

"אוקיי, אני אחזור עוד מעט." ליטף את לחיי וקם, מושיט לי את ידו על מנת לעזור לי לקום. "אני לא רוצה שתשארי על הרצפה. קומי." חייך חיוך עדין ואני הושטתי את ידי ותפסתי בידו, מעבירה את כל משקלי אליו.

"בתיאבון." חייכתי אליו שנייה לפני שיצא והוא חייך אליי בחזרה. נשארתי לבד בחדר והיה לי מספיק זמן לחשוב אך לפני שהספקתי להריץ שאלות או מחשבות נוספות בראשי עיניי נעצמו מעצמן ונרדמתי.

"מריה, קומי." יד עדינה ליטפה את פניי והזיזה כמה קצוות שיער שנחו על עיניי בזמן שישנתי. "ההורים, לולה ותומי נוסעים עוד חצי שעה וחשבתי שתרצי להיפרד." אמר ואני פקחתי את עיניי וראיתי את מייקל יושב לידי ומגש אוכל על כיסא ששם לידו. "הבאתי לך משהו לאכול." חייך.

"אני אלך להיפרד מהם." קמתי מהמיטה וסידרתי את שיערי שהתבלגן לחלוטין. ירדתי למטה וראיתי את מישל וג'ונתן מכניסים כל מיני חטיפים לתיק בעוד שלולה ותומי ראו טלוויזיה.

"מרי!" תומי קפץ מהספה ורץ לחבק אותי. הרמתי אותו וסידרתי את שיערו שהספיק להתארך מאד בלי ששמתי לב.

"אנחנו הולכים לטיול!" חייך. כולו קרן שמחה ואושר, דבר שלא ראיתי אצלו מעולם עד שהגענו לביתם של משפחת ליבסון.

"אני יודעת תומי, רציתי להזכיר לך להתנהג יפה ולא להציק ולהקשיב לכל מה שג'ונתן ומישל אומרים לך." אמרתי והוא הנהן במרץ. הורדתי אותו אל הרצפה והוא רץ לראות תוכנית שהייתה בטלוויזיה, מה שזיהיתי כבובספוג- התוכנית המוזרה שמייקל הראה לי.

"מישל אני יכולה לדבר איתך?" נכנסתי למטבח ושאלתי. ג'ונתן חייך ויצא מהמטבח ומישל התיישבה על אחד הכסאות, מסמנת לי להתיישב על ידה.

"קחי." חייכה והושיטה לי כוס מים.

"תודה." חייכתי גם אני ושתיתי בצימאון, רק באותה השנייה הרגשתי כמה יבש היה גרוני.

"מישל... אני רוצה ללכת למשטרה." אמרתי במהירות לפני שאתחרט.

"עכשיו? אנחנו יכולים לדחות את הטיול." חייכה, ראיתי כמה היא שמחה שקיבלתי אומץ.

"לא, כשתחזרו. אני צריכה עוד קצת זמן כדי להתכונן נפשית." חייכתי, פתאום זה נראה לי כל כך נכון לסיים עם זה.

"אין בעיה מתוקה, אני צריכה ללכת לארוז אז נדבר כבר שנחזור. את רוצה שזה ישאר בנינו?" שאלה וקמה.

"את יכולה לספר לג'ונתן אבל בבקשה תעשו את זה כשתהיו כבר בדרך ושתומי לא ישמע אוקיי?" שאלתי והיא בתגובה חיבקה אותי בחוזקה, הרגשתי את הדאגה ואת האהבה שלה באותו החיבוק.

"אני שמח שקיבלת אומץ." זוג ידיים חיבקו אותי מאחור והרגשתי נשיקה רכה על צווארי.

"צוטטן!" צחקתי והסתובבתי כלפיו, מחבקת אותו חזק.

"אז עושים את זה?" שאל ואני חייכתי.

"עושים את זה." אמרתי.

זהו, כאן נגמר הפרק.

בנוסף אני רוצה להגיד לכם להיכנס לבלוג הזה ולהגיב

תקשיבו, אני לא אמורה לנחש אם אתם רוצים להיות בקבועים אז אל תבואו אליי בטענות של 'למה לא הודעת לי?'. רוצים שאני אודיע לכם? תגידו! ודרך אגב, אם העלתי את הנושא של קבועים. קבוע שלא מגיב יותר מ3 פרקים (מעכשיו) אני לא מודיעה לו יותר. אני שונאת להודיע בבלוגים ואני בכל זאת עושה את זה אז לפחות תגיבו...

טוב, אין לי כל כך מה לחפור לכם הפעם, די התאכזבתי מכמות הכניסות שירדו לאחרונה אבל זה בגלל שזה חופש וכולם בטיולים ושטויות כאלו אז לא נורא.

וגם אין לי מצב רוח אז זו עוד סיבה שאין חפירות...

אל תשכחו להגיב,

נ.ב

שמתם לב שהפרק עלה (יחסית) מהר הפעם?