סיפורים בהמשכים.

המלצה

כמו בכל פוסט בזמן האחרון אני הולכת להמליץ על בלוג. הפעם אני אמליץ על בלוג שעלה בו הסיפור הרביעי אם אני לא טועה ויש בנתיים רק פרק אחד מהסיפור החדש (שאני עוד לא קראתי מכיוון שאין לי זמן אבל אני מתכוונת לשבת על זה היום או מחר) ואני בטוחה שהוא יהיה מדהים כמו הקודמים!

הכותבת ממש מוכשרת, מדהימה, סוחפת ומפתיעה! באמת!

לבלוג קוראים "עוד סיפור לפני השינה-בלוג סיפורים בהמשכים", אז כנסו כי לא תפסידו כלום D:

קישור-  http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=661216

אבל! לפני הפרק! את הפרק הזה אני מקדישה במיוחד לרוני ליברמן ששיגעה אותי לחלוטין היום עם הפרק ואני בטוחה שהיא תאהב אותו D:

אז רוני, תהני (:

"מה שניסיתי לומר זה שאני חושב שאני מרגיש אלייך משהו אבל עכשיו אני חושב שאני בטוח בזה מריה, אני מרגיש אלייך משהו." מייקל אמר והביט בעיניי.

"גם אני מרגישה אלייך משהו." אמרתי את מה שעד עכשיו לא הייתי בטוחה בו בכלל, אני מרגישה אליו משהו.

"אני לא רוצה שתגידי את זה בגלל שאני אמרתי לך שאני מרגיש אלייך משהו, אם את לא מרגישה כלום זה בסדר. אני מבי-" מייקל נקטע על ידי שפתיי שנחו על שפתיי.

פרק 6- שריפות.

הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי, הבטתי במייקל הרוכן מעל פניה של מנדי ואת שפתיו הרכות שעד לפני שניה היו שלי נחות על שלה. ידיו ליטפו את פניה ואת שיערה החלק וגופו נצמד לשלה. לא יכולתי לראות את זה יותר, לא יכולתי לדעת שעד שסמכתי על מישהו ונתתי בו את אמוני המלא הוא בגד בי ככה. עד שנתתי לעצמי להתאהב בגדו בי בצורה הכי אכזרית שיש. זו הפעם הראשונה שזה קורה? כמה זמן זה נמשך? למה? כל המילים שלו, כל מה שהוא שכנע אותי שהוא מרגיש וההתנהגות שלו- הכל היה שקרים?

לקחתי צעד אחורה ובטעות הפלתי את המנורה שהייתה על שולחנו. שניהם קפצו והביטו בי, מבטם שונה לחלוטין אחד משל השני.

"למה?" שאלתי ומייקל השפיל את מבטו.

-יומיים לפני-                                 

"אז את מרגישה אליי משהו." מייקל אמר בחיוך מרוצה ועבר עם אצבעו על שפתיי, גורם לי לחייך באושר.

"למה אתה כל כך מופתע?" נאנחתי, "כאילו שיש מישהי שלא רוצה אותך בארץ."

"אוחחח מריה, את חייבת להפסיק עם זה. תתפלאי אבל אני לא כזה טוב ואני ממש לא מושלם כמו שכולם אומרים כל הזמן. את עוד תגלי הרבה פגמים אצלי." מייקל לחש את סופו של המשפט ולפני שהפסקתי לומר משהו תפס בידי ומשך אותי לעמידה, גורר אותי לחדרו וזורק אותי על המיטה. הופתעתי כאשר לא ניסה לעשות כלום אלא רק שם את ראשו עליי והאזין לפעימות ליבי המהירות.

"את צריכה להתחיל להרגע, זה לא בריא." הרגשתי את חיוכו. מבלי ששמתי לב מצאתי את עצמי משחקת בשיערו ומחכה רק לשוב ולהרגיש את שפתיו או לשמוע את קולו, השתוקקתי לראות את פניו שנראו כאילו צייר מוכשר ביותר צייר אותן, את עיניו שגרמו לכל אחד לרצות לחבק מישהו אחר, עיניים שרק למלאכים יש. רציתי שוב לחוש את מגע ידו בפניי, מגע שגרם לי להרגיש כאילו כל העולם נחרב אך שנינו בסדר ואין שום דאגות.

"על מה את חושבת כל כך הרבה?" שאל ואני חייכתי חיוך שחבוי בתוכו סוד, סוד שעד שלא הייתי בטוחה בו לא רציתי שידע. אני אוהבת את מייקל?

"כלום." אמרתי ומייקל הסתובב כשפניי פנו אל שלו, מעלה את ראשו ונושק לשפתיי.

"בטוחה שכלום?" שאל ואני הנהנתי כאשר חיוך גדול מרוח על פניי.

"אתה יודע," מיהרתי לומר לפני שיעשה משהו נוסף שיגרום לי לרצות אותו כל כך, "ממזמן לא שמעתי מהוריי או מג'ון." מלמלתי, באמת שעבר זמן רב מאז הפעם האחרונה ששמעתי מהם.

"למה את חושבת שזה דבר רע?" שאל ולפני שהספקתי לענות הדלת נפתחה בסערה.

"בואו מהר." אמרה מישל. היא הייתה לבושה בפיג'מה ונראתה מבוהלת וחיוורת ביותר. במהירות רצנו אחריה לסלון ומצאנו את ג'ונתן יושב מול הטלוויזיה הפתוחה על ערוץ החדשות המקומי.

"שריפה גדולה פרצה באחוזתה של משפחת הנדרסון לפני שעות ספורות. כרגע המצב קשה, שלושה אנשים נפצעו במצב בנוני ושני אנשים נפצעו במצב קל. כרגע ידוע על שבעה אנשים ששהו בבית באותו הזמן וישנם שני נעדרים. עוד דיווחים אחרי הפר-" ג'ונתן שם את הטלוויזיה על מצב שקט וברקע נראו פרסומות מרצדות.

"מה הקשר של משפחת הנדרסון אלינו?" שאל מייקל את השאלה הראשונה שעלתה במוחי.

"היועצת השכבתית שלכם גרה בבית הזה. וחוץ מזה, מייקל, אחותה של מנדי התחתנה עם אחיה של היועצת אז אני חושבת שכדאי שתבדוק מה קורה איתה." מישל אמרה ומייקל הנהן והלך אל הטלפון.

"אני לא רוצה להגיד את זה מוקדם מדי או משהו אבל לא נראה לי שיעיפו אותך מבית הספר במצב כזה, גם ככה לא חסרות להם צרות עכשיו." מישל אמרה ואני הנהנתי.

"היא לא עונה לי." מייקל אמר ונראה לחוץ מעט.

"היא בטח ישנה..." הרגעתי אותו והעברתי את ידי בשיערו. מייקל אסף אותי לחיבוק ומאחיזתו הבנתי כי הוא דואג לה, למרות הכל.

"אני מכיר אותה, היא לא ישנה. בטוח קרה משהו." הוא מלמל, מתוסכל.

"אל תדאג, אני אנסה לברר. לכו לישון, רק רצינו שתשמעו את זה." ג'ונתן אמר ואני הנהנתי לאחר שמייקל לא הגיב, מושכת בידו ועולה למעלה כאשר הוא צמוד אליי. נשכבתי על המיטה ומייקל נשאר לעמוד, הוא נראה כאחד שלא יודע מה לעשות עם עצמו.

"בוא." אמרתי והרמתי את השמיכה, מפנה לו מקום לצידי. הוא נשכב צמוד אליי וחיבק אותי. ידעתי איך הוא מרגיש, ידעתי מהו הרצון הזה שמישהו יהיה צמוד אלייך כדי שתדע שהוא שם בשבילך תמיד. רק כאשר הרגשתי את גופו נרפה וראיתי את עיניו נעצמות הרשתי לעצמי לעצום את עיניי ולהרדם.

הבטתי במייקל הישן וניסיתי להבין מה הוא מרגיש, מה הוא חושב. הבטתי בשעון, השעה הייתה כבר שמונה וחצי ואני התעוררתי כבר בשש. למזלי הלימודים החלו באותו היום ב12 כך שלא הייתי צריכה להעיר את מייקל. לא ישנתי טוב בלילה, העובדה שלא ראיתי את תומי יותר מידי זמן ושמייקל מדוכדך לא עזרו לי לישון ומעל הכל הייתה השאלה של מה יהיה מחר, האם אני אלך לבית ספר? האם לא יקבלו אותי? האם היועצת שלנו בסדר? ולמה בכלל אני דואגת לה? אני שונאת אותה! יש מישהו שאוהב אותה? ממתי מנדי היא בת הדודה שלה? אולי אחרי הכל מנדי כן הייתה זו ש-

מייקל זז ורעד תוך כדי שינה והוציא אותי מבין כל מחשבותיי, הוא נראה לחוץ ודואג.

"מייקל." הנחתי עדינות את ידי על כתפו והוא קפץ, זיעה קרה החליקה על פניו ועיניו היו אדומות, מלאות בדמעות.

"מה קרה?" שאלתי והוא נשכב בחזרה, הפעם מניח את ראשו על כתפי ונותן לדמעות לצאת. ידעתי שהוא יענה, אפילו אם זה יהיה עוד שעה, ידעתי שהוא צריך זמן בשביל לנשום ורק אז יוכל להגיד לי את הסיבה למצב שלו.

"את יכולה להביא לי את הכדורים הצהובים מהמגירה הראשונה במקלחת?" שאל לאחר כמה דקות והתיישב. הנהנתי וקמתי, הולכת במהירות אל חדר המקלחת. פתחתי את המגירה הראשונה, בדיוק כמו שמייקל אמר, והופתעתי לראות שם עשרות כדורים בצבעים שונים. ידעתי שגם על זה אני אקבל הסבר בשלב כלשהו אז פשוט לקחתי את הכדור הצהוב הראשון שראיתי ומילאתי מים בכוס שהייתה על השיש.

"תודה." מייקל אמר כשחזרתי לחדר והושטתי לו את הכדור והכוס, בולע את הכדור בזריזות, נשכב חזרה ונושם עמוקות.

"אני אוכל להסביר לך אחר כך?" שאל ואני הנהנתי. עמדתי ללכת אך הוא תפס בידי ומשך אותי אל המיטה, פורס את ידיו ומחכה. נשכבתי בין זרועותיו והוא סגר אותן, נצמד אליי כמו אתמול בלילה.

"תספרי לי משהו, כל דבר, רק תתני לי לא לחשוב." הוא לחש בכאב. רציתי לדעת מה קרה, למה הוא הגיב ככה, אבל ידעתי שזה לא יעזור אם אבקש ממנו עכשיו אז פשוט חשבתי מה לספר לו.

"מה אתה רוצה שאני אספר לך?" שאלתי והוא שתק.

"מה אתה רוצה לשאול ולא מעז?" שאלתי, ישר הבנתי את פשר השתיקה.

"זה שטויות, באמת." מלמל ואני שתקתי, הייתה לי הרגשה שאני יודעת מה הוא רוצה לשאול.

"לפני שלוש שנים." אמרתי והוא קפא, עכשיו הייתי בטוחה שזה מה שרצה לשאול.

"כמה פעמים?" הוא שאל ושוב שתקתי, ניסיתי לספור את כל הפעמים אך באותו הזמן גם ניסיתי להתחמק מהשאלה שלא רציתי לענות עליה.

"יותר מעשר." התחמקתי, לא רציתי שידע שזה גם יותר מעשרים וקצת יותר גם משלושים.

"בן זונה." סינן וליטף את זרועי. הסתובבתי עם פניי לשלו והדבר הראשון שראיתי היה עצב וכאב אבל יכולתי לזהות את זה יותר מדי טוב, אלה לא היו עצב וכאב חדשים אלא ישנים, עצב וכאב שנמצאים שם יותר מכמה שעות ויותר מכמה חודשים.

"אני לא אתן לזה לקרות שוב, את יודעת את זה?" שאל ואני הנהנתי, "רק שאלה אחרונה, מתי זה קרה בפעם האחרונה?"

"ביום שבו גיליתי לך הכל, שנפגשנו בפארק ושילמת עליי במכולת. בדיוק חזרתי ממנו אליי הביתה וגיליתי שאין מה לאכול." לחשתי והוא התכווץ, לוקח את כאבי אליו.

"אני כל כך מצטער." לחש והצמיד אותי אליו יותר ממה שכבר הינו, כמעט ולא היה בנינו רווח.

"אל, זו ממש לא אשמתך. אני בסדר." חייכתי חיוך קלוש והוא מלמל משהו לא ברור.

"כואב לי." לחש והביט אל תוך עיניי.

"איפה?" שאלתי והוא הניח את ידו על ליבו.

"כאן." לחש שוב והשפיל את מבטו. הנחתי את כף ידי על חזהו, ממש מעל ליבו והרגשתי את פיעומות ליבו, את חזהו זז בהתאם לנשימתו האיטית ואת הרעד שעבר מדי פעם בגופו.

הרמתי את מבטי מחזהו לפניו ועיניו הטביעו אותי, גרמו לי להיכנס לתוך מערבולת רגשות שלא יכולתי לצאת ממנה עד שהרגשתי את שפתיו על שלי ואת ידו מונחת על שלי, משחקת באצבעותיי.

"אתה מנסה להרוג אותי?" מלמלתי כשהתנתקנו והוא חייך אך עיניו עדיין הביעו את אותו העצב והכאב.

"למה כולם עדיין בחוץ?" שאלתי את מייקל כשנכנסנו לחצר בית הספר באיחור של רבע שעה.

"לא יודע, להזכירך הגעתי איתך." אמר ולפתע קפא, ניסיתי להבין מה קרה אז הבטתי לכיוון שאליו הביט וגיליתי חבורת נערים מתגודדת ויוצרת מעגל גדול.

"זוזו! סליחה! זוזו!" מייקל נדחף בין כולם ומשך אותי איתו. בסופו של דבר, אחרי כמה מכות פה ושם, הגענו לאמצע המעגל.

"מנדי!" מייקל עזב את ידי והתכופף ליד, מחבק אותה. מנדי לבשה בגדים שחורים וישבה על הרצפה, דמעות מרחו את כל האיפור שהיה על פניה ורבות נוספות עוד ירדו על לחיה במהירות.

"עזוב אותי." דחפה אותו אך הוא משך אותה אליו, לא נותן לה להשתחרר. לבסוף היא נכנעה לחיבוקו ונשברה על כתפו. לא הבנתי מאיפה קיבלתי את האומץ הזה אך לפתע מצאתי את עצמי מפנה את כולם מהרחבה, מגרשת אותם.

"זוזו! קדימה! זה לא מופע! לכו לכיתות!" צעקתי לאחר שלא זזו ולאט לאט הם החלו להתפזר עד שנשארנו רק מנדי, מייקל, שלוש מהשפוטות של מנדי ואני בחצר.

"לכו לכיתה, אני אשאר איתה." מייקל אמר והרים אותה על רגליה, לוקח אותה אל כיוון הספסלים. השפוטות מלמלו משהו והלכו לכיתות. נשארתי לעמוד שם לבד עוד כמה דקות ולבסוף החלטתי ללכת לקפיטריה, לא רציתי להתמודד לבד מול המנהלת ולאחר שמייקל הלך עם מנדי לא הייתה לי ברירה אלא לחכות. נכנסתי אל הקפיטריה הגדולה והתיישבתי על יד אחד השולחנות הצדדיים שהיו שם ושמתי את אוזניות האייפוד שמייקל השאיל לי. המוזיקה התנגנה בחוזקה ומנעה ממני לחשוב על כל הזמן האחרון, מנהג שהתפתח אצלי מאז שהכרתי את מייקל. לפתע הרגשתי יד מונחת על כתפי, מגע שלא הכרתי ובוודאות לא היה של מייקל, וקפצתי. אוזניות האייפוד נפלו מאוזניי וצחוק נשמע, צחוק של בחור שתמיד שנאתי.

"מה אתה רוצה?" שאלתי את ג'וש, לא הבנתי למה אחרי שכל כך הרבה שנים הוא צחק עליי וירד עליי למרות שלא עשיתי לו כלום ולא התייחסתי אליו בכלל הוא פתאום ניגש אליי.

"אני רוצה לבקש סליחה." אמר, עיניו היו נפחות ואדומות והבגדיו נראו כאילו לא החליף אותם מאתמול. הם היו מלוכלכים ומקומטים שלא כמו בדרך כלל.

"על מה?" שאלתי, התעלמתי מבגדיו ומאיך שנראה. 'את לא חייבת לו כלום מריה, אל תרחמי עליו. עד עכשיו נתת לכולם לדרוך עלייך ולעשות מה שהם רוצים ועכשיו תעשי את מה שאת חושבת ורוצה לעשות, לא מה שיגידו או יכתיבו לך.' אמר קול בראשי. ג'וש הסתכל עליי במבט מבקש רחמים אך אני התעלמתי, מנסה להישאר אדישה אליו.

"על זה שלא הייתי בסדר כל השנים האלו, זה לא הגיע לך. ויותר מהכל אני מצטער שהלשנתי עלייך ופרבקתי תמונות שלך מעשנת." אמר בנשימה אחת ואני קפאתי. 'זה הוא? לא יכול להיות! למה? מה עשיתי לו שהוא התעלל ומתעלל בי כל כך?' שאלתי את עצמי.

"למה עשית את זה?" שאלתי והוא השפיל את מבטו.

"כי לא רציתי לאבד את מייקל." אמר והתיישב בתסכול על הכיסא שקודם הפלתי כשקמתי בבהלה ועד אותה השנייה לא שמתי לב שנפל.

"למה החלטת שתאבד אותו?" שאלתי ברוך והתיישבתי מולו, מניחה את ידי על ברכו ומיד מתחרטת. הוא הרים את מבטו וישר אותו אליי, מבט חודר וכואב. למה כולם כל כך עצובים בזמן האחרון?

"כי הוא אוהב אותך. ראיתי את זה עליו מהיום הראשון שהייתם שם ולא יכולתי לתת לזה לקרות, כבר שנים שהוא מדבר עלייך ועד ששמת עליו הוא מאושר והוא לא התייחס אלינו, הוא היה איתך כל היום ולא עזב אותך לשנייה. לא יצאנו מאז, לא דיברנו, לא כלום. זה הרג אותי. הוא כמו אח שלי ואת לקחת אותו בשנייה." אמר ומבטו הפך למעט כועס, כף ידו הימנית התאגרפה.

"מצטערת, לא ידעתי." מלמלתי והוא חייך חצי חיוך, חושב קצת וקם.

"בואי, אני אתקן את זה." אמר, לקח את האייפוד מהשולחן ומשך בידי. 'מה יש לאנשים עם הקטע הזה של למשוך לאנשים אחרים ביד?' השאלה ישר עלתה למוחי והחלטתי לשאול את מייקל כשנחזור הביתה או בהזדמנות הכי נכונה.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי כשהבחנתי שאני לא יודעת לאן הוא לוקח אותי, אולי הוא רוצה לפגוע בי?

"למנהלת, אני אספר לה." אמר ואני התבלבלתי ומעדתי אך הוא תפס אותי במהירות. מצאתי את עצמי צמודה אליו, נשימתו התערבבה עם נשימתי. הוא קפא ולא עזב אותי, משאיר אותי צמודה אליו.

"אנ-" הוא החל לומר אך אני מיד השתחררתי.

"מצטערת, איבדתי את הריכוז." אמרתי והוא הנהן והמשיך ללכת, הפעם לא מושך אותי איתו.

"איפה המייקל בכלל?" שאל לאחר שתיקה קצרה.

"עם מנדי, היא בכתה הבוקר. מצאנו אותה בתוך מעגל של אנשים ואף אחד לא חשב לעזור לה." אמרתי. לא הבנתי מדוע אני מגנה עליה ודואגת לה אחרי כל מה שהיא עשתה לי כל השנים, אחרי שהיא לא הפסיקה להציק לי ולנסות להרוס אותי.

"חכי כאן." ג'וש אמר, הביא לי את האייפוד ונכנס לחדר המנהלת. הפעלתי מחדש את האייפוד אך הפעם על עוצמה יותר נמוכה כך שאוכל לשמוע אם באים מאחוריי אנשים או לא. אחרי כמעט חמישה שירים הרגשתי נגיעה עדינה בגבי והסתובבתי, ג'וש עמד שם והנהן.

"הצלחת? אני לא מסולקת?" שאלתי ושוב הוא הנהן. לא התאפקתי וחיבקתי אותו, מחייכת באושר, "הצלת אותי." אמרתי והוא חייך.

"תלמידים יקרים, כמו שבטח כולכם שמעתם תאונה מצערת קרתה והיועצת היקרה שלנו, סטלה, נפטרה אתמול. שניים מתלמידי כיתות י''א הינם קרובי משפחה שלה, ההלוויה תתקיים היום בארבע בבית העלמין המרכזי אך הינכם מתבקשים לא להגיע אלא רק לישיבה המרוכזת בביתה ברחוב הנטיגון שלושים ושבע לאחר השעה שבע. תודה. עקב האירוע המצער כולם משוחררים." אמרה וזו הייתה הפעם הראשונה ששום קריאות הידד לא נשמעו ברחבי בית הספר אך בהחלט היו כמה תלמידי מחוייכים פה ושם, תלמידים אשר לא הצליחו לגבור על השנאה שלהם אל סטלה ושמחו על יום הלימודים שהתקצר להם. לא הבנתי איך אפשר לשמוח ממוות, איך אפשר לחייך כשאתה יודע שמישהו היה קשור אלייך, לא משנה באיזה אופן ועד כמה אהבת אותו, מאבד את חיו או את יכולתו הבסיסית.

"מי מהשכבה שלנו קרוב שלה?" שאלתי וג'וש השפיל את ראשו.

"מנדי ואני." אמר ואני השפלתי את ראשי, לא ידעתי מה לומר.

"אל תגידי כלום, בבקשה אל תגידי." אמר ואני הנהנתי. שתיקה קצרה הייתה ולאחר מכן הוסיף, "את יכולה לחבק אותי?" שאל ושוב הנהנתי, הפעם מחבקת אותו בנוסף ומרגישה איך גופו רועד.

"איך אתה קשור אליה?" שאלתי, לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה.

"היא דודה שלי. הייתה." אמר והתנתק מחיבוקי, מתיישב על הספסל שעליו ישבתי קודם.

"היא עדיין דודה שלך והיא תמיד תהיה." אמרתי והוא גיחך.

"בטח. את רוצה שאני אלווה אותך הביתה? אני לא בטוחה שמייקל יחזור עכשיו." אמר ולא חיכה לתשובה אלא פשוט קם והלך לכיוון שער בית הספר.

"תודה." אמרתי לו כשנכנסנו לג'יפ השחור הגדול שלו והוא הנהן, מכבה את הרדיו בשנייה שהתחילה מוזיקה.

"תגידי, יש לך כדור נגד כאב ראש כאן?" שאל ואני הנהנתי, מוציאה מהתיק כדור ומושיטה לו. הוא בלע את הכדור ומלמל 'תודה'.

"יש כיוון לסיבה לשריפה?" שאלתי לאחר שנוצרה שתיקה מעיקה.

"עדיין לא ברור מה קרה, השוטרים חושבים שזו הייתה שריפה עם כוונה תחילה ואילו הכבאים אומרים שהיא שכחה משהו על הגז או שזה היה נר שנגע בוילון אבל אני חושב שזו הייתה מישהי ששנאה את סטלה לחלוטין, מישהי שהייתה תלמידה שלה וכשעלתה לתיכון סטלה הייתה היועצת שלה ועשתה לה את המוות. היא תמיד אמרה שהיא תשרוף לה את החדר יום אחד ושהיא תתנקם בה אבל אף אחד לא הקשיב. ידעתי שהיא לא תשתוק." מלמל ועצר מול הבית של מייקל.

"תודה על ההסעה, אם אתה צריך משהו אני אהיה בבית של מייקל וליד הפלאפון שלו בטח." אמרתי והוא הנהן ונסע. נכנסתי לבית השקט ועליתי למעלה, פותחת את אחת המחברות שהיו לי בתיק ומתחילה לצייר.

"לספר לך?" מייקל שאל כששכבנו על המיטה שלו אחרי ארוחת הצהריים.

"מה?" שאלתי ומייקל הביט בי, מנסה שאזכר לבד.

"למה אתמול הייתי קצת... אממ... מדוכא." מלמל לבסוף.

"רק אם אתה רוצה, אתה לא חייב. אבל אני רוצה לדעת מה הקטע של הכדורים." אמרתי והוא נאנח.

"את תביני את הקטע של הכדורים אחריי שאני אספר לך." אמר ואני הנהנתי, מחכה שיספר.

"את זוכרת שלפני תשע שנים שנים היו מלא כתבות על משפחה מניו יורק שפרצה לה שריפה בבית ושניים מתו?" שאל ואני הנהנתי, מנסה להבין מה הקשר. "זה היה הבית שלנו." לחש בכאב.

"מה?" שאלתי, המומה.

"כן." אמר ובלע את רוקו, שותק. עברו כמה דקות עד שהמשיך לדבר. "הינו אני, הטבח שלנו ודריק בבית." אמר וכשהזכיר את דריק גופו התכווץ.

"דריק?" שאלתי.

"אח שלי." אמר ודמעה זלגה על לחיו.