סיפורים בהמשכים.

קודם כל, תודה לכולם על ה'מזל טוב'ים ומצטערת שלא יצא לי לענות עוד לאף אחד אז פשוט תודה לכולם! היה יום הולדת מדהים! :D

ולפני שאני אשכח- המלצה על בלוג (:

הבלוג שאני רוצה להמליץ עליו הפעם הוא בלוג שאני בטוחה לחלוטין שכולכם קוראים בו אבל אני פשוט חייבת לעשות את זה כי אני מאוהבת בכתיבה של אותה האחת!

הבלוג הוא של סוניה (או לפי הכינוי שלה- גיל גיל גול | סיפורים בהמשכים =], תלוי איך אתם מכירים אותה).

עד עכשיו נכתבו שישה סיפורים בבלוגה וכרגע היא כותבת את הסיפור השביעי (נכון לעכשיו יש שני פרקים מהסיפור בבלוג).

אז בקיצור, אני לא חושבת שאני צריכה להסביר למה אני ממליצה על הבלוג שלה בכלל כי הוא אחד הבלוגים הכי טובים ומצליחים בישראבלוג!

קישור

ולפרק! *תופים*

נתחיל בהקדשה לנויה שאומנם אני מכירה אותה 14 ימים (נכון להיום, ה18.06) והיו לנו רק 8 שיחות והיא גדולה ממני בשנתיים וגרה בקנדה אבל אני חושבת שאנחנו יכולות להיות חברות טובות והיא מדהימה וחמודה וכל כך כייף לי לדבר איתה כל פעם מחדש והיא פשוט מעודדת אותי ונמצאת שם כשאני צריכה אותה (והיא מחוברת^^")!

אז נויה, אני אוהבת אותך מלא ואני מקווה שנמשיך להיות בקשר למרות כל מה שציינתי למעלה! (למרות שאני לא חושבת שזו בעיה, חוץ מהמרחק ><) D:

"האם ידעת שעל עישון בשטח בית הספר יכולים להעיף אותך?" שאלה ואני הנהנתי, "אז אני שמעתי היום שעישנת, העברתי את זה למנהלת והתגבשה ההחלטה להעיף אותך מבית הספר." אמרה.

"מה? אבל זה לא נכון! אני לא מעשנת! אין לכם זכות לעשות את זה! אתם צריכים לבדוק את זה לפני שאתם מחליטים!" אמרתי במהירות, לא יכולתי שיעיפו אותי מכאן, עד שבית ספר מסוים הסכים לקבל אותי למרות הציונים הלא טובים שלי?

"אין על זה ויכוח, יש הוכחות. את מתבקשת לעזוב את שטח בית הספר." אמרה ואני מיד הבנתי, מנדי.

פרק 5- 'אני חושב שאני בטוח.'

"על פי חוק זכויות התלמיד הם לא יכולים להעיף תלמיד מבית הספר אם אין להם הוכחה מוחלטת והם צריכים להראות לך אותה ולאשר אותה לפני." מייקל ניסה להרגיע אותי כשישבנו על מיטתו כאשר אני מחובקת בין זרועותיו. השיחה עם היועצת הדפוקה הזו נגמרה לא טוב, יצאתי מהחדר בסערה לאחר שאמרה לי שההחלטה התקבלה והוצאתי את מייקל מהכיתה, לא יודעת מה חשבתי לעצמי באותה השנייה אבל הייתי צריכה אותו כל כך. הייתי צריכה את החיבוק ואת המילים שלו.

"מריה, מתוקה, תנשמי." הוא הביט בעיניי. יש לו עיניים כל כך מדהימות. נשמתי עמוקות וניסיתי למחות את הדמעות, למה הפכתי לכל כך בכיינית?

 "יש עוד בתי ספר באזור, זה לא בית הספר היחיד. וחוץ מזה, אני לא חושב שיש לך ממה להלחץ כי אלו שטויות ותוך יומיים יבינו שזה לא נכון!" מייקל חייך וגרם גם לי לחייך, לא יכולתי לעמוד בפני החיוך הממיס שלו.

"אבל אם אלו לא יהיו שטויות, אני לא רוצה לעבור לבית ספר חדש ולהתחיל הכל מההתחלה לבד." מלמלתי ומייקל נאנח.

"את כל כך פסימית." אמר והעביר את כף ידו על לחיי, "אם הם יסלקו אותך בכל מקרה אנחנו נילחם, אם ניכשל אני אעבור איתך לבית ספר אחר, אם תרצי אני אעבור איתך עד לסוף העולם." לחש, נשימתו ליטפה את פניי ובטני השתגעה מריחו הטוב. מה עובר עליי?

"למה?" שאלתי.

"כי אני-" התחיל לומר אך הדלת נפתחה.

"מריה! את לא מבינה!" תומי רץ וקפץ על המיטה, נשכב בין מייקל וביני ומתחיל לצחוק. כל כך רציתי לדעת מה מייקל רצה לומר, כל כך רציתי לדעת סוף סוף את הסיבה שבגללה הוא עושה את כל זה אך רציתי לדעת למה תומי מאושר, למי אני צריכה להודות שוב.

"מה קרה תומי?" חייכתי וחיבקתי אותו, מייקל הביט בי כמה שניות ולאחר מכן הפנה את ראשו אל תומי, מדגדג אותו עד שכבר כמעט לא היה לו אוויר.

"נכנסתי לכיתה היום בבוקר והמורה הציגה אותי מול כולם ואז כל הילדים באו לשחק איתי ולמדנו חיבור מספרים! את יודעת ששמונה ועוד חמש שווה שלוש עשרה?" שאל וניצוצות הופיעו בעיניו הכחולות.

"אני יודעת תומי, אני שמחה שנהנת." חיבקתי אותו חזק והוא הניח את ראשו על בטני. כעבור דקות ספורות נשימותיו נחלשו ומלמולים חלשים נשמעו מפיו. מייקל קם והרים את תומי.

"עבר עליו יום ארוך אני כבר בא." אמר ויצא כשתומי שוכב עליו. הבטתי סביבי, החדר נראה לי כבר כל כך מוכר, כל כך שלי. השינה עם מייקל, הטלוויזיה הדלוקה, המחשב השחור. הכל נראה לי כל כך שייך, לא כמו אז שהרגשתי לא שייכת, כאילו אני בעולם אחר.

"שמתי אותו בחדר שלו." מייקל נכנס חזרה לחדש והתיישב על קצה המיטה. מה אני אמורה לעשות עכשיו? איך אני אדע מה הוא רצה להגיד לי? לשאול אותו? לא מריה, את תצאי מפגרת. אבל איך אני אדע מה הוא רצה אם אני לא אשאל אותו? מה את מטומטמת? מה? למה אני מדברת עם עצמ-

"הכל בסדר?" מייקל שאל וגיחך.הרגשתי את לחיי מוצפות באדום הכל כך אופייני לי בזמן האחרון ומלמלתי משהו לא ברור. "בואי." מייקל אמר ונשכב על הרצפה. הבטתי בו במשך כמה דקות ולבסוף נשכבתי לידו, מחכה לראתו מה אנחנו עושים.

"מה את רואה?" הוא שאל ואני חשבתי. מה אני רואה חוץ מתקרה לבנה חלקה? ואז ראיתי את זה, הבנתי על מה הוא מדבר. על התקרה היה כתם, כתם אחד ובודד שאף אחד לא שם לב אליו אך כשמתרכזים בו רואים רק אותו.

"את רואה את הכתם?" שאל ואני הנהנתי, "הכתם הוא מה שאני מרגיש, מה שאני רואה." אמר ואני הבטתי בו במבט תוהה, על מה הוא מדבר?

"מה?" שאלתי אחרי שלא הוסיף כלום.

"מריה, אני חושב ש-" אמר אך מישהו פתח את הדלת. מה יש לאנשים היום?!

"מייקלוש!" מנדי נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה שלו, מניחה את התיק הורוד שלה על כיסא המחשב ומפעילה MTV על עוצמה חזקה במיוחד.

"מנדי, מה את עושה כאן?" מייקל נאנח והתיישב. התיישבתי גם אני והשפלתי את ראשי. היא לא עשתה מספיק צרות היום?

"מנדי, עופי מכאן." מייקל אמר וחיבק אותי, הבנתי שגם הוא קלט את מה שאני קלטתי כבר בחדרה של סטלה.

"אל תדבר אליי ככה." סיננה אך לא שינתה את תנוחתה ולא הראתה סימן שהיא הולכת לעזוב את החדר בשעות הקרובות.

"את בבית שלי בלי רשותי, אני אדבר אלייך איך שבא לי. עשית היום מספיק צרות. לכי." אמר וקם, תופס בידה ומקים אותה מהמיטה.

"אמרתי לך שהיא לא תצא מזה בזול אבל אני לא מבינה איך היא כבר יודעת, זה לא היה אמור להיות היום." אמרה וחייכה חיוך מתנשא.

"הלכת לדבר איתה היום, למה ציפית? שלא יגרשו אותה ישר ועוד עם ראיות מפורבקות שאף אחד לא יודע מאיפה הבאת אבל אני בטוח שציפית שזה יקרה?" מייקל שאל ומנדי פתחה את פיה אך לבסוף לא אמרה דבר.

"על מה אתה מדבר?" שאלה לבסוף ואני הבטתי בעיניה, נראה כי באמת לא הבינה על מה מייקל מדבר.

"על זה שאמרת ליועצת הדפוקה שלנו שמריה מעשנת." מייקל אמר ומנדי צחקה.

"אני לא עשיתי דבר כזה." אמרה ומייקל הביט בה במבט ששידר ספק ברור, "אתה יודע שאני מסוגלת לעשות הכל אבל שקרנית אני לא, אם הייתי עושה משהו הייתי אומרת לך. וכן, אני אעשה משהו וזה יפול עליה כשהיא לא תצפה לזה אבל לא גרמתי לזה שיעיפו אותה מבית הספר." מנדי אמרה וקמה מהמיטה שלה.

"מה?" מייקל מלמל ונראה מבולבל לחלוטין, ממש כמוני.

"עכשיו, לפני שתספיקו להאשים אותי בעוד דברים מופרחים כל כך אני אלך." אמרה ונשקה למייקל על שפתיו לפני שהספיק לזוז.

"מי זה אם זו לא היא?" מייקל שאל והתיישב על המיטה, התיישבתי על ידו והנחתי את ראשי על כתפו.

"אני לא יודעת." מלמלתי, "אני פשוט לא יודעת."

"בוקר טוב." מייקל מלמל בעייפות והצמיד אותי אליו, גופו היה כל כך חם ונעים וגרם לי להיצמד אליו יותר ממה שכבר הייתי צמודה.

"לך לבית ספר." לחשתי, לא יכולתי לבוא לבית הספר, הייתי צריכה להתאושש ורק אז ללכת ולהתמודד עם היועצת ולנסות להבין מי עשה את זה.

"לא." מלמל והרים את ראשו, מגלה את האור החזק שהעבר גרך תריסי החלון ומפיל אותו בחזרה על הכרית הרכה. למה אפילו בבוקר השיער שלו כל כך מדהים והוא כל כך מושלם?

"מה זה לא? אתה צריך ללמוד." אמרתי והתיישבתי אך הוא משך אותי בחזרה אליו.

"את זוכרת מה ניסיתי לומר לך אתמול?" שאל ואני הנהנתי, פניו היו צמודות לשלי. הבטתי בעיניו ועצמתי את עיניי, נותנת ללב לי לעבוד ולדפוק בקצב מטורף. אחרי כמה שניות הרגשתי את שפתיו מרפרפות על שלי, עוברות על כל נקודה חשופה וגורמות ללב שלי להתאבד מרוב התרגשות. ואז כל הכייף נעצר, כל השלווה והרוגע ברחו. הוא מנצל אותי? הרי אתמול הוא אמר שזה סתם והיום הוא עושה את זה שוב. ואם הוא בדיוק כמו אבא שלי, כמו ג'ון או כמו כל אחד מהחברים האחרים שלהם? הוא מרגיש אליי משהו או רק מעמיד פנים? הוא מנצל את הרגשות שלי? הוא יכאיב לי? יצעק עליי? ינצל אותי?

צליל זכוכית מתנפצת נשמע מלמטה והבהיל את מייקל ואותי, גורם לשנינו להתרחק אחד מהשנייה ולי לנשום לרווחה. מייקל קם במהירות ורץ למטה,במהירות קמתי גם אני ורצתי אחריו ותוך פחות מעשר שניות כבר הינו למטה. המראה זיעזע אותי, כל מה שעבר עליי חזר. הדם, הזכוכיות המפוזרות, הילדה הקטנה שיושבת בוכה על הרצפה ולא מבינה איך זה קרה ולמה יורד לה דם, למה שורף לה כל הגוף והיא לא מצליחה לנשום. הכל נראה אותו הדבר אבל רק משהו אחד היה חסר, רק ההורה הצורח והכועס לא היה שם ובמקומו היה הורה דואג ומרגיע שעוזר לנקות את כל השברים ואת הפצעים הפתוחים, הורה שדואג לך ולא כועס שהאגרטל היקר נשבר, הורה שלא זורק עלייך את האגרטל ומאשים אותך שלא תפסת.

"אני אסתדר, תרגיע את מריה." שמעתי קול מרוחק אומר ותוך שניות ספורות מצאתי את עצמי בין שתי זרועות חמות.

"הכל בסדר, תנשמי עמוק. זה לא חוזר, לולה רק הפילה את האגרטל והכל בסדר עכשיו." קול אמר לי והרגשתי יד מוחה רטיבות מלחיי, דמעות?

גופו של אותו האחד רעד, או שאולי זה היה שלי? ידעתי שאם אשחרר את אחיזתי בו אפול, ידעתי שאני צריכה לנשום עמוק ולהתגבר על זה. פקחתי את עיניי שהיו עצומות בחוזקה וראיתי את לולה יושבת מחובקת בין זרועותיו של ג'ונתן ומחייכת, זרועה חבושה. כוס מים הושטה לעברי ואני לקחתי אותה, לפי המים הזזים מצד לצד בכוס ידעתי בוודאות שאני זו שרעדתי. זוג ידיים קטנות עטפו אותי כשלגמתי מהכוס, תומי.

"אני מציע שכולנו נתפזר. תום, לולה ואני נלך לשמחק למעלה, מישל לכי להכין אוכל." ג'ונתן אמר והביט בי. מייקל משך בידי והושיב אותי על הספה, מכסה אותי בשמיכה ומניח את ראשי על ברכיו.

"תנוחי." אמר ואני לא התנגדתי אלא רק עצמתי את עיניי.

פקחתי את עיניי וראיתי את מישל וג'ונתן יושבים על הכורסאות שהיו מול הספה שעליה שכבתי, מדברים עם מישהו שישב על הספה שעליה שכבתי, כנראה מייקל.

"בוקר טוב." שמעתי את קולו של מייקל והתיישבתי, מסדרת במהירות את שיערי. הבטתי במראה שהייתה מול הספה, עיניי היו אדומות וגופי עדיין רעד קלות.

"אני חושבת שהגיע הזמן שאנחנו נקבל הסבר, אנחנו לא רוצים ללחוץ עלייך מריה אבל אנחנו צריכים לדעת למה כל זה קורה." מישל אמרה בקול מרגיע והושיטה לי כוס מים.

"תודה." לחשתי ושתיתי קצת מהמים שהיו בכוס.

"זה ארוך." מלמלתי, רציתי לספר להם אך עם זאת לא רציתי.

"יש לנו זמן, לולה ותום ישנים ואנחנו לא עושים כלום עכשיו." ג'ונתן אמר והביט בי במבט מעודד.

מייקל התקרב לעברי וחיבק אותי, השענתי את ראשי על כתפו ונשמתי עמוקות.

"מאיפה אתם רוצים לדעת?" שאלתי, קולי רעד קלות.

"מההתחלה." מישל אמרה ואני הנהנתי, מנסה למצוא את הנקודה הכי נכונה להתחיל בה.

"הכל התחיל שנה לפני שתומי נולד, אבי הסתבך עם מישהו ואני הייתי רק בת 10, לא יכולתי לעשות כלום. אימי בדיוק נכנסה להריון והוא התחיל לשתות. נהיה בלאגן גדול, הייתי אומללה. אחרי שתומי נולד הם השאירו אותי לגדל אותו, הרחיקו אותי מכולם. הם החלו לשנוא אותנו, להשתמש בנו. בימים שהיה להם מצב רוח טוב הם רק הכו אותנו, לרוב זו הייתי רק אני מכיוון שלא נתתי להם להגיע אל תומי. בימים יותר גרועים זה הגיע לידיים שבורות, לשפה פתוחה ואפילו לאשפוז בבית חולים." לחשתי ומישל וג'ונתן נראו מזועזעים אך מבטם הראה לי שהם רוצים לדעת הכל, שאני לא יכולה להשאיר אותם עם חצי סיפור, "אחרי כמה זמן אבי הסתבך בחובות עוד יותר גדולים ומכר אותי לאנשים, הייתי קטנה והוא אמר שזה יעזור לו ואיים שהוא יפגע בתומי." אמרתי ונעצרתי, אפילו למייקל לא סיפרתי את החלק עם אותם האנשים.

"מה אותם האנשים עשו לך?" מישל שאלה את אותה השאלה שלא רציתי לענות עליה, שלא רציתי לחשוב עליה.

"היא לא חייבת לדבר על זה." מייקל אמר והעביר את ידו על זרועי, מרגיע אותי.

"זה בסדר," לחשתי, ידעתי שאני חייבת להם לפחות את זה. "הם השתמשו בי, נגעו בי, כפו עליי דברים שלא רציתי." מייקל קפא, כפות ידיו התאגרפו ונשימתו הפכה למהירה הרבה יותר.

"מה זאת אומרת השתמשו בך?? ג'ונתן שאל ומיד הוסיף, "הם אנסו אותך?". כל כך לא רציתי לענות על זה, לא רציתי להיכנס לזה ואולי אפילו להסתבך יותר. כולם הביטו בי במבט מצפה ודמעות הציפו את עיניי, הנהנתי. שקט שרר בחדר, מישל וג'ונתן נראה מזועזעים אף יותר ומייקל רעד.

"מצטערת שאני מסבכת אתכם." לחשתי והדמעות ירדו ללא הפסקה במורד לחיי. אף אחד עדיין לא אמר כלום, נראה היה שלא האמינו שדבר כזה יכול לקרות.

"תראי להם." מייקל לחש לפתע. הבטתי בו במבט תוהה והוא הפשיל את שרוולי, מגלה את הסימנים הכחולים שעדיין לא עברו.

"היד שלך, הנקע, זה הם עשו?" ג'ונתן שאל ומייקל הנהן, הוא הבין שאני לא מסוגלת לדבר על זה יותר.

"מסכנה שלי." מישל באה וחיבקה אותי, היא בכתה. ג'ונתן סימן למייקל ושניהם הלכו למטבח.

"אני בסדר." אמרתי וניסיתי למנוע מהרעד לחזור לקולי. החזרתי את שרוולי למצב הרגיל שלהם, למצב שבו לא ראו את המכות הכואבות ומישל הסתכלה עליי. היה לה את אותו המבט שהיה למייקל, מבט שלא ריחם עליי אלא דאג לי.

"אני רוצה שנלך להתלונן." מישל אמרה ואני קפאתי, לא יכולתי לתת לזה לקרות.

"לא." אמרתי במהירות והיא הביטה בי במבט מבולבל. לא הייתה לי תשובה ברורה למה לא רציתי להתלונן, לא הייתה לי תשובה ברורה למה למרות הכל לא רציתי לפגוע בהם ולא רציתי שיאסרו אותם.

"למה?" מישל שאלה לבסוף.

"כשתהיה לי תשובה ללמה לא אני אגיד לך, כרגע אני פשוט לא רוצה." הבטחתי והיא הנהנה. מייקל וג'ונתן חזרו מהמטבח בתזמון מושלם אשר מנע את השתיקה המביכה שחדרה לאוויר ומייקל חייך אליי חיוך מעודד.

"אנחנו נלך לישון." אמר ג'ונתן ומישל קמה וחיבקה אותו. הם עלו למעלה ומייקל חזר והתיישב לידי.

"איך את?" שאל ואני לא ידעתי מה לומר, לא ידעתי איך אני.

"בסדר, נראה לי." מלמלתי והוא הנהן בהבנה.

"מצטערת שהיית צריכה לעשות את זה." הוא אמר.

"הייתי צריכה לעשות את זה." חייכתי אליו חיוך מעודד, התחלתי להרגיש טוב עם זה שלא הייתי צריכה להסתיר את זה יותר, שההורים של מייקל סוף סוף ידעו ויוכלו לטפל בתומי הרבה יותר טוב.

"עכשיו, אחרי שאף אחד לא נמצא פה בשביל להפריע לנו, אני יכול לומר לך את מה שאני מנסה להגיד לך משלשום כבר?" שאל ואני הבטתי אל השעון, עוד יום עבר. הנהנתי. פתאום כבר לא הייתי בטוחה שאני לא רוצה שהוא יגיד לי את מה שהוא רצה להגיד, פתאום רציתי לשמוע את זה. מייקל נשם נשימה עמוקה ומלמל לעצמו כמה דברים לא ברורים.

"אני חושב ש- לא זה לא מתאים. מריה, אני בטוח שאני מ- אני יכול פשוט להראות לך? לנסות לגרום לך להבין?" שאל ואני הנהנתי, לא מבינה לאן הוא חותר. מייקל קירב את פניו לשלי ושפתיו נחו על שלי. ההרגשה הייתה מדהימה, הרבה יותר טובה ממה שהייתה אתמול כשנישק אותי מול מנדי, הרבה יותר טובה מזו שהייתה כשנישק אותי באותו היום לפני מה שהיה בפארק. כמו תמיד, בטני השתוללה וליבי עמד למות מרוב התרגשות אך הפעם היה משהו נוסף שלא הצלחתי להבין מה הוא עד שהוא התנתק ממני, משהו שלא הכרתי מעולם- רצון.

"מה שניסיתי לומר זה שאני חושב שאני מרגיש אלייך משהו אבל עכשיו אני חושב שאני בטוח בזה מריה, אני מרגיש אלייך משהו." מייקל אמר והביט בעיניי.

"גם אני מרגישה אלייך משהו." אמרתי את מה שעד עכשיו לא הייתי בטוחה בו בכלל, אני מרגישה אליו משהו.

"אני לא רוצה שתגידי את זה בגלל שאני אמרתי לך שאני מרגיש אלייך משהו, אם את לא מרגישה כלום זה בסדר. אני מבי-" מייקל נקטע על ידי שפתיי שנחו על שפתיי.

אעהאעהאעאהעאה יש כבר 58 59 60 מנויים!!!

ועכשיו לשני דברים ששאלו אותי הרבה פעמים.

1- מי שרוצה להיות בקבועים צריך להודיע לי בתגובות ואני אודיע לו בבלוג שלו כל פעם שיעלה פרק, מי שרוצה לעשות מנוי (על מנת לקבל הודעה במייל כל פעם שעולה פרק) ולא יודע איך שישאל אותי בתגובות ואני אסביר, כמו שמישהי שאלה אותי בפוסט הקודם.

2- כן, אני מכינה עיצובים לבלוגים למי שמבקש ממני ושמתי לב שהמון מבקשים בזמן האחרון. אין לי בעיה להכין לכולם עיצובים אבל בשביל לבקש אחד כזה צריך להוסיף אותי למסנג'ר אז בשביל לסגור את הפינה הזו אני אתן את המסנג'ר שלי כאן מכיוון שראיתי שיותר מדי אנשים מבקשים ממני ונמאס לי להביא את המסנג'ר שלי כל פעם מחדש- ronireshef@hotmail.com ומי שרוצה עיצוב בבקשה שישים קרדיט אחר כך, זה קצת מבאס שלא שמים קרדיט.

ולמשהו נוסף שאמרו לי, שני אנשים כבר העירו לי שלא הכל הגיוני בסיפור ואני רציתי לומר שזה נכון, לא הכל הגיוני אבל היי- זה סיפור! זה לא אמור להיות הגיוני! אז מה אם יש שניים-שלושה דברים לא הגיונים, אז מה אם לא תמיד אני מדייקת בפרטים, זה כל הכייף בכתיבה! זה שאני לא חייבת להיות מציאותית ושהכל יהיה נכון ואמיתי!

וזהו, זה כל מה שרציתי ^^"

עריכה- 18.06- 21:39-

תראו מה אנצ'ווו המושלמת שלי עשתה לי!!!!