סיפורים בהמשכים.

"אוקיי, אבל נראה לי כדאי שאני אשן צמוד לקיר, ככה לא יראו אותי כל כך." הוא אמר ואני הנהנתי. גלגלתי את תומי לצד הגלוי של המיטה ונשכבתי באמצע, מגע ידו בידי העביר בי זרם והחום שהרגשתי קודם לכן, כשישבנו שנינו על הרצפה, חזר.

"לילה טוב." מלמלתי ועצמתי את עיניי.

"לילה טוב." הספקתי לשמוע אותו לוחש ונרדמתי.

"מה הולך כאן?!"

פרק 2- מיליון רסיסים.

במהרה השענתי את גופי לגופו של מייקל וניסיתי להסתירו. אימי עמדה בפתח החדר ועיתון, שבטח גנבה מהשכנים, היה בידה.

"מה הולך כאן?! למה את לא למטה מכינה לי קפה?! תרדי מיד למטה, אני צריכה לצאת לעבודה!" היא צעקה, מתעלמת מתומי הישן ויצאה בסערה מהחדר, תורקת את הדלת בחוזקה.

"מצטערת!" אמרתי למייקל וזזתי ממנו, קמה במהירות ומיישרת את החולצה אשר התקמטה במהלך השינה. היד עוד כאבה לי מתאמול אך כמו תמיד התעלמתי מהכאב.

"זה בסדר." הוא הרגיע אותי וכיסה את תומי אשר השמיכה נפלה ממנו. יצאתי מהחדר וירדתי למטה, מוציאה בזריזות את הספל שנראה לי הכי פחות שבור מהמגירה ומכינה קפה לאימי, נזהרת לא להפעיל את היד הנקועה יותר ממה שהייתי חייבת.

"תנקי את הבית היום ותכיני אוכל, אני מביאה את ג'ון היום כי האבא המסריח שלך נסע מחוץ לעיר ויחזור רק מחר." היא חייכה חיוך ויצאה מהדלת, "אה," ראשה הציץ בפתח בדיוק לאחר שנייה, "ג'ון אמר שהוא רוצה שתהיי נוחכת." חייכה שוב ויצאה לחלוטין.

"פאק." מלמלתי לעצמי ומיהרתי לעלות למעלה, להגיד למייקל שהוא יכול ללכת. נכנסתי לחדר ומצאתי את מייקל יושב על הרצפה ומביט על הקיר, הקיר שעליו תליתי את הציורים שלי.

"את חייבת להכיר את אמא שלי, היא ציירת והיא תוכל ללמד אותך דברים." הוא חייך ואני התיישבתי לידו.

"תודה." השפלתי את מבטי לריצפה. מייקל הסתובב והתיישב שפניו פונות אליי, שולח את ידו ובעדינות מרים את פניי.

"על מה?" שאל, עיניו חייכו אליי ולא יכולתי שלא להסמיק.

"על זה שקנית אתמול את האוכל, על זה שלא הלכת אתמול וגילית להורים שלי את עצם היותך כאן. פשוט תודה." אמרתי והבטתי על ידי הנקועה, שארית החולצה של מייקל אשר תמכו בה לא הספיקה וכל פעם מחדש עשיתי בטעות תנועות שהכאיבו לי.

"תראי לי." מייקל לקח בעדינות את ידי ושם אותה על רגליו, מוריד בעדינות את הבד והופך אותה.

"היא הפסיקה להתנפח אבל היא קצת כחולה, אכפת לך אם אני אקח אותך למישהו שמבין יותר ממני?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי.

"תומי ישן." מלמלתי, לא היה לי נעים שהוא דואג לי. או שכן היה לי נעים, לא יודעת. היה לי נעים ולא נעים ביחד. אני חושבת.

"מה את מבולבלת כל כך?" הוא צחק וגרם לי להסמיק, שוב.

"סתם. חשבתי." מלמלתי והוא חייך, מעביר את ידו על כף ידי וזרמים של חום עברו בי. שיערו הבלונדיני נפרע מגל רוח שנכנס מהחלון ונתן לו מראה ששידר סקס אפיל.

"חברה שלך לא תכעס שלא דיברת איתה כבר כמה שעות?" שאלתי בזלזול.

"חברה שלי?" הוא שאל, מבולבל ובטעות הניח את ידו על ידי בעוצמה רגילה אבל גם זו הייתה מספיק חזקה בשביל לגרום לי להתכווץ.

"מצטער!" אמר ואני חייכתי חיוך שמנסה להראות שהכל בסדר, לא רציתי שהוא יראה את הכאב העז.

"זה בסדר." מלמלתי, שומרת על החיוך המזוייף.

"את יכולה להפסיק לזייף חיוכים." מלמל והביט הישר אל תוך עיניי, "ואין לי חברה." חייך חיוך מושלם.

"באמת? מנדי לא נקראת?" שאלתי בזלזול, הרגשה משונה הציפה את גופי אך לא יחסתי אליה יותר מדי תשומת לב.

"מנדי ואני לא חברים." מייקל נאנח וגרם לי לגחך.

"אתם לא חברים? היא נמרחת עלייך ללא הפסקה ואני חושבת שממזמן לא ראיתי אתכם מתנשקים, אה! רגע! שלשום ראיתי!" אמרתי בציניות. לפני שמייקל הספיק לענות תומי השתנק ונפל מהמיטה.

"תומי?" שאלתי וקמתי אליו, הוא רעד והזיע, "תומי! תענה לי!" נלחצתי והרמתי אותו על ידי, הוא לא אמר כלום ולא פקח את עיניו אך יכולתי להרגיש אותו נושם.

"אתה קודח." מלמלתי והנחתי אותו על המיטה, ממהרת להביא מגבת רטובה מהמקלחת.

"בואי." מייקל הופיע לידי עוד לפני שהספקתי לשים את המגבת ותומי בידיו.

"אנחנו לא יכולים ללכת, אתה בלי חולצה ואני צריכה לארגן פה דברים. בדרך כלל יש לו חום כשהוא חולם חלומות רעים, אולי הוא חטף התקף אסתמה מתוך שינה." לחשתי, פחדתי לצאת עם תומי מהבית כשהוא ככה, פחדתי להזיק לו.

"יש לי מעיל." אמר ולבש את המעיל, עוטף את תומי יחד איתו, "אני אעזור לך לסדר אבל אני חושב שאנחנו צריכים לקחת אותו לרופא ואני מכיר אחד כזה." הוא שלף את הפלאפון וחייג. כעבור פחות מחמש דקות חיכתה לנו בחוץ מכונית כסופה ומישהו פתח לנו את הדלת. הוא נראה בן 60 וחייך אל מייקל חיוך אוהב ודואג.

"זה צ'ארלס, הנהג שלנו. זו מריה, היא חב- ידידה שלי." תיקן את עצמו ברגע האחרון ונכנס לאוטו, נכנסתי אחריו והתפעלתי מהמקרר הקטן שהיה מתחת לרגליים שלנו ולמסכים שהיו מחוברים למושבים, מעולם לא נסעתי בכזו מכונית. נסענו במשך כ10 דקות עד שהגענו לאחת השכונות היותר יקרותיות באזור. צ'ארלס נכנס בשערי אחד הבתים הכי יפים שראיתי אי פעם ועצר מול הדלת.

"תודה." אמרתי לו ויצאתי מהמכונית, מייקל נכנס לבית ואני הלכתי בעקבותיו.

"אבא! אני צריך עזרה!" הוא צעק ותוך זמן קצר בן אדם בשנות ה50 המוקדמות לחיו הופיע במדרגות.

"תעלה אותו לחדר." הוא אמר וחייך אליי חיוך קצר. מייקל רץ במדרגות וסימן לי לבוא אחריו. אפילו המדרגות של הבית היו יפות, על הקיר שצמוד אליהן היו תלויות תמונות ובניהם היו תלויים ציורים מדהימים, תיארתי לעצמי שזו אמא של מייקל שציירה אותם.

"צאו החוצה, אני אקרא לכם עוד כמה דקות." חייך אליי חיוך מרגיע אביו של מייקל ומייקל משך בידי וסגר אחריו את הדלת.

"אחר כך הוא יבדוק את היד שלך." מייקל אמר ואני הסמקתי, הביך אותי שהוא דואג לי.

"את כל הזמן מסמיקה." הוא מלמל לעצמו וירד למטה. ירדתי יחד איתו והתיישבתי על אחד הכיסאות שהיו בבר, מייקל הוציא מהמקרר כל מיני דברים והתחיל לערבב אותם ולהכניס אותם לסירים.

"מה אתה עושה?" שאלתי אותו כשהריח הטוב הציף אותי.

"מבשל, את בטח רעבה ועוד מעט תומי יתעורר ואז גם הוא ירצה לאכול." ראיתי מהצד את קמטי הצחוק שלו זזים והבנתי שזה סימן לכך שהוא מחייך.

"את לא צמחונית, נכון?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי ללא, אף פעם לא הייתה לי אפשרות לנסות להיות צמחונית כי עד שהיה אוכל בבית הייתי אוכלת, לא משנה מה הוא היה. שקעתי במחשבות ולא שמתי לב איך הזמן רץ.

"בתיאבון." מייקל שם מולי צלחת שבה פסטה עם רוטב אדום וכדורי בשר מעל, הוא חייך והתיישב מולי ושם צלחת נוספת מולו.

"קולה זה טוב?" שאל ואני הנהנתי. הוא שלח את ידו למתחת לבר והוציא משם שני בקבוקי קולה ושתי כוסות.

"מה-"

"המצאה של אבא." חייך ואני הנהנתי, לא שמעתי על דבר כזה בחיים, זה היה מוזר לראות דברים שלא הכרתי ולא חשבתי עליהם מעולם.

"מרי!" הרגשתי זוג ידיים קטנות ועדינות מתלפפות סביב רגליי והרמתי את תומי לשבת עליי, הוא נראה הרבה יותר טוב.

"תודה רבה ד"ר ליבסון." חייכתי אל אביו של מייקל אשר עמד בכניסה למטבח.

"אין על מה חמודה אבל בבקשה, תקראי לי ג'ונתן. שמעתי המון עלייך משני הברנשים האלו כאן." הוא חייך והצביע על מייקל אשר עמד ליד הכיריים ועל תומי אשר ישב על השיש ואמר למייקל מה לשים לו בצלחת, "רציתי להתבונן ביד שלך, ציפור לחשה לי שנפגעת." אמר ואני הנהנתי. הבטתי בתומי בזמן שג'ונתן חבש את ידי מחדש, הוא נראה מאושר. אני חושבת שהוא בחיים לא ראה כזו כמות אוכל כמו שהוא רואה עכשיו, תמיד הוא היה צריך להסתפק בשתי כפות ופה הוא יכל לאכול סיר שלם בלי שאף אחד יגיד לו שהוא מסיים את האוכל של כל השבוע. טעמה של הפסטה היה מדהים כמו הריח שלה והרוטב היה מוכן בדיוק במידה הרצויה, לא חשבתי שמישהו יכול לבשל ככה עד עכשיו.

"תודה דוקטו- ג'ונתן," חייכתי אליו, "בתיאבון תומי." צחקתי למראה הצלחת העמוסה של תומי ומייקל קרץ אליי, גם הוא נשבה בקסמיו של הילד.

"אני הולך לאסוף את לולה ואז אנחנו נוסעים לפארק, אתה רוצה לבוא תומי?" שאל אותו ג'ונתן.

"אני יכול?" תומי הביט עליי בעיניים מתחננות, העפתי מבט אל מייקל והוא הנהן אליי קצרות.

"כן, אבל אל תציק להם תומי. אני אביא לך כסף, אני רק צריכה לקפוץ הביתה." קמתי במהירות אך ידו של מייקל עצרה אותי.

"זה בסדר." הרגיע אותי ואני הנהנתי, עיניו סחררו אותי ואם היה אומר לי ללכת לקפוץ מהגג עכשיו זה מה שהייתי עושה.

"תתנהג יפה." מלמלתי לתומי והוא יצא מהבית בדילוגים כשהוא אוחז בידו של ג'ונתן. נאנחתי.

"אל תדאגי, הוא ישמור עליו. אני אכניס לו את הצלחת למקרר, הוא יאכל אחר כך." מייקל חייך והכניס את הצלחת למקרר לאחר שעטף אותה בנייר נצמד.

"באמת תודה מייקל, אני לא מבינה למה אתה כל כך טוב אלינו." השפלתי את מבטי ודמעה זלגה על פניי.

"מגיע לך שמישהו יהיה איתך מריה, זה לא הוגן מה שעובר עלייך. מגיעים לך חיים מדהימים ומשפחה אוהבת, לא חיים כמו שיש לך עכשיו. אני אעזור לך ואתמוך בך כל שנייה ושנייה עד שימאס לך ממני, אני לא אעזוב אותך." מייקל חיבק אותי חזק, נותן לדמעותיי להרטיב את חולצתו.

"סיימת לאכול?" הוא שאל לאחר כמה זמן, הנהנתי. הוא שם את הצלחות שלנו בכיור והוביל אותי אל עבר הסלון הגדול. התיישבתי על הספה ומייקל הוציא כמה סרטים מהמגירה.

"מה בא לך?" הוא שאל. התבוננתי בעטיפות הסרטים וראיתי כמה סרטים שנראו לי נחמדים, אף אחד מהסרטים שהוא הראה לי לא ראיתי מעולם, בעצם אני די בטוחה שלא ראיתי יותר משני סרטים בכל חיי.

"אני לא מכירה אף סרט." הודתי לבסוף ומייקל הביט בי כעל משוגעת.

"לא ראית באטמן? סופרמן? את לא יודעת מה זה בובספוג?" הוא שאל, די המום, ואני הנהנתי, אף אחד מהשמות שהוא אמר לא הזכיר לי איזה משהו מהעבר.

"את לא יודעת מה זה בובספוג." הוא אמר והביט בי כאילו אני חייזר.

"מה זה בובספוג?" שאלתי והוא הלך לעבר המגירה הכי צדדית ופתח אותה.

"למזלך, יש לי את כל הפרקים של בובספוג." הוא אמר והכניס לDVD דיסק צהוב. על המסך הופיע אננס וממנו יצא ספוג צהוב.

"מה זה הדבר המטופש הזה?" שאלתי אחרי שראינו חצי דקה מפרק, בחיים לא חשבתי שיש משהו כזה דפוק.

"ששש." הוא אמר ולא הסתכל אליי אלא המשיך לבהות במסך. ניסיתי גם אני להתרכז בפרק אך צחוקו של מייקל הפריע לי כל פעם מחדש, היה לו צחוק מתגלגל ומדהים, צחוק שעוד לא שמעתי. פתאום קלטתי עד כמה הבן אדם הזה שונה מכל מי שהכרתי עד עכשיו, הוא מביא אותי למקומות שלא הכרתי ומלמד אותי דברים שלא ידעתי שקיימים. הוא מדהים, הוא מלאך. בחשש קל הנחתי את ראשי על כתפו והוא בתגובה שם את ידו על מותני וקרב אותי אליו.

"לכי לישון." הוא הביט אל תוך עיניי ובידו הפנויה לקח את השמיכה שהייתה לידו ופרס על שנינו. באותה השנייה הבנתי עד כמה אני עייפה ועצמתי את עיניי, נותת לחלומות לתפוס את מקום מחשבותיי ושוקעת בשינה.

"מריה, יש לך טלפון." שמעתי את קולו של מייקל ופקחתי את עיניי, לוקחת מידו של מייקל את הפלאפון.

"הלו?" מלמלתי, עדיין חצי ישנה.

"איפה את?! לא ניקית, לא בישלת וג'ון ואני עכשיו משועממים בגללך!" אימי צעקה, נרעדתי ובמהירות קמתי וחיפשתי אחר שעון.

"שבע בערב עכשיו." מייקל לחש לי והצביע על השעון הגדול מעל הטלוויזיה.

"מצטערת, אני כל כך מצטערת." נלחצתי וביאוש התיישבתי על הרצפה ונשענתי על הספה. מייקל התיישב לידי ובמבטו שאל 'זו אמא שלך?', הנהנתי. אימי המשיכה לצעוק ולקלל אותי מצידו השני של הפלאפון אך אני לא הקשבתי, ידעתי שאני הולכת לשלם על זה ואולי אפילו יותר גרוע, שתומי הולך לשלם על זה. לפני שהספקתי לומר משהו מייקל חטף לי את הפלאפון וניתק את השיחה.

"את לא חוזרת הביתה." הוא אמר, נימת קולו הזכירה לי את נימת קולם של ג'ון ואבי וגרמה לרעידות חזקות לעבור בכל גופי.

"מצטער." הוא ישר הבין את פשר הרעידות וחיבק אותי, "מריה, בבקשה אל תחזרי לשם. אנחנו נדבר עם ההורים שלי ונסביר להם הכל, הם יבינו. את לא יכולה לחזור לשם." הוא ביקש. רציתי כל כך להישאר שם יחד איתו ושלתומי יהיה טוב אבל לא יכולתי סתם ככה לעזוב את הבית. נכון, הורי לא בדיוק אהבו אותי והם התעללו בי אבל לא יהיה מי שיחזיק את הבית אם לא אני, ומה עם כל הדברים שלי? ואם הם יחפשו אותנו מייקל ותומי יכולים להיפגע, אדון ליבסון הנחמד ואישתו יכולים להיפגע. לא יכולתי לתת לכולם להיפגע.

"מצטערת מייקל, אני לא יכולה." השתחררתי מחיבוקו ועיניו הביטו בי במבט מתחנן.

"אנחנו נשמור עליכם, אנחנו נדאג לכם. בבקשה מרי, בשביל תומי." הוא אמר ופרצופו ישר גרם לי לרגשות אשם. למה הוא מצליח להמיס אותי כל פעם ככה?

צלצול הפלאפון נשמע שוב והפעם עניתי, יודעת מה אני הולכת לעשות.

"מריה ג'ונסון! בואי הביתה מיד לפני שהעונש שלך יהפוך ליותר גדול!" אימי צרחה עליי ואני נשמתי עמוקות.

"מצטערת, אני לא חוזרת הביתה." אמרתי וניתקתי, זורקת את הפלאפון על הקיר והוא התנפץ למיליון רסיסים, בדיוק כמוני.