סיפורים בהמשכים.

כמו שאתם יכולים לראות הסיפור הקודם מוקפא. התחלתי סיפור חדש, מקווה להצליח איתו. הסיפור הזה הוא לא כמו הסיפורים הקודמים שלי והוא די קשה (לכתיבה ואני חושבת שגם לקריאה במובן כלשהו) אז יכול להיות שיהיו קטעים הרמה בהם תהיה יותר נמוכה אז אני מתנצלת מראש. תהנו

פרק 1- הכל מתגלה.

"עזוב אותי!" ניסיתי להשתחרר מאחיזתו החזקה של ג'ון, עמדנו באמצע הדירה שלו. הדירה הייתה גדולה וראו לפי הרהיטים היקרים כי כסף לא היה חסר לו.

"סתמי!" הוא צעק עליי וקרע ממני את החולצה בחוזקה. ידעתי שיהיו לי סימנים כחולים על הגוף אבל כבר הייתי רגילה, בקושי הרגשתי את הכאב. ניסיתי לסובב את ידי ולחמוק, ניסיתי לבעוט בו ולשרוט אך כלום לא עזר.

"אני לא רוצה ג'ון! עזוב אותי!" התחננתי ודמעה אחת זלגה על לחיי. ג'ון צחק למראה הדמעה והעיף אותי על השידה הכהה שהייתה צמודה אל הקיר המרוחק מהדלת.

"אני לא שואל אותך, את שלי ורק שלי. זונה קטנה, חשבת שבזה שהסכמת לשרת איתי סיימת את החובות של אביך כלפיי?" ג'ון צחק, גופי רעד מפחד, "טעית." הוא הצמיד אותי לרצפה ומשם כבר לא היה לי מה לעשות.

הלכתי ברחוב, מתעלמת מהמבטים הבוחנים של כולם. נמאס לי שריחמו עליי כשראו את החולצה הקרועה, את המכנסיים שהיו גדולים עליי בכמה מידות משמעותיות. נמאס לי שוב לשלם את החובות של ההורים שלי, נמאס לי שמכרו אותי אבל ידעתי שאני צריכה לעשות את זה אחרת תומי יפגע, תומי הקטן שלי. את קול הצעקות מהבית יכולתי לשמוע מאמצע הרחוב, את האגרטל המתנפץ יכולתי לראות בדמיוני, את תומי יושב רועד בפינה יכולתי לחוש ואת עיניו האדומות הרעות של אבי לראות מולי. נכנסתי לדירה המבולגנת והלכתי אל תומי, אוספת אותו אל בין שתי זרועותיי.

"-בוגדת! כלבה שכמותך!" אבי צעק על אימי וצעד צעד מאיים לעברה. היא לא נשארה חייבת וזרקה עליו את אחת התמונות שהיו לידה, תמונה של תומי ושלי מלפני שלוש שנים.

"שיכור מסריח שכמותך!" אימי צרחה עליו והוא תפס בידה, ידעתי שלא כדאי שתומי יראה את זה וקמתי, מחזיקה אותו על זרועותיי והולכת לחדר השינה שלנו. תומי התיישב על המיטה ולא הפסיק לרעוד, נתתי לו את האייפוד שלי והוא הפעיל את המוזיקה, מתנתק מכל הבלאגן. ירדתי למטה ומצאתי את אימי יושבת על הרצפה, ידה מונחת על הסימן האדום שנשאר מהסטירה החזקה. התעלמתי אליהם והלכתי אל עבר המטבח אך יד תפסה בחוזקה את ידי, בדיוק על הסימן שג'ון השאיר לי.

"לאן את חושבת שאת הולכת? אין לנו כסף על מנת שאת תאכלי את כל האוכל בבית! פרה אחת!" אבי חיזק את אחיזתו, ידי שרפה אך לא ייחסתי לזה שום משמעות, תשומת הלב שלי הייתה מרוכזת בתומי היושב על המיטה, בטח רעב כיוון שלא אכל שעות רבות.

"זה לתומי, הוא לא אכל. אתה יכול לשנוא אותי אבל תרחם עליו." סיננתי וניסיתי להשתחרר, הוא סטר לי וצחק כשראה איך התכווצתי.

"ג'ון לא מלמד אותך משמעת? אני צריך להגיד לו שיהיה יותר אלים איתך, ילדה דפוקה." הוא לחץ על כל אחד מהסימנים הכחולים שהיו על ידי, סרחון אלכוהול נדף מפיו ועיניו הראו כעס, שנאה ואלימות. עמדתי וספגתי את ההשפלות, את הכאב. עמדתי וספגתי הכל על מנת שאחרי זה אוכל ללכת להביא לתומי אוכל, אוכל ללכת ולחבק אותו.

"לכי תביאי לתינוק הזה משהו לאכול." הוא דחף אותי על השיש וראשי נחבט בפינת המגירה, נוזל חם ישר נזל על פניי אך אני התעלמתי ממנו וקמתי בשקט, מוציאה מהמקרר גבינה לבנה ולוקחת שתי פרוסות לחם שהיו על השיש, בורחת חזרה אל החדר לפני שיתפוס אותי שוב.

"למה אבא ואימא שונאים אותי?" שאל תומי מיד אחרי שהביא לי נייר טואלט לח ופלסטר, דמעות בעיניו.האייפוד היה מונח על המיטה והבנתי ששמע את דבריו של אבינו.

"הם לא שונאים אותך תומי, הם מאד אוהבים אותך. זו פשוט תקופה לא קלה להורים ואני צריכה לטפל בך." ליטפתי את שיערו הפרוע. כאב לי לשקר לו אך לא הייתה לי ברירה.

"תאכל תומי, בטח לא אכלת המון זמן." חייכתי אליו והוא הנהן, לקח חתיכה קטנה מהפרוסה וטבל אותה בקופסא של הגבינה הלבנה, מכניס אותה לפיו היפה ולועס ארוכות. צעדים נשמעו במסדרון ותומי התחיל לרעוד אך הצעדים עקפו אותנו, כנראה אותו האחד הלך לכיוון חדר השינה של ההורים. במהירות הלכתי אל חדר האמבטיה הקטן והחלפתי את הבגדים הקרועים שלי לחולצה ומכנסיים ארוכים פשוטים אשר הסתירו את הסימנים וחזרתי אל החדר.

"תכיני אוכל, האימא הדפוקה שלך רעבה. אני הולך לפגישה ואני מקווה מאד בשבילך ובשביל האח הדביל שלך שיהיו לי בירות שאני אחזור" ראשו של אבי הציץ בפתח החדר שנייה לאחר שנכנסתי ואני הנהנתי והסתכלתי בדאגה על פרצופו המפוחד של תומי. למה ילד בן שש צריך לסבול את זה?

"מה אתה רוצה לאכול?" שאלתי את תומי לבסוף והוא חשב קצת.

"פסטה." ענה לבסוף ואני חייכתי. הוצאתי כסף מהמגירה שבה שמרתי את כל החסכונות שלי ועברתי בסלון, זורקת בדרך לאישה שאמורה להיות אימי שאני הולכת לקנות דברים לארוחת ערב ויצאתי מהבית. הרחוב היה קר ושקט והרוח הצליפה בפניי, כלבים וחתולים משוטטים היו בכל פינה וחבורות שלמות של נערים ונערות היו בפארק המרכזי, ממש שני רחובות ליד הבית שלי. חלק מהנערים הסתכלו עליי במבט מפשיט אך אני התעלמתי, לא היה לי כוח לריב איתם היום.

"שלום ג'ונסון." הופיע מולי נער בלונדיני עם עיניים חומות צוחקות. נאנחתי.

"עזוב אותי ליבסון." אמרתי לו בקרירות והמשכתי ללכת אך הוא לא ויתר והלך יחד איתי. כשהגעתי למכולת הוא נכנס יחד איתי וניסה לפתח שיחה אך אני התעלמתי ממנו, כרגיל.

"שנים עשר דולר בבקשה." אמרה המוכרת ובחנה את מייקל. אין מה להכחיש שמייקל נראה טוב, מאד טוב. השיער העדין והעיניים החומות והחמות שלו המיסו בנות רבות, הוא היה הנער הכי מקובל באזור, לא היה אחד שלא הכיר אותו אך דווקא אליי הוא ניסה להתחבר כל פעם מחדש. הכנסתי יד לכיס והוצאתי את הכסף ששמתי שם.

"שיט." מלמלתי כשראיתי ששמתי רק שמונה דולר בכיס ונכנסתי ללחץ, לא יכולתי לוותר על הפסטה של תומי אבל גם לא יכולתי לוותר על הבירות של אבי והסיגריות של אימי.

"לורה, תרשמי לי. אני מבטיחה להחזיר, יש לי כאן רק שמונה דולר." התחננתי בפני המוכרת שהכירה אותי די טוב אך היא הנידה בראשה.

"את חייבת לי כבר עשרים דולר, את יכולה לשכוח מזה." היא אמרה ואני נאנחתי, מה אני אעשה? החלטתי לחזור הביתה ולהביא כסף ואז לחזור לקנות את זה אז פשוט שמתי את הכסף שהיה לי כבר על הדלפק ויצאתי מהחנות, משאירה את הדברים ואת ליבסון שם. כעבור דקה וחצי שמעתי את צעדיו של ליבסון מאחוריי וידיי התאגרפו, לא היה לי כוח לשאלות שלו.

"קחי." הוא הושיט לי את השקית שהשארתי בחנות ואני הרגשתי מבוכה מציפה את כולי, לא רציתי שהוא ידע על זה.

"למה ליבסון?" שאלתי אותו והוא עיקם את פיו, כאילו לא רוצה לומר את הסיבה.

"כי את נראית כאילו זה עניין של חיים ומוות." אמר לבסוף. נאנחתי, הוא לא מבין עד כמה זה באמת ככה. זכרתי היטב את הפעם האחרונה בה לא הבאתי את הבירות שהוא ביקש וצמרמורת עברה בגופי, לא יכולתי לתת לו להעניש את תומי על טעות שלי.

"תודה מייקל." אמרתי לו והוא חייך.

"אף פעם לא קראת לי מייקל." אמר, שמעתי על קולו שהוא שמח, כנראה חשב שזו התקדמות רגשית בנינו.

"אני יודעת, אבל אני חייבת לך. בוא איתי ואני אחזיר לך." אמרתי. לא רציתי שליבסון יראה את החורבה שבה אני גרה אך לא יכולתי לתת לו לשלם עליי, מי יודע כמה הוא שילם.

"כמה אני חייבת לך?" שאלתי אותו והוא שתק. "ליבסון, כמה אני חייבת לך?" שאלתי שוב, לא התכוונתי לתת לו להתחמק.

"אני לא רוצה שתחזירי לי." הוא אמר ואני נאנחתי.

"ליבסון, בבקשה, אני מרגישה לא נעים." אמרתי והוא נאנח והתיישב על אחד הספסלים שעברנו על ידם.

"שבי." אמר, קולו המצווה הזכיר לי את קולם של אבי ושל ג'ון וצמרמורת עברה בגופי, כנראה ליבסון הבחין בחרדה בעיניי ולכן הושיט לי את ידי ושאל בעדינות "את מוכנה לשבת בבקשה ג'ונסון?".

לא רציתי להשאיר את תומי לבד אך לא רציתי לפגוע בו, הרגע הוא שילם על האוכל שלנו לשבוע הקרוב. התיישבתי על הספסל אך שמרתי על מרחק מסוים בנינו.

"ג'ונסון, את מוכנה להסביר לי למה את לא נותנת לי להתקרב אלייך? למה את כל כך קרה ומרוחקת? אני באמת לא מבין אותך." הוא אמר בעדינות ועיניו החמות הביטו בי במבט מתחנן לתשובה.

"אני לא קרה ומרוחקת." מלמלתי, לא רציתי שהוא יחשוב ככה. מאד חיבבתי את ליבסון, הוא תמיד היה שם והוציא אותי מהמון מצבים לא נעימים אך לא יכולתי לתת לו להתחבר אליי יותר מידי, אם בכלל.

"באמת, ג'ונסון, אני מכיר אותך כבר חמש שנים. את לא היית כזו." הוא אמר ואני הופתעתי, לא ידעתי שהוא שם לב שאני קיימת עד לפני שנה. הוא שם לב למבטי המבולבל ונאנח.

"הינו ביחד בכיתה ז' בשיעורי תגבור במתמטיקה, שמתי לב אלייך בפעם הראשונה שנכנסת לכיתה והתיישבת בשורה האחרונה בפינה. ניסית להעלם בין כולם, לא רצית שישימו לב אלייך וזה שיגע אותי. תמיד הייתי מוקף אנשים ואת היית לבד, לא משנה את מי שאלתי אף אחד לא ידע עלייך כלום. אני די עקבתי אחרייך בחמש שנים האחרונות, רציתי לנסות להבין מה עובר עלייך." הוא גירד בעורפו. מה הוא אמר כרגע? לא ידעתי מה להגיד, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה לקום וללכת אך הדבר השני שעלה לי לראש זה רגש שלא הרגשתי הרבה זמן אך ידעתי מהו. אושר טהור עלה לראשי והציף את כולי, לדעת שמישהו דואג לך ומנסה להבין מה עובר עלייך אחרי כל כך הרבה שנים של סבל זה אחד הדברים הכי מדהימים שיש. האושר נשאר לשנייה אחת ומיד עזב, בהלה תפסה את מקומו של האושר. מה אם הוא יודע יותר מידי? מה אם הוא יגלה למישהו? תומי ואני נהיה בסכנה. קמתי במהירות מהספסל וליבסון הביט בי מבולבל. התחלתי ללכת במהירות וכעבור שלוש שניות הוא התעשת והתחיל ללכת אחריי.

"ג'ונסון! חכי!" הוא תפס בידי ואני התקפלתי, זה היה אותו המקום בו ג'ון ולאחר מכן אבי תפסו והוא כאב יותר מתמיד. "מה זה?" ליבסון שאל למראה התגובה שלי והפשיל את שרוול החולצה שלי כלפי מעלה, מה שהיה קל בהתחשב בזה שהחולצה הייתה גדולה עליי בכמה מידות.

"זה כלום." קולי רעד, לא רציתי שידע. ליבסון הביט בי במבט שהבהיר לי שהוא לא מאמין לי והפשיל את השרוול השני שלי, מגלה סימנים כחולים נוספים, צלקות מכוויות וחתכים שלעולם לא ירפאו.

"מה זה?" ליבסון שאל שוב מבוהל, פחד נראה בעיניו. הרגשתי חנק בגרון ודמעות עלו לעיניי, שבע שנים הצלחתי להחזיק את זה בסוד ודווקא ליבסון, הבן אדם שהכי פחות ציפיתי ממנו, גילה על זה.

"כלום, באמת שכלום. ליבסון, תעזוב את זה." הרחקתי את עצמי ממנו והוא המשיך להביט בי, עדיין המום ומפוחד. לאחר שלוש דקות נוספות של שתיקה הוא חיבק אותי, פשוט חיבק אותי בלי לומר מילה נוספת. בפעם הראשונה מזה שש שנים, מאז שהתרגלתי לעניין, הרשתי לעצמי להתפרק. הרשתי לעצמי לבכות ולרעוד, הרשתי לעצמי ליפול לידיים חזקות שהחזיקו אותי ותמכו. ליבסון העביר את ידו האחת בשיערי וביד השנייה הידק את חיבוקו, כאילו מבקש להגן עליי.

"אני מצטערת." אמרתי לאחר זמן מסוים והתנתקתי מחיבוקו.

"מי עשה לך את זה ג'ונסון?" הוא שאל והביט בי במבט שממנו הבנתי שהוא לא יוותר, שאני אצטרך לספר לו.

"בוא." לחשתי ולקחתי את השקית, הולכת לכיוון הבית. לא ידעתי אם אני עושה את הדבר הנכון אבל ידעתי שאני לא יכולה לספר לו חצי דבר ולהשאיר אותו ככה, אני חייבת לו ואין מצב שאחרי שהוא שילם לנו על האוכל, דבר שאני לא חושבת שמישהו אחר היה עושה, אני אשאיר אותו מבולבל. משום מה יכולתי לסמוך עליו, לא הבנתי מאיפה זה בא לי אבל ידעתי שהוא לא יעשה שום דבר שיפגע בי.

"אתה חייב להבטיח לי שלא תספר כלום, שזה יישאר בנינו." אמרתי והוא הנהן, עדיין לא מבין מה עובר עליי.

עלינו במדרגות אל עבר הדירה שבה גרתי, דיברה קטנה בקומה העליונה. הדלת הייתה נעולה והמפתח היה מוחבא מעל המשקוף, כמו כל פעם שאימא הולכת לישון ואבא לא נמצא, לקחתי את זה כסימן טוב.

'שקט.' סימנתי לו והוא הנהן. נכנסנו לבית ושברי האגרטל והתמונות השבורות היו עדיין על הרצפה, ספה אחת הייתה הפוכה ודפים היו מפוזרים בכל מקום. השתדלתי לא להסתכל על פניו של ליבסון, ידעתי שהוא המום אבל לא רציתי לדעת אם יש מעבר. הובלתי אותו אל החדר של תומי ושלי ונכנסנו בשקט.

"תומי?" שאלתי ותנועה נראתה בתוך הארון הפתוח. הלכתי לשם במהירות והושטתי לו את ידי, הוא תפס בה בידו הקטנה ונתן לי להרים אותו, ידו הייתה מלאה בדם.

"מה קרה? תומי! דבר אליי!" אמרתי לו, הוא נראה מסוחרר ושריטה עמוקה הייתה על זרועו.

"אימא הייתה שיכורה, היא הייתה עצובה." הוא לחש ובכה, ליבסון ניגש אלינו עם מטלית רטובה שלה הבנתי מאיפה הוא הביא אך לקחתי אותה בשמחה וניקיתי את ידו של תומי.

"תומי, זה ליבס- מייקל." נאנחתי. תומי הסתכל על מייקל במבט מפוחד ומייקל חייך אליו חיוך מעודד.

"מייקל לא רשע תומי, הוא לא יפגע בנו." אמרתי לו והבטתי בעיניו העמוקות, הוא הנהן ולאחר מכן הביט במייקל.

"אתה רעב?" שאלתי את תומי והוא הנהן.

"אני אשחק איתו, לכי תכיני לו משהו לאכול." מייקל חייך חיוך מעודד אך מודאג ואני הנהנתי.

"זה התחיל שנה לפני שתומי נולד, אבי הסתבך עם מישהו ואני הייתי רק בת 10, לא יכולתי לעשות כלום. אימי בדיוק נכנסה להריון והוא התחיל לשתות. נהיה בלאגן גדול, הייתי אומללה. אחרי שתומי נולד הם השאירו אותי לגדל אותו, הרחיקו אותי מכולם. הם החלו לשנוא אותנו, להשתמש בנו." אמרתי שישבנו מייקל ואני על ריצפת החדר הקר ואני ניסיתי להסביר למייקל את מה שהוא ראה היום אך לא הצלחתי, לא ידעתי מה לומר. תומי ישן במיטה הקטנה והיה מכוסה בשמיכה דקה, מייקל הצליח לשמח אותו ותומי הלך לישון עם חיוך על הפנים ובטן מלאה, דבר שלא קרה כבר כמה חודשים, מאז הפעם האחרונה שהוא קיבל צעצוע חדש.

"את לא צריכה לספר לי הכל עכשיו, אפשר לקחת מחר את תומי לפארק ובזמן שהוא ישחק נוכל לדבר." מייקל הבין שאני לא מסוגלת לספר לו עכשיו את הכל וחייך אליי, בטני התהפכה. גל קור עבר בגופי וכולי רעדתי אך הקפוצ'ון היחיד שלי היה עכשיו על תומי וחימם אותו. מייקל שם לב לרעד בגופי וחיבק אותי בעדינות, מנסה לא להכאיב לי.

"אתה לא צריך ללכת?" שאלתי לפתע, עייפות התגנבה לקולי.

"לא, אמרתי להורים שלי שאני במסיבה אז אני אמור לחזור בבוקר מבחינתם." מייקל חייך ושיחק בקצוות שיער שהשתחררה מהקוקו הרפוי שעשיתי כמה דקות קודם לכן. הנחתי את ראשי על כתפו  ופיהקתי קלות.

"אולי תלכי לישון?" שאל מייקל לאחר כמה דקות בהן לא הפסקתי לפהק.

"לא, אני אשאר ערה עוד קצת." מלמלתי והתענגתי על החום שגופו של מייקל הפיץ.

"לא קראת לי ליבסון כבר כמה שעות." אמר מייקל ונימת ניצחון התגנבה לקולו.

"אל תשמח יותר מידי." חייכתי והרגשתי את גופו של מייקל רועד עקב הצחוק העדין שצחק.

"לכי לישון מריה, אני אלך." מייקל אמר והתרחק ממני קצת. כל החום שעטף אותי נעלם בבת אחת וחזרתי למציאות. מייקל קם וחייך חיוך מתנצל.

"אוקיי." קמתי ונעמדתי על ידו, לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו. לחבק אותו? ללחוץ לו את היד? רק לומר 'ביי' וזהו?

אור נדלק במסדרון וצעדים כבדים נשמעו  מתקרבים לחדר, דחפתי את מייקל אל מאחורי הדלת ועשיתי את עצמי לוקחת מכנסיים עבים יותר מהארון.

"מה את עושה ערה?" קולו של אבי נשמע, רק לפי קולו היה אפשר לדעת שהוא שיכור כמו מת. הוא לא לחש ולא היה אכפת לו שאמא ותומי ישנים.

"היה לי קר." לחשתי, לא רציתי שמייקל יהיה עד לזה.

"לכי תביאי לי משהו לשתות זונה קטנה, אני צמא!" הוא אמר ואני הנהנתי, הוא הביט בי במבט בוחן ויצא מהחדר.

"מצטערת." התנצלתי בפניי מייקל ויצאתי במהירות מהחדר. הוצאתי את אחד הבקבוקים מהמקרר וקיוותי שזה יהיה בסדר, שהוא יהיה מרוצה ויתן לי לחזור לחדר.

"זה לא קר מספיק!" אבי אמר ותפס בידי, שם בחוזקה את הבקבוק בכף ידי ודוחף אותי לכיוון המטבח. ידי שרפה ולא יכולתי להזיז אותה אך התעלמתי מכך וחיפשתי את בקבוק הבירה הכי קר שהיה במקרר. הבאתי לו את הבקבוק והוא סימן לי ללכת משם, סילק אותי לחדרי. נכנסתי לחדר ומייקל הביט בי במבט לא מובן.

"הוא עשה לך משהו?" הוא שאל בקור ואז ראה את ידי. הוא התקרב אליי וביקש שאתן לו לראות את היד. "הוא נקע לך את היד." מייקל אמר לבסוף, כאב הציף את עיניו.

"אני בסדר." אמרתי ונשכתי את שפתיי לאחר שגל כאב נוסף עבר בידי. מייקל הוריד את החולצה שלו וקרע אותה לפס ארוך.

"מה אתה עושה?" שאלתי, קיוותי שאף אחד לא שמע את קול הקריעה.

"מכין לך תחבושת, מחר נטפל בזה יותר טוב." הוא אמר וליפף בזהירות את ידי הכואבת.

"תודה." לחשתי וחיבקתי אותו. בהתחלה הוא קפא ולאחר מכן פשוט החזיר לי חיבוק, חייכתי.

"אז... איך אני יוצא מכאן?" הוא שאל ואני קפאתי, לא חשבתי על זה.

"אין לך כל כך דרך, נראה לי שתצטרך לישון כאן. מצטערת שסיבכתי אותך." התנצלתי והוא חייך.

"לא נורא, אני אשן על הרצפה, לכי לישון." אמר והצביע על מיטת האחד וחצי שעליה ישן תומי, המיטה היחידה בחדר.

"אין מצב." אמרתי והתיישבתי על הרצפה. מייקל נאנח ורכן לעברי, מרים אותי ושם אותי על המיטה. לא הייתי מוכנה לתת למייקל לישון על הרצפה ולכן משכתי אותו איתי והוא נפל עליי.

"היד." נאנקתי והוא מיד פתח בסדרת התנצלויות. "זה בסדר." הרגעתי אותו והוא חייך חיוך מתנצל.

יכולתי להרגיש את נשימתו על פניי וריח המנטה שיצא מפיו שיגע אותי.

"לילה טוב." הוא לחש ועמד לקום אך אני לא שחררתי מידו.

"אנחנו יכולים לישון כולנו כאן." אמרתי לו והסמקתי. הוא צחק והביט על המיטה הקטנה, מנסה למצוא דרך שבה נישן שלושתנו בנוח, כד כמה שאפשר.

"אוקיי, אבל נראה לי כדאי שאני אשן צמוד לקיר, ככה לא יראו אותי כל כך." הוא אמר ואני הנהנתי. גלגלתי את תומי לצד הגלוי של המיטה ונשכבתי באמצע, מגע ידו בידי העביר בי זרם והחום שהרגשתי קודם לכן, כשישבנו שנינו על הרצפה, חזר.

"לילה טוב." מלמלתי ועצמתי את עיניי.

"לילה טוב." הספקתי לשמוע אותו לוחש ונרדמתי.

"מה הולך כאן?!"