עד התהום, עד הקצה , עד שניפול ונתרצה

יושבים בתחנת אוטובוס

ליד הקן

אחרי יום ארוך ,יותר מידי ארוך

אנחנו מנסים להחליט מה להעביר לחניכים שלנו

בפעולה ביום שישי.

נעים בחוץ

כבר לא כ"כ חם

ואנחנו מדברים

ואתה נגע בי ,

משחק עם שערי ,

ומתחת לחוצה שלי הלב דופק כ"כ מהר

אני מסתכל בעיניך

פעם ראשנה שראיתי מה ציבען האמתי ,

אני אוהבת לשבת ולדבר איתך

יש לך מין קול כזה מרגיע

שכ"כ הייתי צריכה לישמוע

אחרי היום הארוך הזה

אתה יודע תמיד איך להרגיע אותי

להצחיק אותי,

תמיד להגיד את הדברים הנכונים

מוזר ,

כי אנחנו כימעט ולא מכירים

סתם ,

פשוט אתה גורם לי

לפרפרים בבטן

לסומק בלחיים שלי  לעלות

לדיבר שלי להיות שטותי במיוחד 

לגימגום  קל.

ובכלל להרגשה כזאת מוזרה

שאני לא יודעת איך להגדיר...

-אופיר 3>