עד התהום, עד הקצה , עד שניפול ונתרצה

לילה,

קר בחוץ,

אני פוסעת בשבילים שמוכרים לי כ"כ,

שבילי ילדותי ,

פוסעת יחפה,

בשימלת השבת שעדיין עלי,

אני מבחינה לפתעה בספסל בודד שלא ראיתיהו לפניכן,

ולצידו פנס רחוב מאיר אור לבן,

רייח הפרחים מתערבב עם ריחו של הלילה ,

הרוח לוחשת באוזני ומושכת אותי לשבת על אותו הספסל בודד,

והינה הוא לא בודד יותר,

ואני מוצאת מזור ונחמה לרגלי העייפות .

אני נושמת את אוויר הלילה הקר החודר לראותי וממלא אותן

ולרגע אחד נידמה שחום מיתפשט בגופי,

אך כמו שאמרתי רק לרגע אחד,

רק אחד ,

ומשהו לא נותן לי לקום מאותו הספסל,

הבוקר עולה 

ואני עדיין כאן.

הכול מטאפורות 3>

"לאוזני גילי בילבד"-בעתיד