(דברי הרב אליעזר מלמד בתורו "רביבים" של עיתון "בשבע" על חשיבותו של יום העצמאות).

סבתא שלי לא אומרת "הלל" ביום העצמאות.

זה קצת מוזר, כי היא נולדה בארץ ישראל וראתה את התקומה הגדולה לנגד עיניה, כשהתחתנה עם ניצול שואה שכל משפחתו נספתה במחנות המוות, וכששרתה בצה"ל הצעיר.

היא אומרת שהיא שמחה מאוד שקמה מדינה ושהיא מודה על כך לקדוש ברוך הוא, אבל קשה לה עם זה שאין הסכמה בין הציבור הדתי לציבור החרדי לגבי הפיכתו של יום העצמאות ליום חג, למרות שהרבנות הראשית קבעה את היום הזה כיום טוב, עפ"י המצווה שהבאתי בפסקה הראשונה.

תכלס, אני יכול להבין את סבתא שלי. כשבנאדם נמצא במציאות כלשהי קשה לו לעכל אותה. רק כשהוא מסתכל אחורה הוא יכול להבין את הגודל והמשמעות של מה שהוא עבר.

הרי בעוד 1,000 שנים, כשיספרו לצאצאינו על מלחמת השחרור, האם זה לא יראה להם סיפור גבורה ראוי לחגיגה לא פחות (ואולי אף יותר) מסיפור גבורתם של המכבים מחג החנוכה? אני מאמין שכן.

ובעוד 1,000 שנים, כשיספרו לילדינו על זוועות השואה, האם הם יצטערו על כך ויבכו בזמן הצפירה כמו שסבתא שלי עושה, או שהם יתייחסו לזה כמו שרוב העם מתייחס היום אם חורבן בית המקדש בתשעה באב? אני מאמין שהאפשרות השנייה היא הסבירה יותר.

כל סיפור החנוכה אותו אנחנו חוגגים מדי שנה (אם כבר הזכרתי אותו) מובא במקורות הקדושים רק בגמרא. הוא לא סיפור תנ"כי. זה סיפור הרבה יותר חדש לעומת סיפורי התנ"ך.

בסיפור בגמרא כמעט ולא מזכירים את סיפור הגבורה של המכבים ואת הגדולה שבניצחונם מול היוונים. מה שכן מפארים שם זה את נס פך השמן, שהספיק להדליק את נרות המנורה במשך 8 ימים.

לעומת זאת, כשתיקנו את תפילת "על הנסים", הרבה שנים אחר כך, תיארו שם בפירוט רב על נס הניצחון של המכבים, והאזכור היחיד להדלקת נרות המנורה באותה תפילה היה ב"ואחר כך באו בניך לדביר ביתך והדליקו נרות בחצרות קדשך". ככה סתם, "הדליקו נרות", בלי שום תיאור של נס פך השמן. מה קרה שפתאום ממעיטים ככה בערך נס פך השמן? ומה קרה שפתאום נזכרתם ככה לפאר את ניצחון המכבים שבקושי התלהבו ממנו בסיפור בגמרא?

כנראה שזה הטבע של האדם- עם הזמן ההתלהבות ממשהו מסוים נשכחת ממנו, ומתחדשת אצלו ההתלהבות ממה שהיה נראה לו עד אז כמובן מאליו.

היום זיכרון השואה נראה לנו כדבר הכי קדוש והכי קשה שקרה לעם ישראל. עם הזמן, אני מתאר לעצמי וקשה לי מאוד להגיד את זה, זה ישאר בגדר סיפור. ובעוד 1,000 שנים אנחנו נצטער על מותם של 6 מיליון יהודים כמו שאנחנו מצטערים על חורבן בית המקדש. (לא מספיק).

עם זאת, ככל שירד לנו מסיפור השואה, כך תגדל ותתעצם בנו ההבנה של התשועה הגדולה שנעשתה לישראל כשהכרזנו על המדינה, וקמנו, שבורים ורצוצים מהשואה, ונלחמנו בצבאות של מיליונים שקמו לסיים את מה שהיטלר התחיל, וניצחנו אותם, מעטים מול רבים.

האם זו לא סיבה ליום חג? האם לא ראוי לציין את זה לפחות בהוספת "הלל" לתפילה?

 גם כשהמשיח יגיע, יעמוד על גג בית המקדש ויכריז לעם ישראל שהגיע זמן גאולתם, יהיו כאלה שלא יאמינו. 

אם בשעה ההיא היהודים לא יאמינו בעוצמת הסיטואציה, איך נוכל אנחנו להבין כמה עצומה ואדירה העובדה שיש מדינה לעם היהודי בארץ ישראל?

ואם לא נדאג לזכור ולהזכיר בכל שנה ושנה שעם ישראל ספג שואה ומלחמות ופעולות איבה ובכל זאת קם על רגליו ונשאר עם נצחי כמו שאלוקים הבטיח לאבותינו לפני יותר מ-3,000 שנים, איך יזכרו את זה צאצאינו?

חג שמח!